זוכר את נובמבר?

מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט

אז איפה אתם בניין-אילבן?

גולדממבר

כמו שקוראיו של הבלוג הזה יודעים, אני עורך-דין. אחת המשמעויות של העובדה הזו היא שאני חבר בלשכת עורכי הדין. האינטראקציה שלי עם הלשכה מתחלקת לשניים: (א) אחת לשנה אני משלם את דמי החבר ומקבל תמורתם את כרטיס חבר המועדון שלי; (ב) אני מקבל עשרות הודעות דואר אלקטרוני בשבוע ממוסדות הלשכה, בהן מדווח לי על ימי עיון, כנסים, השתלמויות מקצועיות ועל מיני מבצעים צרכניים המוצעים לציבור עורכי הדין. הודעות מהמין האחרון נוטות לכלול בנדון שלהן את המשפט "הטבות לחברי MEMBERS". מעבר לכפילות המיותרת (הרי אם אני "חבר", ממילא אני "member"), התרגום המתבקש למילה member, כאשר היא מופיעה בתוך דואר זבל שיווקי, הוא לא תרגום שמסב הרבה כבוד למקצוע.

בהקשר זה ראוי להזכיר שעל מקצוע עריכת הדין חלות הגבלות ביחס לאופן שבו מותר לעוסקים בו לפרסם את עצמם. הגבלות דומות חלות גם על מקצוע נוסף, עתיק הרבה יותר.

דובר הוותיקן משחרר רמיזות

הכס הקדוש מבקש להבהיר כי האשמות שווא שקריות ונבזיות שנפוצו בחודשים האחרונים, על אף שאינן נוגעות להוד קדושתו עצמו, עשויות לגרום לאפיפיורים קודמים להתהפך בקברם. אווה מריה.

ותודה ליפתח

עמימות

חברים יש רק באגד

געגוע לימים ארוכים

אדם צובר זכרונות כמו נמלים
בחדשי הקיץ.
בחדשי הקיץ כמו חגב
בעת הקיץ – ויש שאדם שר.

הגזענות, כפי שהסברתי לבתי

מעצרו של יעקב טייטל, כצפוי, עורר במתנחלים את התגובה הפבלובית שמתעוררת אצלם בכל פעם שבערוגתם מתגלה עשב שוטה. הם שוכחים את העובדה שפעם אחר פעם מתגלה עשב כזה בערוגתם, ומסרבים להכיר בעובדה כי יתכן שהערוגה כולה התכסתה יבלית.

בשבוע שעברה כתבה קרני אלדד, בתו של ח"כ אריה אלדד, על הדילמה האם להעסיק שמרטפית ערביה לילדיה. אלדד אינה מוכנה להעסיק אשה ערביה שמרטפית, אך אין לה בעיה, כך היא כותבת, להיות חברה של אותה אשה ערביה שהציעה את מועמדותה למשרת השמרטפית. והרי ידוע לכל שכמה מחבריו הטובים ביותר של כל גזען משתייכים לקבוצה שאותה הוא שונא. אלדד, משום מה, אינה נתפסת בעיני עצמה כגזענית. לכן, היא מרגישה בנוח להצטרף אל השטף הפבלובי ולהתרעם על האצבע המאשימה שמופנית כלפי הקבוצה אליה היא משתייכת (ואליה היא גאה להשתייך) כאשר מי מבניה מחליט לשים עצמו שופט ותליין כאחת, וליטול חיי אדם. אלדד תמהה מדוע זה מצפים ממנה לדעת מה מתרחש בראשיהם של שכניה, ואינה מבינה כי בעצם מצפים ממנה לדעת מה מתרחש בתוך ראשה שלה.

אני לא יודע אם יש טעם לחזור ולהסביר כאן מדוע קיים הבדל גדול בין אנשים כמו טייטל, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר וחברי מחתרת בת עין לבין אנשים כמו אסף גולדרינג או דמיאן קרליק. זה נראה לי מסוג הדברים שצריכים להיות מובנים מאליהם לכל בר-דעת.

למראית הדז'ה-וו

אמש הותר לפרסם את העובדה שהמשטרה עצרה לפני כחודש ימים את יעקב טייטל בחשד שביצע שורת עבירות אלימות שכוונו כנגד פלסטינים (לרבות שני מעשי רצח), אנשי שמאל, הקהילה ההומו-לסבית (טייטל קשר עצמו לרצח בבר-נוער, המשטרה לא בטוחה שזה באמת הוא) ויהודים משיחיים. האיש מתגורר בהתנחלות שבות רחל, שבה התגורר בעבר אשר וייזגן, שרצח ארבעה פועלים פלסטינים ערב יישום תוכנית ההתנתקות ובמהלך ריצוי מאסרו שם קץ לחייו. אחד מתושבי שבות רחל, שנדרש לשאלת היותה של ההתנחלות מקום מגוריהם של שני אנשים מסוג זה, אמר ל"הארץ":

"וייזגן זה לא היה פיגוע על רקע לאומני, אלא על רקע תשומת לב."

ומהלאו אנו למדים על ההן.

-=-

וכמובן, שבשבוע שבין י"ב בחשוון לארבעה בנובמבר, אי אפשר בלי הכותרת הזו.

דיני קניין ללא-משפטנים

לא תמיד קל לקרוא את הבלוג המצוין של עידן לנדו. לנדו נוטה להיות די מעצבן, גם כאשר קורא אותו אדם שמסכים עם חלק גדול ממה שהוא אומר. יתכן שזה בגלל שבדרך כלל לנדו אומר את הדברים שאנשים לא רוצים לדעת. אבל את הפוסט הזה שלו חייבים לקרוא, וחייבים להתרגז – לא על לנדו, אלא על מה שלנדו מתאר. העורכדין שבי מניח שמבחינה משפטית אפשר כנראה להתווכח עם כל מה שלנדו מתאר כאן, אבל זו בדיוק הנקודה שלנדו מנסה להעביר לנו, אם אני מבין אותו נכון: העובדה ש"מלוא כל הארץ משפט"[1], לא רק שאין משמעותה שיש קשר בין המשפט לבין הצדק, אלא שלעתים מזומנות היא באה כדי לתת לגיטימציה להיעדרו של הצדק.

---

[1] אהרן ברק, "על השקפת עולם בדבר משפט, שיפוט, ואקטיביזם שיפוטי," עיוני משפט י"ז, תשנ"ג, עמ' 476.

 

מחבקי העצים

קראתי השבוע בעיתון "הארץ" על שני חוקרים מניו-זילנד שפירסמו מחקר מטופש (סלחו לי על היעדר המזג השיפוטי), לפיו החזקתו של כלב וטיפול בו גובים מהסביבה מחיר גבוה מזה שגובה החזקתו של רכב שטח דורסני. מסקנתם של החוקרים היא שאולי ראוי להם לבני האדם לגדל רק חיות שהם יכולים לאכול, כי בכך הם מקטינים את ההשפעה הסביבתית השלילית שיש להחזקתו של בעל חיים.

לפני כמה שנים כתב מיכאל הנדלזלץ, באותו עיתון ממש, טור מעניין על הזדקנותו של החתול האהוב עליו, רופוס. באותו טור הזכיר הנדלזלץ את העובדה שמתוך 37 מיני חתולים המוכרים למדע, מצויים 36 מינים בסכנת הכחדה. המין ה-37, זה שעתידו נראה מובטח, הוא חתול הבית. משמעות הדבר, עד כמה שאני מבין, היא שמין ביולוגי אשר האדם אינו מוצא לו שימוש – דינו נחרץ (או לפחות, עולה באופן משמעותי הסיכוי שדינו ייחרץ). כלומר, אם מספיק אנשים יקחו ברצינות את המחקר המטופש, אנו מסתכנים בכך בשלב מסוים נביא להכחדתם של כלבי הבית.

נראה כי מרוב רצון להיטיב עם הסביבה, יש אנשים ששוכחים שחיות מחמד, אשר אינן נמנות על סוגי חיות שמקובל לנצל למאכל או לעבודה, הן חלק מהסביבה. המחקר המטופש הזה מתיימר להצביע על צורך לבטל, כלאחר יד, את סביבת הגידול הטבעית של מין ביולוגי שלם, מהסיבה הפשוטה שהאדם אינו מפיק ממנו תוצרת. תפיסה אינסטרומנטלית כזו של הסביבה יכולה להצדיק גם את כריתתם של יערות הגשם, שהרי אם לא נפיק מהם אוכל/אנרגיה/מוצרי צריכה, הם סתם גדלים שם ותופסים מקום יקר. מחבקי העצים צריכים לזכור שיש מי שרוצה להרים רגל ולהשתין על העץ שהם מחבקים.

-=-

גילוי נאות: הבלוג הוא בעליו של כלב מוצלח למדי, והוא מחזיק בדיעה  שאין למדוד את התועלת שניתן להפיק מכלבים רק במונחים חומריים. בנוסף, הבלוג מסוגל להבין מדוע ירצו אנשים מסויימים לגדל חתול.