איש אילם וגבוה ודק

אותם קוראים של הבלוג שמכירים אותי באופן אישי יודעים שאני איש גבוה. למעשה, רוב האנשים שמכירים אותי לא מכירים מישהו גבוה ממני. אני באמת גבוה. הגובה אצלי הוא התכונה הפיזית הראשונה שאנשים שמים לב אליה, ולרוב היא זו שבאמצעותה הם מאפיינים אותי. הדבר בולט במיוחד במקרים בהם אני נתקל באנשים זרים, שהרי בני משפחתי, חבריי ושאר מכריי כבר רגילים להיתמרותי השמימה. האנשים הזרים האלה מרשים לעצמם להעיר הערות על גובהי, לרוב מתוך כוונה טובה ומתוך ביטחון מלא שמדובר בהערה לגיטימית וחביבה, שאף אמורה להחמיא לי. התרגלתי, למשל, לאנשים שמכנים אותי "טקצ'נקו", לאמהות שמצביעות עלי ברחוב ואומרות לעולליהן "תראה, חמודי, כמה הדוד גבוה", לאנשים ששואלים אותי אם אני משחק כדורסל ולמלצרים בבית קפה מסויים שבמקום לקרוא לי בשמי (על אף שהיה ידוע להם) נהגו במשך תקופה ארוכה מאוד לכנות אותי פשוט "אישגבוה" (כך, במילה אחת. כמו אצל אורוול). כמובן, העובדה שכל האנשים האלה לא היו מעיזים להעיר הערות בנוסח זה לו במקום להיות גבר גבוה הייתי אישה אדירת-חזה אינה עוברת בראשו של אף לא אחד מהם.

לא הייתי מטריח אתכם ביסורי היום-יום שלי, אלמלא אירוע מטריד במיוחד שארע לי אך תמול-שלשום, כשנסעתי באוטובוס. כשעליתי, הצלחתי לחבוט את ראשי באחת מהמראות הממוקמות בתוך האוטובוס. נהג האוטובוס שם לב לזה, ובזמן שהוא ניקב לי את הכרטיסייה התפתחה השיחה הבאה:

נהג (בחיוך עליז):   "אתה כנראה קצת גבוה מדי".

רועי (בהשלמה):  "נכון, מה אפשר לעשות".

נהג (מפגין מקוריות):   "אתה משחק כדורסל?"

רועי (מאריך רוחו):  "לא."

נהג (עובר לפסים אישיים):   "מה הגובה שלך בכלל?"

רועי (מעגל כלפי מעלה):  "שני מטרים".

נהג (במבט שטוף זימה):  "אני בטוח שהבחורות אוהבות את זה, לא?"

משום מה, לא אמרתי לו שהוא לא נראה כמו מי שמעניין אותו מה בחורות אוהבות ומה לא.