עד שנשרף עוד מעט כל חמצן ריאותיי

אתמול, במקביל לצפייה בשידורים המיוחדים לרגל יום הזיכרון, עשיתי את שאני עושה מדי יום שלישי בערב והעליתי ידיעות ל"מדרון החלקלק". אני עושה את זה כבר למעלה משנה ולמרות שלפעמים אני מסיים את התורנות שלי כשיוצא לי עשן מהאוזניים, מעולם לא קרה לי שאני עוצר כי אני צריך לבכות.

-=-

לפני כמה זמן כתבתי במקום אחר שאנשים שתוהים איפה אלוהים היה בשואה לא שמים לב שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. אמונה באלוהים, שהכל נהיה בדברו (ואל תטרחו לתקן אותי ביחס לפרשנות הביטוי הזה), משמעה אמונה באלוהים שיצר לא רק את חופיה היפים של תאילנד, אלא גם את אושוויץ. הדואליות הזו חייבת להיות חלק מכל דיון על המוסר האלוהי. אדם שמאמין באל אך פוטר עצמו מלתהות באופן אמיתי על מהותו של אל שמאפשר את תעשיית המוות הנאצית (ולצורך העניין, התיאוריה של "הסתר פנים" היא פטור שכזה) הוא אדם שמוותר על הבחירה החופשית והיכולת להבחין בין טוב לרע – שני דברים שנמצאים בבסיסה של האמונה היהודית מאז סיפור עץ הדעת. דואליות דומה מתקיימת גם ביחס לשכול שאנו מבכים קולקטיבית ביום הזיכרון.

יום הזיכרון כולו מלא בפאתוס הנוראי הזה של "טובי בנינו" ש"שילמו בחייהם" ו"במותם ציוו לנו את החיים". לא, הם לא היו טובי בנינו, הם היו פשוט אנשים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות. הם לא שילמו בחייהם, מכיוון שאדם אמור לקבל דבר מה בתמורה לתשלום והם לא קיבלו דבר להוציא חלקת קבר והעלאה פוסט-מורטם בדרגה (וגם שני אלה, רק בנסיבות המתאימות). ולגבי החיים שהם ציוו לנו, או-הו. כמה נוח לכולם לזכור שטובי בנינו שלמו בחייהם כדי שאנחנו נוכל לשתות את האספרסו שלנו בזקירת זרת, ללכת לעבודה בביטחון, לצאת להפגין ברחובות ובאופן כללי – להיות אור לגויים. כאילו שזה כל הסיפור.

מדינת ישראל היא מדינה שכובשת עם אחר תקופה כה ארוכה שכבר לפני שנות דור ניתן היה לומר עליה שהיא נמשכת שנות דור (העם הזה, אגב, נתון עכשיו בסגר כדי שאנחנו נוכל להתהדר באבלנו ובחגנו); היא מדינה שבה קשישים נאלצים לבחור האם לשלם את חשבון החשמל, חשבון התרופות או חשבון המכולת – פשוט כי אין להם מספיק לשלושתם; היא מדינה שבה נשים נדרשות לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, ללכת בעברו האחר של הכביש ולסתום את הפה באופן כללי; היא מדינה שבבית הנבחרים שלה מכהן טיפוס נתעב שקורא למלחמת כבוד עם המעצמה האזורית, כי מה זה בשבילו עוד כמה אלפי הרוגים; זו מדינה שבה המשמר בבית המשפט העליון מונע מאתיופים את הכניסה לדיון בעתירה בעניינם; היא מדינה שמקדשת את זכותו של המעביד לעשוק את העובד, ואני יכול להמשיך עוד ועוד ועוד ועוד, אבל הבנתם את הרעיון. וכל אלה מתאפשרים כי טובי בנינו שילמו בחייהם וציוו לנו במותם את חיינו. גם אם נקבל את שני חלקיה הראשונים של הקלישאה הזו, הרי שהלב מתפלץ נוכח מה שאנחנו עושים עם החיים שצוונו לחיות ונוכח השימוש הנורא במותם של אנשים כדי להצדיק ולהנציח את מה שאנחנו עושים עם החיים האלה. פלא שאני בוכה?

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

אין לי אמפתיה

בג"צ דן היום בעתירות שהוגשו נגד עסקת שחרור של גלעד שליט. רוב הסיכויים שהעתירות תידחנה, והעסקה תצא אל הפועל מחר בבוקר. העותרים הם בני משפחותיהם של ישראלים שנרצחו בפיגועים שמבצעיהם או האחראים להם אמורים להיות משוחררים במסגרת העסקה. מההיבט המשפטי, הם סבורים שהסטטוס הזה הוא שמקנה להם את זכות העמידה שבהיעדרה, לא ישמע בג"צ את עתירתם. הזכות הזו נגזרת, בעיניהם, לא מהעובדה שהם מבינים גדולים בביטחון או אנשים בעלי שיעור קומה מוסרי, אלא מהאובדן שחוו. הבסיס לכל טענותיהם אינו רציונלי, כי אם אמוציונלי.

הבוקר קראתי בטמקא שאחד ההורים השכולים, יוסי צור, אמר שהעובדה שנועם שליט הצטרף כמשיב לעתירה והגיע לבית המשפט העליון משולה לתקיעת סכין בגב וסיבובו. אותו יוסי צור, אם אינני טועה, נראה במהדורת חדשות הבוקר של אחד הערוצים אומר (וזו פרפראזה) שהוא ממליץ לנועם שליט שלא להגיע לבית המשפט העליון, כי יהיו שם הרבה מאוד בני משפחות שכולות ושליט לא רוצה לעורר את זעמן. את האיום המרומז הזה באלימות הוא שחרר בעודו עומד באולם המבואה של בית המשפט העליון, מחוץ לאולמות המשפטים. באותו אולם מבואה הטיח עו"ד מאיר סחייווסחורדר, שמשפחתו נרצחה בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים, בנועם שליט שלאחרון לא אכפת כלל מעניינם של בני המשפחות השכולות.

אין בי שום טיפת אמפתיה לאדם שאומר שרצונו של אדם לראות את בנו הוא בבחינת תקיעת סכין בגב וסיבובו. אין בי טיפת אמפתיה לאדם שמטיח באדם אחר, שכל רצונו הוא לא להצטרף למעגל השכול, שלא אכפת לו מכאבם של אחרים. אין בי טיפת אמפתיה לאדם שחושב שהעובדה שהוא בן למשפחה שכולה היא בבחינת היתר להיות חרא.

נועם שליט לא ניסח את פרטי העסקה. נועם שליט לא חתם עליה. נועם שליט לא הביאה לאישור הממשלה. נועם שליט לא אישר אותה. נועם שליט לא חתם על החנינות שיצאו מבית הנשיא לאסירים המשוחררים. חטאו היחיד של נועם שליט הוא בהעלאת הדרישה, פעם אחר פעם אחר פעם, להשיב אליו את בנו. ניתן לנהל פולמוס שלם בשאלה האם העסקה גובה מישראל מחיר שראוי לשלמו או מחיר גבוה מדי ובשאלה האם בכלל ראוי לעשות עסקאות מסוג זה. אבל הפולמוס הזה (שאני לא בטוח שאני ונועם שליט נעמוד באותו צד של המתרס אם ננהל אותו) אינו יכול להטיל דופי ברצונו של אב לראות את בנו. הביקורת צריכה להיות מופנית כלפי מי שכן ניסח את פרטי העסקה, חתם עליה, הביאה לאישור הממשלה, אישר אותה וחתם על החנינות. זה באמת מאוד פשוט.

"כן", יטענו הטוענים, "אבל שליט הביא את זה על עצמו. מה הוא היה צריך להידחף להם לעתירות ולנקר את העיניים?". הטוענים האלה שוכחים שלאדם יש זכות שבית משפט שדן בעניין של חיים ומוות הנוגע ישירות אליו ישמע את עמדתו. ואם אותו אדם לא יכול להגיע בעצמו לבית המשפט, זה יותר מבסדר שבני משפחתו יגיעו מלווים בעורך דין ויציגו את עניינו. נכון, שליט מנסה להפעיל מניפולציות רגשיות על השופטים כשהוא דורש מהם להסתכל בפרצופו בזמן שהם דנים את בנו להמשך שהיה בשבי. אלא שהעותרים, שצועדים בסך לאולם המשפטים כשהם נושאים את תמונות יקיריהם המתים עוסקים במניפולטיביות רגשית שאינה פחותה. אם נחזור לרגע למאיר סחחייווסחורדר ולדברים שהטיח בשליט – גם לסוויחסחורדר לא מאוד אכפת מכאבה של משפחת שליט. ואולי יש מקום לתהות מה היו מוכנים בני אותם משפחות שכולות לעשות בתמורה להחזרתם של יקיריהם אליהם.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

ארבעה חודשים

לפני כחודשיים עלה לאוויר הבלוג (לא בדיוק, אבל זה יושב על וורדפרס.קום, אז זבש"ו) המטלטל "הכצעקתה". כבמטה קסם, נחשפתי (יחד עם גברים נוספים) לנוכחות היומיומית של ספקטרום רחב של הטרדות ותקיפות מיניות בחייהן של נשים רבות (ואני נוטה לאט לאט להסכים עם הטענה שמדובר לא רק בנשים רבות, אלא אפילו ברובן של הנשים). פתאום הבנתי שאולי יש סיבה שאחשוש קצת ממה שעתיד לקרות לילדה הפרטית שלי כשהיא תהיה קצת יותר גדולה. נחתה עלי ההבנה שכל נסיעה באוטובוס, הליכה ברחוב או כניסה לחדר מלא אנשים יכולה להפוך, ברגע אחד, לחוויה מאוד לא נעימה, ואפילו טראומטית. ואז, ממש אתמול, התגלה לי פתאום שיש מקומות שעושים כסף מללמד אנשים איך להתעלם מנשים שאומרות להם "לא", או ליתר דיוק: כיצד להתעלם רק מה"לא". עם האישה, כפי שתראו מיד, האנשים האלה כבר ימצאו מה לעשות.

אז מסתבר שיש חיה כזו, וקוראים לה המרכז לאומנות הפיתוי (ולא אקשר לאתר שלה, כי רק לשלמה בניזרי אני עושה SEO בחינם). הילה נוגה כתבה על זה פוסט שביממה האחרונה מכה גלים בטוויטר, בפייסבוק ובמגוון בלוגים. בפוסט, מציגה נוגה שרשור הודעות בפורום של המרכז הזה, שתחילתו בסיפור של גולש המכנה עצמו "Roso", הטוען, לקול צהלותיהם ותשבחותיהם של שאר גולשי הפורום, כי שכב עם תיירת מצ'כיה אחרי שהציע להכין לה שקשוקה ולמרות שהיא לא היתה ממש מעוניינת. למעשה, למרות שהיא היתה בפירוש לא מעוניינת.

אני לא יודע אם הסיפור הזה שרוסו מתאר הוא סיפור שבאמת קרה. אני לא יודע אם מדובר באונס, בתקיפה מינית או בסיפור שהוא פנטזיה פורנוגרפית על אונס או תקיפה מינית. אני יודע שזו לא הבעיה האמיתית. הבעיה היא שקיים גוף שפרנסתו על הכשרה אקטיבית המלמדת גברברים צעירים שלא משנה מה אישה אומרת או עושה, הם צריכים לחתור למטרה בעקביות של "קרנף עיוור". הבעיה היא במתן הלגיטימציה להתנהגות כזו, לגיטימציה שמתאפיינת לא רק בזה שאף אחד לא עושה דבר בנידון, אלא שגם חלק ניכר מהדיון על הפרשה סטה למחוזות שביקשו לבחון עובדתית האם סיפורו של רוסו נחשב לאונס או לא. הבעיה (וזה נוגע גם לשיח סביב "הכצעקתה") היא שאנשים קוראים סיפורים כאלה, שומעים שאנשים מתרגזים ומגיבים בסגנון של "אז איך אתם רוצים שנתחיל עם בחורות?".

-=-

במשפחתי מתרוצץ סיפור אודות בן-דודה של אמי, שכאשר נולדה בתו הבכורה העיף בה מבט אחד ואמר בקול: "כבר מעכשיו אני לא סובל את החבר שלה". כששירה נולדה, צייצתי את המשפט הזה בטוויטר, יותר כהתייחסות מבודחת לסיפור המשפחתי הזה ופחות בשל חשש אבהי אמיתי. אלא שמאז עברו ארבעה חודשים, ואני מתחיל להיות מודאג.

-=-

יצא קצת מבולגן. מצטער, זה מה יש.

מחבקי העצים

קראתי השבוע בעיתון "הארץ" על שני חוקרים מניו-זילנד שפירסמו מחקר מטופש (סלחו לי על היעדר המזג השיפוטי), לפיו החזקתו של כלב וטיפול בו גובים מהסביבה מחיר גבוה מזה שגובה החזקתו של רכב שטח דורסני. מסקנתם של החוקרים היא שאולי ראוי להם לבני האדם לגדל רק חיות שהם יכולים לאכול, כי בכך הם מקטינים את ההשפעה הסביבתית השלילית שיש להחזקתו של בעל חיים.

לפני כמה שנים כתב מיכאל הנדלזלץ, באותו עיתון ממש, טור מעניין על הזדקנותו של החתול האהוב עליו, רופוס. באותו טור הזכיר הנדלזלץ את העובדה שמתוך 37 מיני חתולים המוכרים למדע, מצויים 36 מינים בסכנת הכחדה. המין ה-37, זה שעתידו נראה מובטח, הוא חתול הבית. משמעות הדבר, עד כמה שאני מבין, היא שמין ביולוגי אשר האדם אינו מוצא לו שימוש – דינו נחרץ (או לפחות, עולה באופן משמעותי הסיכוי שדינו ייחרץ). כלומר, אם מספיק אנשים יקחו ברצינות את המחקר המטופש, אנו מסתכנים בכך בשלב מסוים נביא להכחדתם של כלבי הבית.

נראה כי מרוב רצון להיטיב עם הסביבה, יש אנשים ששוכחים שחיות מחמד, אשר אינן נמנות על סוגי חיות שמקובל לנצל למאכל או לעבודה, הן חלק מהסביבה. המחקר המטופש הזה מתיימר להצביע על צורך לבטל, כלאחר יד, את סביבת הגידול הטבעית של מין ביולוגי שלם, מהסיבה הפשוטה שהאדם אינו מפיק ממנו תוצרת. תפיסה אינסטרומנטלית כזו של הסביבה יכולה להצדיק גם את כריתתם של יערות הגשם, שהרי אם לא נפיק מהם אוכל/אנרגיה/מוצרי צריכה, הם סתם גדלים שם ותופסים מקום יקר. מחבקי העצים צריכים לזכור שיש מי שרוצה להרים רגל ולהשתין על העץ שהם מחבקים.

-=-

גילוי נאות: הבלוג הוא בעליו של כלב מוצלח למדי, והוא מחזיק בדיעה  שאין למדוד את התועלת שניתן להפיק מכלבים רק במונחים חומריים. בנוסף, הבלוג מסוגל להבין מדוע ירצו אנשים מסויימים לגדל חתול.

נובל להמונים

אתמול כבר התייחסתי לזכייתו של ברק אובמה בפרס נובל לשלום, ועכשיו אני רוצה להשלים את ההתייחסות הזו, בנימה מעט יותר רצינית.

זכייתו של אובמה היא מפתיעה מאוד. אובמה, מעבר להיותו השחור הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, לא עשה שום דבר ששווה לכתוב עליו הביתה (בהנחה שאתה גר באוסלו, ושההורים שלך הם חברים בוועדת הפרס). הנימוקים הרשמיים של ועדת הפרס, לפיהם אובמה זכה בפרס בשל מאמציו יוצאי הדופן לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין עממים, תוך ציון העובדה שהאובמה יוצר אווירה בינלאומית חדשה, שבה ארצות הברית ממלאת תפקיד קונסטרוקטיבי יותר בעמידה באתגרים עולמיים (תרגום חופשי שלי, ההודעה המלאה כאן, אם אנגלית במבטא נורווגי עושה לכם את זה). כלומר, אובמה לא זכה בפרס על הישגיו הממשיים, אלא על כוונותיו. למה הדבר דומה? לסופר הזוכה בפרס נובל לספרות על סמך טיוטה שהגיש להוצאת ספרים, ושטרם פורסמה כלל. או אולי לסטודנט לכימיה, המגיש הצעה לתזה במסגרת לימודי התואר השני שלו, מבלי שביצע עדיין מחקר כלשהו על מנת לאשש אותה. נראה שאובמה חש בכך בעצמו, אם לשפוט על פי דברים שאמר בתגובתו לזכיה:

To be honest, I do not feel that I deserve to be in the company of so many transformative figures who have been honoured by this prize.

בצירוף מקרים מוזר, דבורית שרגל כתבה אתמול על יחסו של העיתונאי נחום ברנע לבלוגים ולבלוגרים, והסיפור שמסופר אצלה הסביר לי מה בדיוק קרה כאן. שרגל מסבירה שברנע מתרעם הפעם על אריאנה הפינגטון, שכתבה אצלה על שיחה שהתקיימה בינה לבין אהוד ברק:

I asked him to compare George W. Bush's leadership to Obama's when it comes to Israel. "I'm an ABB," he said. "Anyone But Bush. Obama is investing a lot of his political capital in the peace process, and it's important that we don't waste this moment."

Anyone but Bush. כמובן. אובמה לא זכה מכיוון שהוא עשה משהו. אובמה זכה כי הוא לא ג'ורג' דבליו בוש. למעשה, מי שזכה כאן בפרס נובל לשלום אינו ברק אובמה, כי אם הבוחר האמריקאי, או לפחות אותם בוחרים אמריקאים שהצביעו עבור אובמה. ומכיוון שקשה לחלק את הפרס בין 69,456,897 בוחרים (הי! זה מתחלק!), נתנו את הפרס לאובמה. אם נחזור לרגע לנאום התגובה של אובמה, נמצא בו את הדברים הבאים:

Let me be clear: I do not view it as a recognition of my own accomplishments, but rather as an affirmation of American leadership on behalf of aspirations held by people in all nations.

אובמה בוחר, למעשה, לפתוח את הנאום כשהוא אומר "אני מבין שהפרס לא ניתן לי באופן אישי, אלא לעם האמריקאי שהביא להגשמת שאיפותיהם של אנשים בכל העולם: להיפטר מג'ורג' בוש".

וכמובן, אפשר להציב למול האופן בו קיבל אובמה את הבשורה את האופן שבו הגיב לבשורה אחרת פרופ' יקיר אהרונוב.

עניין של נורמות

התכוונתי לכתוב פוסט על פרשת עמאד פארס. בפוסט הזה התכוונתי לדבר על הדמיון בין הפרשה הזו לפרשת צ'יקו תמיר שהתרגשה עלינו לפני כחודשיים. היתה לי טיוטה שכמעט והייתי שלם איתה, ואז הגיע הפוסט הזה של שוקי גלילי, שניסח בצורה הרבה יותר קולעת ומדויקת בדיוק את מה שאני רציתי לומר. אז במקום לכתוב בעצמי, אני אסתפק בהפניה. אין הבלוג משחית מילותיו לשווא.

נומרולוגיה

עמותת אור ירוק יצאה בקמפיין חדש שמנסה להצביע על שר התחבורה ישראל כץ כעל האחראי לעמידה ברף העליון שקבעה הממשלה למספר ההרוגים השנה בתאונות דרכים. את הקמפיין מלווה הסרטון הזה:

ויש גם את המודעה הזו:

ואם יהיו רק 365 הרוגים, כולנו נוכל להרגיש טוב עם עצמנו? ומה זאת אומרת "ממשלת ישראל קבעה רף עליון של 375 הרוגים בתאונות דרכים השנה"? מה סנקציה שתוטל על מי שיחרוג מהרף הזה ויעז להיות ההרוג ה-376?

Nobody expects the Spanish Inquisition

כל ההתלהמות הזו סביב ביקורו של האפיפיור, וההפתעה שבה נראה שבה מקבלים אנשים את דעותיו, גורמת לי לחשוב שכמעט שלושים שנות כהונה של אפיפיור שידע להוציא לעצמו מוניטין של איש נחמד השכיחו מאיתנו שהכנסיה הקתולית היא לא בדיוק נער הפוסטר של קידמה ונאורות. אז היה אפיפיור אחד יוצא דופן, שוין. בואו נניח שהיו אפילו שניים כאלה. שלושה. מתוך 265. אז מה? זה אומר שהכנסיה הפכה לשגרירה של רצון טוב מטעם יד ושם?

צריך לזכור שבנדיקטוס ה-16 הוא לא איזה אאוטסיידר שאיכשהו התגנב לכהונה, משל היה אהוד אולמרט. מאז 1982 ועד שנבחר לכהונת האפיפיור, עמד הקרדינל ראצינגר בראש "הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה" (המוסד שבגלגוליו הקודמים נקרא "הלשכה הקדושה", ושאנחנו מכירים אותו טוב יותר בשם "האינקוויזיציה"). לתפקיד הזה הוא מונה על-ידי יוחנן פאולוס השני, בעיקר בשל הדעות השמרניות בהן אחז ראצינגר. ככה שלא צריכים להיות מופתעים, ולא צריכים לחשוב שהכנסיה הקתולית שינתה את חזותה תחת כהונתו של יוחנן פאולוס השני וחזרה לסורה תחת כהונתו של בנדיקטוס ה-16.