מחבקי העצים

קראתי השבוע בעיתון "הארץ" על שני חוקרים מניו-זילנד שפירסמו מחקר מטופש (סלחו לי על היעדר המזג השיפוטי), לפיו החזקתו של כלב וטיפול בו גובים מהסביבה מחיר גבוה מזה שגובה החזקתו של רכב שטח דורסני. מסקנתם של החוקרים היא שאולי ראוי להם לבני האדם לגדל רק חיות שהם יכולים לאכול, כי בכך הם מקטינים את ההשפעה הסביבתית השלילית שיש להחזקתו של בעל חיים.

לפני כמה שנים כתב מיכאל הנדלזלץ, באותו עיתון ממש, טור מעניין על הזדקנותו של החתול האהוב עליו, רופוס. באותו טור הזכיר הנדלזלץ את העובדה שמתוך 37 מיני חתולים המוכרים למדע, מצויים 36 מינים בסכנת הכחדה. המין ה-37, זה שעתידו נראה מובטח, הוא חתול הבית. משמעות הדבר, עד כמה שאני מבין, היא שמין ביולוגי אשר האדם אינו מוצא לו שימוש – דינו נחרץ (או לפחות, עולה באופן משמעותי הסיכוי שדינו ייחרץ). כלומר, אם מספיק אנשים יקחו ברצינות את המחקר המטופש, אנו מסתכנים בכך בשלב מסוים נביא להכחדתם של כלבי הבית.

נראה כי מרוב רצון להיטיב עם הסביבה, יש אנשים ששוכחים שחיות מחמד, אשר אינן נמנות על סוגי חיות שמקובל לנצל למאכל או לעבודה, הן חלק מהסביבה. המחקר המטופש הזה מתיימר להצביע על צורך לבטל, כלאחר יד, את סביבת הגידול הטבעית של מין ביולוגי שלם, מהסיבה הפשוטה שהאדם אינו מפיק ממנו תוצרת. תפיסה אינסטרומנטלית כזו של הסביבה יכולה להצדיק גם את כריתתם של יערות הגשם, שהרי אם לא נפיק מהם אוכל/אנרגיה/מוצרי צריכה, הם סתם גדלים שם ותופסים מקום יקר. מחבקי העצים צריכים לזכור שיש מי שרוצה להרים רגל ולהשתין על העץ שהם מחבקים.

-=-

גילוי נאות: הבלוג הוא בעליו של כלב מוצלח למדי, והוא מחזיק בדיעה  שאין למדוד את התועלת שניתן להפיק מכלבים רק במונחים חומריים. בנוסף, הבלוג מסוגל להבין מדוע ירצו אנשים מסויימים לגדל חתול.

נובל להמונים

אתמול כבר התייחסתי לזכייתו של ברק אובמה בפרס נובל לשלום, ועכשיו אני רוצה להשלים את ההתייחסות הזו, בנימה מעט יותר רצינית.

זכייתו של אובמה היא מפתיעה מאוד. אובמה, מעבר להיותו השחור הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, לא עשה שום דבר ששווה לכתוב עליו הביתה (בהנחה שאתה גר באוסלו, ושההורים שלך הם חברים בוועדת הפרס). הנימוקים הרשמיים של ועדת הפרס, לפיהם אובמה זכה בפרס בשל מאמציו יוצאי הדופן לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין עממים, תוך ציון העובדה שהאובמה יוצר אווירה בינלאומית חדשה, שבה ארצות הברית ממלאת תפקיד קונסטרוקטיבי יותר בעמידה באתגרים עולמיים (תרגום חופשי שלי, ההודעה המלאה כאן, אם אנגלית במבטא נורווגי עושה לכם את זה). כלומר, אובמה לא זכה בפרס על הישגיו הממשיים, אלא על כוונותיו. למה הדבר דומה? לסופר הזוכה בפרס נובל לספרות על סמך טיוטה שהגיש להוצאת ספרים, ושטרם פורסמה כלל. או אולי לסטודנט לכימיה, המגיש הצעה לתזה במסגרת לימודי התואר השני שלו, מבלי שביצע עדיין מחקר כלשהו על מנת לאשש אותה. נראה שאובמה חש בכך בעצמו, אם לשפוט על פי דברים שאמר בתגובתו לזכיה:

To be honest, I do not feel that I deserve to be in the company of so many transformative figures who have been honoured by this prize.

בצירוף מקרים מוזר, דבורית שרגל כתבה אתמול על יחסו של העיתונאי נחום ברנע לבלוגים ולבלוגרים, והסיפור שמסופר אצלה הסביר לי מה בדיוק קרה כאן. שרגל מסבירה שברנע מתרעם הפעם על אריאנה הפינגטון, שכתבה אצלה על שיחה שהתקיימה בינה לבין אהוד ברק:

I asked him to compare George W. Bush's leadership to Obama's when it comes to Israel. "I'm an ABB," he said. "Anyone But Bush. Obama is investing a lot of his political capital in the peace process, and it's important that we don't waste this moment."

Anyone but Bush. כמובן. אובמה לא זכה מכיוון שהוא עשה משהו. אובמה זכה כי הוא לא ג'ורג' דבליו בוש. למעשה, מי שזכה כאן בפרס נובל לשלום אינו ברק אובמה, כי אם הבוחר האמריקאי, או לפחות אותם בוחרים אמריקאים שהצביעו עבור אובמה. ומכיוון שקשה לחלק את הפרס בין 69,456,897 בוחרים (הי! זה מתחלק!), נתנו את הפרס לאובמה. אם נחזור לרגע לנאום התגובה של אובמה, נמצא בו את הדברים הבאים:

Let me be clear: I do not view it as a recognition of my own accomplishments, but rather as an affirmation of American leadership on behalf of aspirations held by people in all nations.

אובמה בוחר, למעשה, לפתוח את הנאום כשהוא אומר "אני מבין שהפרס לא ניתן לי באופן אישי, אלא לעם האמריקאי שהביא להגשמת שאיפותיהם של אנשים בכל העולם: להיפטר מג'ורג' בוש".

וכמובן, אפשר להציב למול האופן בו קיבל אובמה את הבשורה את האופן שבו הגיב לבשורה אחרת פרופ' יקיר אהרונוב.

עניין של נורמות

התכוונתי לכתוב פוסט על פרשת עמאד פארס. בפוסט הזה התכוונתי לדבר על הדמיון בין הפרשה הזו לפרשת צ'יקו תמיר שהתרגשה עלינו לפני כחודשיים. היתה לי טיוטה שכמעט והייתי שלם איתה, ואז הגיע הפוסט הזה של שוקי גלילי, שניסח בצורה הרבה יותר קולעת ומדויקת בדיוק את מה שאני רציתי לומר. אז במקום לכתוב בעצמי, אני אסתפק בהפניה. אין הבלוג משחית מילותיו לשווא.

נומרולוגיה

עמותת אור ירוק יצאה בקמפיין חדש שמנסה להצביע על שר התחבורה ישראל כץ כעל האחראי לעמידה ברף העליון שקבעה הממשלה למספר ההרוגים השנה בתאונות דרכים. את הקמפיין מלווה הסרטון הזה:

ויש גם את המודעה הזו:

ואם יהיו רק 365 הרוגים, כולנו נוכל להרגיש טוב עם עצמנו? ומה זאת אומרת "ממשלת ישראל קבעה רף עליון של 375 הרוגים בתאונות דרכים השנה"? מה סנקציה שתוטל על מי שיחרוג מהרף הזה ויעז להיות ההרוג ה-376?

Nobody expects the Spanish Inquisition

כל ההתלהמות הזו סביב ביקורו של האפיפיור, וההפתעה שבה נראה שבה מקבלים אנשים את דעותיו, גורמת לי לחשוב שכמעט שלושים שנות כהונה של אפיפיור שידע להוציא לעצמו מוניטין של איש נחמד השכיחו מאיתנו שהכנסיה הקתולית היא לא בדיוק נער הפוסטר של קידמה ונאורות. אז היה אפיפיור אחד יוצא דופן, שוין. בואו נניח שהיו אפילו שניים כאלה. שלושה. מתוך 265. אז מה? זה אומר שהכנסיה הפכה לשגרירה של רצון טוב מטעם יד ושם?

צריך לזכור שבנדיקטוס ה-16 הוא לא איזה אאוטסיידר שאיכשהו התגנב לכהונה, משל היה אהוד אולמרט. מאז 1982 ועד שנבחר לכהונת האפיפיור, עמד הקרדינל ראצינגר בראש "הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה" (המוסד שבגלגוליו הקודמים נקרא "הלשכה הקדושה", ושאנחנו מכירים אותו טוב יותר בשם "האינקוויזיציה"). לתפקיד הזה הוא מונה על-ידי יוחנן פאולוס השני, בעיקר בשל הדעות השמרניות בהן אחז ראצינגר. ככה שלא צריכים להיות מופתעים, ולא צריכים לחשוב שהכנסיה הקתולית שינתה את חזותה תחת כהונתו של יוחנן פאולוס השני וחזרה לסורה תחת כהונתו של בנדיקטוס ה-16.