כידוע, החוק הביומטרי עבר בשבוע שעבר בקריאה שניה ושלישית. הצעת החוק עוררה את קצפם של רבים, ומאבק ציבורי נוהל בניסיון למנוע את אישורו. ניסיון זה כשל וכעת יש להניח שהמתנגדים ינסו להביא את עניינם אל בית המשפט העליון בעתירה לביטולו של החוק. כזכור, אך לפני שבועות מעטים קבע בג"צ (זהירות, מפלצת בת 170 עמודים) כי החוק שנועד לאפשר ולהסדיר את הקמתו של בית סוהר פרטי הוא חוק בלתי-חוקתי, ועל כן דינו בטלות. בעקבות פסק הדין הזה, היו שהחלו לטפח תקוות כי בית המשפט יתערב גם בעניין החוק הביומטרי. לדעתי, זו תקוות שווא.
מידה העולה על הנדרש
בחינת חוקתיותו של חוק נעשית במספר שלבים. ראשית, יש לבחון האם זכות המוגנת על ידי חוקי היסוד, ובמקרה זה – על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נפגעה; שנית, יש לבדוק האם פגיעה זו עומדת בתנאיו של סעיף 8 לחוק היסוד, הידוע בשם "פסקת ההגבלה". פסקת ההגבלה מתירה לפגוע בזכות המוגנת על ידי חוק היסוד בתנאי שהפגיעה נעשית בחוק או מכוחו, שהיא נועדה למטרה המתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל, ושהפגיעה אינה במידה העולה על הנדרש. מבחן-משנה שלישי זה, הקרוי "מבחן המידתיות", הוא שעמד במוקד בחינת חוקתיות הקמת בית הסוהר הפרטי, ולדעתי הוא שיעמוד גם במוקד בחינת חוקתיות החוק הביומטרי; שלישית, אם נמצא כי אכן נפגעה זכות כזו וכי הפגיעה אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, יש לבדוק מהו הסעד החוקתי המתאים שעל בית המשפט לתת בשל הפגיעה.
-=-
העתירה לביטולו של חוק בית הסוהר הפרטי נשענה על שני אדנים. הראשון, שהקמת בית סוהר פרטי תביא בהכרח לפגיעה בזכויות האדם של האסירים הכלואים בו, באופן שאינו מתיישב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; השני, שהתפרקות המדינה מסמכות הענישה הפלילית נוגדת את ההסדר החוקתי שבחוק יסוד: הממשלה, לפיו הממשלה היא הרשות המבצעת. בית המשפט לא נזקק לדיון באדן השני, וקבע כי הפרטת סמכויות הענישה הפלילית יוצרות פגיעה בלתי חוקתית בזכויות האדם של האסירים. אולם יש לשים לב לנקודה חשובה: בית המשפט נמנע מלקבוע שהיחס שלו יזכו האסירים או שתנאי הכליאה שבהם הם יוחזקו הם שיוצרים את הפגיעה בזכויותיהם. בית המשפט החליט שלא לתת את פסק דינו על סמך תרחישי אסון קיצוניים.
המטאמורפוזה הזו
בית המשפט קבע כי הפרטה של סמכויות ליבה, כגון סמכות הענישה הפלילית, היא עניין שיש בו כשלעצמו פגיעה בזכויותיהם של האסירים, ואחת היא לאיזה יחס הם זוכים. בית המשפט קבע כי כאשר המדינה שוללת את חירותו של עבריין ומשליכה אותו אל בית הסוהר, ניתן להניח ששיקולים של טובת הציבור בכללותו עמדו לנגד עיניה. הנחה זו היא שמצדיקה את הפגיעה בחירותו של העבריין ומאפשרת לנו, ובמידה מסויימת גם לו, להשלים איתה. מאידך, גורם פרטי שמפעיל בית סוהר לא רואה לנגד עיניו אך ורק שיקולים חברתיים להצדקת שלילת החירות, אלא גם שיקול כלכלי צר של השאת רווחיו. הפגיעה בחירות העבריין הופכת להיות מאמצעי להשגת מטרה חברתית לאמצעי להפקת רווח כספי (או לפחות, לעניין שהרווח הכספי ממלא בו תפקיד מרכזי), והמטאמורפוזה הזו מאיינת את ההצדקה לשלילת החירות.
כאן טמונה הבעיה של מתנגדי החוק הביומטרי. המאבק שלהם מבוסס כולו על תרחישי אסון, שמניחים שהמאגר הביומטרי ידלוף ויגיע לידיהם האמונות של גורמים מסחריים שונים במקרה הרע במיעוטו, או לידיהם הלא פחות אמונות של עבריינים, טרוריסטים וגופי מודיעין זרים במקרים הקטסטרופאליים באמת. בין כל תרחישי האסון האלה לא מצאתי דיון רציני בשאלת הפגיעה בזכויות אדם שיוצר המאגר הביומטרי כשלעצמו, גם אם לא ידלוף. כל דיון שמתחיל בשאלה הזו נגרר מהר מאוד לאותם תרחישי אסון, ומתרחק מסוגיית הפגיעה שיוצרת הקמת המאגר כשלעצמה, גם אם הכל יתנהל כשורה. סוגיה זו היא שתעניין את בית המשפט העליון, אם פסק הדין בעניין בית הסוהר הפרטי הוא אינדיקציה להלך הרוח השורר בו. אני לא בטוח שמתנגדי החוק הביומטרי הצליחו בינתיים להצביע על כך שהפגיעה בפרטיות שלכאורה יוצר עצם קיומו של המאגר הביומטרי היא כזו שאינה עומדת במבחן המידתיות.
סיכויי פסילת החוק, או לפחות פסילתו במועד רלוונטי מבחינת מתנגדיו, קטנים עוד יותר כאשר זוכרים את פרקי הזמן הארוכים שלוקח לבית המשפט העליון להכריע בשאלות כאלו. ההכרעה בעניין בית הסוהר הפרטי לקחה למעלה מארבע וחצי שנים. ההכרעה בעניין גיוסם של בחורי הישיבות נגררת אפילו עוד יותר (יפתח כתב על זה פוסט מעניין). בינתיים, המאגר הביומטרי יוצא לדרך. אם דליפת המאגר היא הדבר שבאמת מטריד את המתנגדים, הרי שגם אם בית המשפט העליון יבטל בעוד שנתיים או שלוש את החוק, זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
כיכר העיר