העצב, אין לו סוף

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע היום את משה קצב בשני מעשי אונס באשה אחת, במעשה מגונה והטרדה מינית של אשה שניה ובהטרדה מינית של אשה שלישית. התנהלותו של קצב בתקופה שמאז התפוצצה הפרשה, תוך שהוא מכפיש, מחרף ומגדף את כל מי שניצב מול עיניו – החל במתלוננות, עבור ברשויות אכיפת החוק וכלה בתקשורת – עוררה אצלי, בניגוד למה שכנראה ניסה קצב להשיג, חוסר אמון עז בגרסתו. לכן, לא הופתעתי במיוחד כשהאיש הורשע היום (אם כי הופתעתי במקצת מהעובדה שההרשעה היתה כה גורפת) ואף התמלאתי שמחה. את השמחה הזו יש לחלק לשניים: ראשית, שמחה על כך שעבריין מין סדרתי הורשע וישלם את חובו לחברה. שנית, שמחה לאיד על נפילתו של אדם מלא גאווה שחשב שמותר לו להשתין מהמקפצה ועוד לעלוב בעובדי הבריכה שמנסים לטפל בזוהמה שיצר. היכולת של מערכת אכיפת החוק לטפל באנשים כמו קצב היא תעודת כבוד לבתי המשפט, למשטרה ולפרקליטות.

וכרגיל, אני מוצא עצמי עומד מול מתרס שבצידו השני ניצב ראש הממשלה שלכם, בנימין נתניהו, אשר אמר היום את הדברים הבאים:

בית המשפט העביר שני מסרים חדים וברורים: על השוויון של כל אחד ואחת בפני החוק ועל זכותה המלאה של כל אשה על גופה. זהו יום עצוב למדינת ישראל ותושביה.

אין ספק, האיש יודע לברור מילותיו בקפידה.

הקשר זה לחלשים

קוסמטיקה ללא-קוסמטיקאים

דורי דורות נושאים יהודים תפילתם אל השמים, ומודים לבורא עולם על שבחר בנו מכל העמים. מאות שנים התבשמו בני עמנו בידיעה שמבין כל העמים שלף האל הרחום והחנון את העם היהודי ובחר בו (ומכאן שבהם) להיות לעמו. תחושת הייחוד הזו יצרה אצל היהודים מכנה משותף שהוביל בתורו ללכידות ולקהילתיות שסייעו לעם היהודי לשמור על הג'ואיש טרדישן שלו מול אלו שקמו עליו בכל דור ודור. בצבא קוראים לזה "גאוות יחידה".

כידוע לכם, את שירותי הצבאי העברתי בחיל המודיעין (שעל פי פרסומים זרים יש לו אנטנות!). אמנם היחידה שבה שירתתי היא יחידה מכובדת, אבל התפקיד שבו אני שירתתי לא נחשב ליוקרתי ביותר בה. למעשה, משום מה נחשב התפקיד הזה, בעיני בעלי תפקידים אחרים ביחידה, לתפקיד שבתחתית שרשרת המזון. המשמשים בתפקיד זה אף נודעו, לעתים, בכינוי הגנאי "כושים". אבל זה לא מור"ק טוב ללמד חניכים בקורס שמכשיר אותם להיות כושים, ולכן צריך להעלות להם את המוראל בצורה אחרת (שאינה כוללת חשפניות, כי אנחנו בחיל המודיעין, לא בחיל הים). השיטה לעשות זאת היא להבהיר להם כמה הם מיוחדים. זו הסיבה, כנראה, שבשבועות הראשונים של הקורס, הזכירו לנו המדריכים השכם והערב שאנחנו אותרנו בקפידה רבה בידי מערך האיתור היעיל של צה"ל ושל חיל המודיעין, ושאנחנו מתי מעט מובחרים, שנאספו בפינצטה ונשלחו אל כיתות הלימוד בבית הספר למודיעין. אלא שאנחנו לא קנינו את זה. הרי ידענו היטב, כשם שיודעות כל קוראות הבלוג הזה, שבפינצטה מוציאים דווקא את מה שמיותר.

בן-זונה

עד כה, בשנה וחמישה חודשים, הצליח הבלוג להימנע מניבולי פה. אבל הבן-זונה הזה ניסה להרוג אותי, את אשתי, את הבת שלי ואת הכלב חד העין שלנו. אני נוטה להתרגז על נהגים אחרים על הכביש, אבל בדרך כלל זה עובר לי אחרי כמה דקות. נגד החרא הזה אני מתכוון להגיש תלונה במשטרה. האינטואיציה הנשית שלי אומרת שזו לא תהיה הפעם הראשונה שבה המשטרה נקראת להתערב בענייני הנהיגה שלו.

קליק להגדלה. אבל לא חובה

-=-

נסענו בכביש החוף. בנתיב האמצעי. הבן-זונה הגיע בנתיב השמאלי ועקף אותנו. אשתי הספיקה להגיד "תזהר ממנו, בטח יש לו תחנה בוינגייט", ואז הוא עבר לנתיב שלנו. העובדה שבשלב שבו הוא עשה את זה הדלת הקדמית של האוטו שלנו והדלת הקדמית של האוטובוס היו בקו אחד לא שינתה לו הרבה. העובדה שמימיני היה רכב אחר ושלא יכולתי לעבור נתיב כדי להימנע מהתנגשות גם היא לא שינתה לו. גם הצפירות שצפרתי לא מאוד עניינו אותו. מכיוון שתוך כדי צפירה גם בלמתי, הבן-זונה הצליח בסוף שלא לפגוע בנו, אבל את מעבר הנתיב הוא השלים כשהוא עובר כ-10 סנטימטרים ממראת הצד שלי. למותר לציין שבמספר הטלפון שמופיע על גבי הסטיקר של "איך אני נוהג" לא השיב לי איש, למרות שניסינו כמה פעמים. לכן, אני מבקש לנצל את הבמה הזו ולהבהיר לבן זונה שהוא נוהג חרא, ושבמדינה מתוקנת (נניח, אלבמה) היה מותר לי לשלוף את השאטגאן שלי ולירות בו כמו בכלב שוטה.

בלי צל של ספק, זה היה הרגע הכי מפחיד שלי על הכביש ב-14 השנים שבהן אני נוהג. בן-זונה.

גילוי נאות

כשהייתי קטן, שמענו מוזיקה באמצעות פטיפון ותקליטי ויניל. אחד התקליטים האהובים עלי היה אלבומה הראשון והמצוין של להקת "גזוז". האלבום נפתח בשיר "תשע בכיכר", ואלבום שמתחיל בשיר לכבודו של מספר כל כך יפה כמו תשע אינו יכול להיות אלבום רע. האלבום גם אחראי לחלק ניכר מהאופן שבו אני תופס את מהותו של חוף הים, בזכות השירים "אמא ודני" ו"לכבוד הקיץ". גם "שיר העבודה" הנוגה-אך-אופטימי אהוב עלי וגם "קפה בתחתית", שמראה שגם פסימיזם אובדני יכול להיות מאוד שמח. אבל דווקא אחד השירים הפחות מוצלחים באלבום הוא השיר שעליו אני רוצה לדבר כאן.

תקליטי ויניל, כידוע, הם עניין רגיש. כל שריטה עלולה להקפיץ את המחט ולגרום להפרעות בשמיעה. מכשיר הפטיפון הספציפי של הורי נהג, לפעמים, להתמודד עם שריטות שכאלה באמצעות הרמת המחט מעל פני התקליט והחזרתה לתחילתה של הרצועה הראשונה. לעתים קרה דבר דומה בסיומה של הרצועה האחרונה, כאשר משום מה הפטיפון לא הבין שעליו לסיים את ההשמעה, והחזיר את המחט להשמעה חוזרת של הצד כולו. זו הסיבה שהנחתי במשך זמן רב ששמו של השיר הבא, האחרון בצד ב' של האלבום הראשון של "גזוז", אינו למעשה שם של שיר אלא הודאה של יצרן התקליט בקיומה של בעיה, וחשבתי שזה מאוד יפה מצדו שהוא טורח להזהיר אותי מפניה.

מין בשאינו מינו

הריון, כידוע, מעורר שאלות של מין. (הקוראים שאינם בעלי ראש מלוכלך מוזמנים לעבור לפסקה הבאה, ולהמתין בתחילתה להצטרפותם של הקוראים בעלי הראש המלוכלך שמעבירים עכשיו דימויים ויזואליים לנגד עיניהם. יקח להם 3 דקות והם יגיעו. תודה על הסבלנות.)

-=-

(כולם פה? יופי. נמשיך).

במהלך שלושת החודשים הראשונים להריון (אני לא יודע לספור בשבועות) מינו של העובר אינו ידוע להוריו, וכל התייחסות אליו כאל "הוא" או כאל "היא" היא עניין מורכב שעלול לגרור דיונים ארוכים. קשה מאוד להימנע מהדיונים האלה, מכיוון שבעברית אין שמות עצם שהם נייטרלים מגדרית (דוגמת Baby באנגלית), או מקבילה ל-It האנגלי (וגם לו היתה מקבילה כזו, אני לא חושב שהייתי משתמש בה ביחס לעובר הגדל לו בבטנה של אשתי). חייבים, אם כן, להחליט אם להתייחס לְעובר בלשון זכר או לְעוברית (אם זו בכלל מילה תקנית) בלשון נקבה. אשתי ואני לא הצלחנו לגבש התייחסות אחידה, ועברנו בין לשון זכר ללשון נקבה בלי יכולת להחליט במי מהשתיים לבחור.

-=-

לעמימות המגדרית נלווה גם הנוהג המקובל (והמאוס) של ייחוס ההריון לשני בני הזוג. גבירותיי ורבותיי, הרשו לי להבטיח לכם שאמנם אני עתיד להיות אב בעוד מספר חודשים, אבל רק אשתי בהריון. אני, נכה שכמותי, נולדתי בלי רחם. לכן, לעולם לא אגיד ש"אנחנו בהריון", אלא אומר "אשתי בהריון". כשם, להבדיל, שלו לי היה סרטן הערמונית, לא ניתן היה לבוא לאשתי ולומר לה "תנחומינו, שמענו שיש לכם סרטן". יש להבדיל בין האיחולים והברכות, ששנינו זכאים לקבלם, ובין המצב הפיזיולוגי, שאותו ניתן לשייך רק לאשתי.

-=-

אני לא מסוגל לזכור בעל פה באיזה שלב של ההריון אשתי נמצאת. עד שהצלחתי לשנן שהיא החלה את השבוע ה-20 (נניח) להריונה, והנה הסתיים השבוע ואני צריך להתחיל לשנן מספר חדש. קל יותר לשנן תאריך אחד, תאריך הווסת האחרונה, שעל פיו מתבצע החישוב של מספר שבועות ההריון. אז אני זוכר את התאריך הזה, ופעם בכמה זמן ניגש לאחד מאתרי האינטרנט המציעים שירותי "מחשבון הריון", מקליד את התאריך בשדה הרלוונטי ומקבל בתמורה את השבוע, החודש, הטרימסטר ותאריך הלידה המשוער (לעתים גם תאריך עברי וגם לועזי).

נראה, שהמחשבונים האלה הפנימו קצת יותר מדי את העובדה שרק האישה בהריון, והחליטו שמשמעות הדבר היא שהגבר הרלוונטי לא יהיה מעוניין כלל בפרטים הטכניים.

להגדלה הקליקו על התמונה

על בנים ועל בנות

עם זאת, כמו שניתן לראות, מחצית מהאתרים מניחים שאת הפעולה הטכנית של החישוב יכול לעשות רק מי שפונים אליו בלשון זכר.

-=-

כמובן, בשלב זה אנחנו כבר יודעים באיזו לשון להתייחס לגיברת, וזה לא משפיע כהוא זה על החלטות פדגוגיות שקיבלנו בעבר.

תוציאו את הלשון מהתחת!

תמר עילם גינדין זועמת, ובצדק היא זועמת. מסתבר שמלמדים את הילדים שלה (וגם את הילדים שלכם. וגם את הילדים העוד-לא-קיימים שלי) עברית שגויה, ומורידים להם ניקוד במבחנים כשהם מתעקשים להשיב בעברית תקנית (בהנחה שהם הילדים של תמר עילם גינדין, ושהם יודעים איך נראית עברית תקנית). העניין הזה מספיק מרגיז כדי שאני אקשר אליו, גם לולא היתה עילם גינדין מבקשת זאת מקוראיה. ומכיוון שזה באמת מאוד מרגיז, אתרום גם אני סיפור בנושא.

-=-

לפני כעשר שנים היה אחיה הצעיר של מי שהיתה אז חברתי (והיום ידועה בכינוי מעליב שיפתח טוען שאם אפרסמו ברבים אנשים יחשבו עלי דברים רעים) תלמיד בבית הספר היסודי. הילד (שהיה ילד חכם בצורה יוצאת דופן) כתב בשגיאות כתיב רבות, שעד אז קיבלו יחס סלחני יחסית מההורים ונחשבו לחבלי קליטה של הילד במחוזות השפה הכתובה. אולם בתקופה שעליה אני מדבר הבינו ההורים שיש כבר בעיה רצינית יותר, כי הילד הגיע לגיל ולשלב בחייו האקדמיים שבו כבר לא ניתן להתייחס לשגיאות בסלחנות שכזו. לכן, החלו ההורים לעקוב ביתר קפדנות אחר מבחניו של הילד ואחר מחברות שיעורי הבית שלו. לתדהמתם, הם שמו לב לכך שמורותיו של הילד דווקא כן עברו על השגיאות האלה בשתיקה, ולא טרחו אפילו לתקנן במבחניו השונים (שלא לדבר על להוריד ניקוד בגינן). ההורים פנו למחנכת של הילד וביקשו לברר מדוע אין הצוות הפדגוגי המסור של בית הספר עושה דבר על מנת לתקן את דרכיו התועות של הילד. המורה השיבה שזה באמת לא בסדר, אבל טענה שידיה כבולות כי יש הנחיה שיצאה ממשרד החינוך לפיה אין לתקן שגיאות כתיב של ילדים, כי "זה פוגע להם ביצירתיות". מיותר לציין (ובכל זאת אציין) שתלמיד שטען את הטענה היצירתית לפיה 5=2+2 תוקן באכזריות, בהתעלם מהפגיעה האכזרית בנפשו הרכה.

-=-

המסקנה היא שהרעה החולה שעילם גינדין מתלוננת עליה אינה עניין חדש. למעשה, קיים סיכוי לא רע בכלל שיש היום במערכת החינוך מורים ומורות צעירים מספיק, שלפני עשר שנים, פחות או יותר, היו תלמידי בית ספר שמוריהם שלהם חינכו אותם שתיקון שגיאות בעברית פוגע בהתפתחותם.

תעודת פטירה

לפעמים, אפילו עז יכולה ללמד אותך דבר או שניים. יעל רגב מסבירה לנו בפוסט מעניין שהאטימולוגיה העממית המקובלת, לפיה ניתן לייחס את המילה "נפטר" רק ליהודי (שהרי רק יהודי נפטר במותו מעולן של תורה ומצוות), ואילו על גוי ניתן להגיד רק שהוא "מת", אינה אלא אגדה אורבנית. עד כאן הכל בסדר. מה שעורר את יצר הווכחנות שלי היתה הטענה של רגב לפיה מאחורי האטימולוגיה העממית הזו מסתתרת גזענות במסווה. כאן נדמה לי שיש מקום להתפלמס: אני לא חושב שיש כאן שאלה של גזענות, ואנסה להסביר את עמדתי.

עקרונית, אני לא חושב שיש בעיה עם ייחודן של מילים מסויימות לתיאורם של אנשים המשתייכים לקבוצות מסוימות. במישור הכללי ביותר, אני חייב הרי שתהיה לי מילה כמו "יהודים", למשל, כדי לתאר את מי שמשתייכים לקבוצה המסויימת של בני דת משה. אפשר, אולי, לטעון שעצם השימוש במילה "יהודים" הוא גזעני, שהרי גם מי שאינם יהודים הם בני אדם, ועל כן אין צורך בהבחנות מילוליות. אולם נראה לי די ברור שהטענה הזו היא מופרכת, ואני לא חושב שיש טעם להתעכב עליה יותר מדי. נעבור, אם כן, למלים שאינן שמות של קבוצות ונראה מה קורה שם.

עלייה לרגל היא עניין מרכזי בדתות רבות. יהודים עולים לרגל לירושלים (גם אם המשמעות המקורית של העליה הזו לרגל אינה רלוונטית בימינו), לקברו של רבי נחמן מברסלב ואם הם מועמדים לראשות ממשלה – גם לביתו של הרב עובדיה יוסף. נוצרים עולים לרגל אף הם, לארץ הקודש או לרומא, למשל. מסלמים עולים לרגל למכה. לעתים, אנחנו נותנים שמות נפרדים לכל קבוצת עולי רגל שכזו. היהודים, לרוב, ישמרו על הכינוי "עולים לרגל". הנוצרים יהפכו ל"צליינים". העלייה לרגל של המסלמי למכה תכונה "חג'" או "עמרה" (תלוי במועד שבו היא מתבצעת), ואם היא אינה לאתרים הקדושים במכה היא תכונה " זיארה". מסלמי לעולם לא יגיד על שכנו הנוצרי שהשתתף במסע צליינות לוותיקן שהוא "עשה חג'". האם ההבחנות המילוליות האלה מצביעות על גזענות? אני לא בטוח.

צליין נח ברומא

דוגמא נוספת, שמבחינה נושאית מתקרבת מעט לפטירה, היא "בר מצווה". ביום הולדתו השלושה-עשר, מקבל על עצמו הילד היהודי הגנרי את עולן של תורה ומצוות, והופך אחראי לקיומן. בכך, הופך הילד היהודי הגנרי הזה ל"בר-מצווה" (יש לשים לב לכך שהמונח "בר-מצווה" מתייחס למעשה לילד, ולא לחגיגה). כלומר, ילד יהודי בן 13 הוא "בר-מצווה"; ילד גוי בן 13 הוא "בן 13". האם יש בכך גזענות? שוב, אני לא בטוח.

כאן מתבקשת השאלה: אם אנחנו נותנים שם לכניסתו של יהודי תחת עולן של התורה היהודית והמצוות היהודיות, מדוע זה לא ניתן גם שם לאירוע שבו פג תוקפו של עול זה? ומה זה משנה אם מי שהמציא את השם הזה מת לפני 1,700 שנה או שהוא בן דורנו? לדעתי, אין לכך משמעות. בוודאי שאין בכך ניחוחות גזעניים.

גולדממבר

כמו שקוראיו של הבלוג הזה יודעים, אני עורך-דין. אחת המשמעויות של העובדה הזו היא שאני חבר בלשכת עורכי הדין. האינטראקציה שלי עם הלשכה מתחלקת לשניים: (א) אחת לשנה אני משלם את דמי החבר ומקבל תמורתם את כרטיס חבר המועדון שלי; (ב) אני מקבל עשרות הודעות דואר אלקטרוני בשבוע ממוסדות הלשכה, בהן מדווח לי על ימי עיון, כנסים, השתלמויות מקצועיות ועל מיני מבצעים צרכניים המוצעים לציבור עורכי הדין. הודעות מהמין האחרון נוטות לכלול בנדון שלהן את המשפט "הטבות לחברי MEMBERS". מעבר לכפילות המיותרת (הרי אם אני "חבר", ממילא אני "member"), התרגום המתבקש למילה member, כאשר היא מופיעה בתוך דואר זבל שיווקי, הוא לא תרגום שמסב הרבה כבוד למקצוע.

בהקשר זה ראוי להזכיר שעל מקצוע עריכת הדין חלות הגבלות ביחס לאופן שבו מותר לעוסקים בו לפרסם את עצמם. הגבלות דומות חלות גם על מקצוע נוסף, עתיק הרבה יותר.

חירות שלא כדרך הטבע

יפתח כותב יפה על אותם מקומות ביזאריים אליהם מוליכה אותנו זיקפתנו הלאומית. הוא מזכיר את החרם שהטילה רשת בתי הקפה אילן'ס על מכירת קפה תורכי, בעקבות סדרת החיכוכים בין ישראל לבין תורכיה, ומציע להימנע גם משימוש במושגים כגון "סלט תורכי", "בורקס תורכי", "מרס תורכי", "פרש תורכי" ו"להרוג תורכי ולנוח" (מעניין, אגב, שמקומו של "הגול התורכי" נפקד מהרשימה). אני חושב שהפתרון האמריקאי לבעיה מסוג זה הוא פתרון הולם יותר.

כזכור, בין ארצות הברית לבין צרפת נתגלע סכסוך דיפלומטי ומתוקשר ("מתוקשר" במובן שבו סכסוכי צ'ילבות במדורי רכילות הם "מתוקשרים") לפני מספר שנים, כאשר צרפת הביעה את התנגדותה לפלישה האמריקאית לעיראק. עד כדי כך הגיעה הרתיעה של הבילי-בוב הממוצע מכל דבר צרפתי, עד שאפילו ביטוי כמו French Fries לא עלה בידיו להגות מבלי שיכאב לו מצפונו מוכה הכולסטרול. אולם, קיבתו של הבילי-בוב הממוצע שלנו לא יכולה היתה לשאת גט כריתות מאותו צ'יפס מטוגן ופריך, צ'יפס כמו שצ'יפס צריך להיות, ועל כן נחלץ המחוקק לעזרתו, והורה על שינוי שמו של הצ'יפס במזנון הקונגרס מ-French Fries ל-Freedom Fries. הטרנד כבש את אמריקה בסערה, והשאר – היסטוריה.

זה, לדעתי, גם מה שצריך לעשות בעניין הקפה התורכי. עכשיו רק נותר למצוא את המלה שתחליף את המילה "תורכי" בצירופים כאלה. מכיוון שיפתח פתח את הפוסט שלו בעניינים אשר אינם כדרך הטבע, נראה כי המילה "אנאלי" ממש מתבקשת כאן. "קפה אנאלי", "סלט אנאלי" – מצלצל כמו שצריך. כמובן, יש בעיה עם הביטוי "להרוג אנאלי ולנוח", אבל מכיוון שאנחנו לא אוהבים תורכים, יתכן שבימים טרופים אלו אנו דווקא מצווים להרוג אותם.

הבלוג ישמח, כמובן, לקבל הצעות נוספות.

Pinky & The Brain

-=-

גילוי נאות: אני לקוח קבוע של רשת אילן'ס, שבאחד מסניפיה אני מארח לעתים קרובות חברה לאחד מחבריי, בעודו מתכנן השתלטות על העולם.