השוואה

לפני יומיים נערכה בשכונת התקווה הפגנה של פעילי ימין ותושבי השכונה, הפגנה שכל כולה הסתה נגד מהגרי העבודה והפליטים האפריקאים החיים בדרום תל אביב. יוסי גורביץ היה שם יחד עם חברתו, ואת החוויות הלא נעימות שעבר אתם יכולים לקרוא כאן. אין לי הרבה מה להוסיף על דבריו של יוסי בכל מה שקשור למסיתים, למוסתים ולמזניחים. אני רוצה להפנות את הזרקור לנקודה אחת קטנה שיוסי מזכיר, כמעט כבדרך אגב: יוסי מתאר שם כיצד בשלב מסויים, אחרי שמיכאל בן-ארי וחבר מרעיו התרחקו, ניגש אליו ואל חברתו שוטר ואמר להם שהמשטרה מסתלקת, ושטוב יעשו יוסי וחברתו אם יעזבו גם הם את המקום. יוסי לא כותב זאת במפורש, אבל המשתמע מכך הוא "אנחנו לא יכולים לעזור לכם. אני מציע לכם, אם שלומכם יקר לכם, לנוס".

-=-

אתם כבר יודעים שאחת שיודעת מגיעה מעיירה בווארית השוכנת לחופה הצפוני של מדינת ישראל. העיירה הזו מפורסמת בקהילה הייקית שלה, קהילה שאחת שיודעת משתייכת אליה דרך סבתה מצד אביה. סבתה של אחת שיודעת נולדה בברלין לפני קרוב ל-90 שנה, בת יחידה ליעקב שטיינהרדט. שטיינהרדט היה צייר שקנה לעצמו שם ומוניטין בגרמניה הויימארית. אחרי עלייתו של היטלר לשלטון, החל שטיינהרדט לסבול מהטרדות חוזרות ונשנות מצד המשטרה. ביום אחד בשנת 1932 הוא נלקח לחקירה במטה האס.אה בברלין. אחרי ששהה שם מספר שעות, הוא הוכנס לחדר שבו ישב קצין גרמני. הקצין הזה, ככל גרמני טוב, היה איש תרבות ורוח שזיהה את שמו של הצייר המפורסם שטיינהרדט. בנימוס ובתרבותיות גרמנית פנה הקצין לנחקר ואמר לו "הר שטיינהרדט, גרמניה הופכת להיות מקום רע מאוד ליהודים ובעתיד שוב לא אוכל לעזור לך. אני מציע לך, אם שלומך יקר לך, לנוס". למרבה השמחה, קיבל שטיינהרדט את ההצעה.

יעקב שטיינהרדט. עשר המכות, ערוב (1921)

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

עד שנשרף עוד מעט כל חמצן ריאותיי

אתמול, במקביל לצפייה בשידורים המיוחדים לרגל יום הזיכרון, עשיתי את שאני עושה מדי יום שלישי בערב והעליתי ידיעות ל"מדרון החלקלק". אני עושה את זה כבר למעלה משנה ולמרות שלפעמים אני מסיים את התורנות שלי כשיוצא לי עשן מהאוזניים, מעולם לא קרה לי שאני עוצר כי אני צריך לבכות.

-=-

לפני כמה זמן כתבתי במקום אחר שאנשים שתוהים איפה אלוהים היה בשואה לא שמים לב שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. אמונה באלוהים, שהכל נהיה בדברו (ואל תטרחו לתקן אותי ביחס לפרשנות הביטוי הזה), משמעה אמונה באלוהים שיצר לא רק את חופיה היפים של תאילנד, אלא גם את אושוויץ. הדואליות הזו חייבת להיות חלק מכל דיון על המוסר האלוהי. אדם שמאמין באל אך פוטר עצמו מלתהות באופן אמיתי על מהותו של אל שמאפשר את תעשיית המוות הנאצית (ולצורך העניין, התיאוריה של "הסתר פנים" היא פטור שכזה) הוא אדם שמוותר על הבחירה החופשית והיכולת להבחין בין טוב לרע – שני דברים שנמצאים בבסיסה של האמונה היהודית מאז סיפור עץ הדעת. דואליות דומה מתקיימת גם ביחס לשכול שאנו מבכים קולקטיבית ביום הזיכרון.

יום הזיכרון כולו מלא בפאתוס הנוראי הזה של "טובי בנינו" ש"שילמו בחייהם" ו"במותם ציוו לנו את החיים". לא, הם לא היו טובי בנינו, הם היו פשוט אנשים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות. הם לא שילמו בחייהם, מכיוון שאדם אמור לקבל דבר מה בתמורה לתשלום והם לא קיבלו דבר להוציא חלקת קבר והעלאה פוסט-מורטם בדרגה (וגם שני אלה, רק בנסיבות המתאימות). ולגבי החיים שהם ציוו לנו, או-הו. כמה נוח לכולם לזכור שטובי בנינו שלמו בחייהם כדי שאנחנו נוכל לשתות את האספרסו שלנו בזקירת זרת, ללכת לעבודה בביטחון, לצאת להפגין ברחובות ובאופן כללי – להיות אור לגויים. כאילו שזה כל הסיפור.

מדינת ישראל היא מדינה שכובשת עם אחר תקופה כה ארוכה שכבר לפני שנות דור ניתן היה לומר עליה שהיא נמשכת שנות דור (העם הזה, אגב, נתון עכשיו בסגר כדי שאנחנו נוכל להתהדר באבלנו ובחגנו); היא מדינה שבה קשישים נאלצים לבחור האם לשלם את חשבון החשמל, חשבון התרופות או חשבון המכולת – פשוט כי אין להם מספיק לשלושתם; היא מדינה שבה נשים נדרשות לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, ללכת בעברו האחר של הכביש ולסתום את הפה באופן כללי; היא מדינה שבבית הנבחרים שלה מכהן טיפוס נתעב שקורא למלחמת כבוד עם המעצמה האזורית, כי מה זה בשבילו עוד כמה אלפי הרוגים; זו מדינה שבה המשמר בבית המשפט העליון מונע מאתיופים את הכניסה לדיון בעתירה בעניינם; היא מדינה שמקדשת את זכותו של המעביד לעשוק את העובד, ואני יכול להמשיך עוד ועוד ועוד ועוד, אבל הבנתם את הרעיון. וכל אלה מתאפשרים כי טובי בנינו שילמו בחייהם וציוו לנו במותם את חיינו. גם אם נקבל את שני חלקיה הראשונים של הקלישאה הזו, הרי שהלב מתפלץ נוכח מה שאנחנו עושים עם החיים שצוונו לחיות ונוכח השימוש הנורא במותם של אנשים כדי להצדיק ולהנציח את מה שאנחנו עושים עם החיים האלה. פלא שאני בוכה?

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

איום ריק

בישראל פיטרו הקפיטליסטים תחילה את עובדי הקבלן

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי עובד קבלן.

ואז הם פיטרו עיתונאים בטמקא,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי עיתונאי בטמקא.

ואז הם פיטרו את חברי ועד עובדי הרכבת,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר ועד עובדי הרכבת.

ואז הם באו לפטר אותי,

ואני הרמתי את קולי ואמרתי: "פחחח, אני מובטל כבר חמישה חודשים".

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

אזהרת מסע

אתמול הלכנו לבקר את ההורים שלי. כדרכם של ביקורים אצל ההורים שלי, גם הפעם סיפרנו ביציאת אירופה כל אותו הלילה.

אמא של רועי: אתם יודעים מי זה רודולף ורבה?

רועי: כן.

אמא של רועי: אז הוא היה יהודי.

רועי: מה, הוא אידיוט? הוא לא יודע שנורא מסוכן ליהודים באושוויץ?

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

בכל דור ודור

בשבוע שעבר ביקרה אצלנו אחותי הקטנה. על אף שהגיעה ממקום מגוריה המרוחק כשהיא עמוסה בתיקים כבדים לרוב, לא התעצלה אחותי וקנתה מתנות לשירה. אחת מאותן מתנות היה הספר "טיול בצבעים", וזו מתנה נחמדה מאוד שאין לי מה לומר עליה. המתנה השניה היתה ספרה של אלונה פרנקל "למה לנפתלי קוראים נפתלי?". מבט חטוף אחד בכריכה גרם לי להפטיר בבדיחות הדעת "מה זאת השואה הזו?".

חשבתי שזו בדיחה מצחיקה למדי, אבל אז אחת שיודעת פתחה את הספר, החלה לעלעל בו וגילתה שזו בכלל לא בדיחה. אלונה פרנקל הלכה וכתבה ספר שואה לפעוטות. ישבנו שלושתינו בסלון, קראנו בספר בצחוק נדהם ובתדהמה מבודחת, ומקץ כמה דקות תהתה אחת שיודעת באימה: "אבל מי מקריא את זה לילד בן שנתיים לפני השינה?"

-=-

לפני כמה חודשים צילמתי את התמונה הבאה בסניף של רשת חנויות ספרים גדולה בדיזנגוף סנטר. אלונה פרנקל, מסתבר, היא חלק מז'אנר.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

אין בזה כל הגיון

בעיתון "יתד נאמן" פורסם בסוף השבוע האחרון מאמר שבו נטען כי הפרדה בין נשים לגברים היא דבר כל כך טבעי, עד שאפילו הנאצים עשו זאת באושוויץ. הדברים חוללו סערה בעולם המקוון שסביבי. פיד הטוויטר וקיר הפייסבוק שלי התמלאו באנשים שיש להם מה להגיד על הסיפור הזה, ואני אפילו לא שמתי לב. כשכבר שמתי לב, לא נשאר לי הרבה מה להוסיף על מה שנאמר. אז במקום לחשוב על משהו אינטיליגנטי לומר נתתי לאסוציאציות להוליך אותי, עד שנזכרתי בהומורסקה שכתב אפרים קישון לפני קרוב לחמישים שנה. החלטתי, אם כן, לבקש ממר קישון לכתוב עבורנו פוסט אורח. אמנם לא מדובר ממש במשל ובנמשל, אבל איכשהו זה מה שעלה לי במוח.

- יתכן – אמרתי לאזרח האובייקטיבי – אבל אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה.

- רגע אחד! גם הסרטים האוסטרים?

- גם הם.

- ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומנות.

- לא.

- אתה יודע, שהרצל נאם בגרמנית?

- אני יודע.

- האם גיטה אחראי למעשי הנאצים?

- לא אחראי.

- אתה מודה בכך, שהיו גרמנים טובים שחרפו את נפשם כדי להציל יהודים?

- אני מודה בכך.

- הידוע לך, שגרמניה משלמת שילומים ופיצויים אישיים בדייקנות ובהגינות?

- ידוע לי.

- גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הבינלאומית.

- נכון.

- אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?

- בהחלט זקוקים.

- כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?

- אי-אפשר.

- אם כן, הגד לי עכשיו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.

- אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.

- איפה ההגיון שלך?

- נשרף באושוויץ.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

הבלוג רוחץ בניקיון כפיו

בעל הבלוג מבקש להצהיר בזאת שלא זו בלבד שאין בעל הבלוג משכיר דירות מגורים לערבים, אלא שהוא אף אינו מעסיק אף עובד ערבי. בעל הבלוג מבקש שתעודה המעידה על כך תשלח לכתובת הדואר האלקטרוני של הבלוג, כמפורט במחלקת פניות הציבור.

זכיה

לידי מחלקת התחקירים העמלנית של הבלוג התגלגל תמליל של שיחת טלפון טרנס-אטלנטית מפתיעה:

אריקה: "הר ויזל?"

הר ויזל: "מדבר"

אריקה: "שלום, הר ויזל. מדברת אריקה ממשרד האוצר הגרמני"

הר ויזל: "שלום, אריקה"

אריקה: "רציתי לבשר לך, הר ויזל, שזכית ברנטה".

הר ויזל: "וואו! אני לא מאמין!"

ציוצים ממוחזרים

דובר הוותיקן מבקש להרגיע

הכס הקדוש מבקש למסור כי הליכי הקדשתו של האפיפיור המנוח, פיוס ה-12, אינם צריכים כל מחאה או אי-נחת אצל העם היהודי. אין בהליכים אלו כדי לשנות את עמדתה הנוקשה של הכנסיה ביחס לשואת העם היהודי, עמדה שהוד קדושתו כבר עמד עליה בעבר. עמדה זו אינה חשאית, וכל מה שצריך לדעת אודותיה כבר ידוע. אווה מריה.