גן נעול

התמונות האלה יושבות אצלי בטיוטות של הבלוג כבר די הרבה זמן. הן מזמינות שיעשו איתן משהו, אבל לא ברור מה. ההתנהלות וההתנהגות של עיריית תל אביב ושל העומד בראשה ביומיים האחרונים הזכירו לי את הטיוטה הנשכחת הזו. אפרסם אותה כמות שהיא.

-=-

גן ציבורי תל אביבי (צילום אילוסטרציה)

-=-

חוף ציבורי לא תל אביבי (צילום אילוסטרציה)

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

אנחנו ילדי התקופה

הפוסט הזה של איילת עוז גרם לי לחשוב קצת בניסיון לנסח תגובה ולטקבק אותה אצלה. התחלתי לנסח, ואז גיליתי שהתגובה שלי אינה התייחסות ישירה למה שאיילת כתבה, ולכן החלטתי להעביר אותה, גולמית ככל שתהיה, לפורמט של פוסט.

-=-

יש משהו מעניין בדרישה שמופנית השכם והערב לאנשי מאהל המחאה לנסח לא רק מטרה של שורה תחתונה ("שיהיה אפשר לשכור דירה במחירים שפויים") אלא גם לנסח תכנית פעולה. אני מנסה לחשוב על מחאות פוליטיות וחברתיות אחרות שאני יכול להיזכר בהן ולראות עד כמה הדרישה הזו ייחודית.

הדוגמה הבולטת היא מחאתה של משפחת שליט. גם המחאה הזו לובשת צורה של שורה תחתונה ("תדאגו שהבן שלנו יחזור"). כשהתקשורת עוסקת בסוגיית גלעד שליט, הרושם שלי הוא שהשאלה שמופנית למשפחת שליט היא "מה אתם רוצים?" ולא "אולי תתנו לנו רעיונות כיצד ניתן להשיג את מה שאתם רוצים". אנשים לא ניגשים לאביבה ונועם שליט ואומרים להם "זה טוב ויפה שאתם רוצים את הבן שלכם בחזרה, אבל אולי תתנו לנו כמה רעיונות איך בדיוק לעשות את זה?". גם מאבקים אחרים, דוגמת המחאה נגד המשך השהות בלבנון, היו מאבקים של שורה תחתונה. איש לא ביקש מ"ארבע אמהות" להציע תכנית לנסיגה מסודרת מדרום לבנון. הדרישה שלהן לצאת מלבנון היתה מספיק מובנת, ולא היה צריך להסביר אותה באמצעות תכניות מבצעיות.

נדמה לי שבמאבקים חברתיים זה קצת שונה. לפעמים, זה בגלל שהנאבקים הם באמת קבוצה יחסית הומוגנית עם דרישות מאוד נקודתיות וברורות (מאבקי הרופאים והעובדים הסוציאליים הם שתי דוגמאות אקטואליות), והדרישות הן סוג של "סטארטר" למאבק ("אנחנו דורשים ככה וככה, ואם לא תיענו לדרישותינו – נכריז על סכסוך עבודה"). ולפעמים, כמו במקרה של מחאת הדיור, יש תחושה שהדרישה מהמוחים לנסח מניפסט מסודר לא נועדה כדי להבין את המחאה או כדי למקד אותה, אלא כדי לכרסם בה ולהחליש אותה. כששואלים את דפני ליף "אז מה את מציעה?", אני לא בטוח שזו שאלה שנובעת מניסיון להבין את המחאה. אני רואה את זה כשאלה שגלומה בה ביקורת כנגד המחאה.

אבל גם אם נניח שיש צורך בניסוח תכנית פעולה ולא להסתפק בהעלאת דרישות לפתרון בעיה קיימת, לאנשי המחאה תהיה בעיה אמיתית בניסוח תכנית שכזו. הבעיה נובעת, בין היתר, מהעובדה שהמוחים, כפי שכותבת איילת, אינם קבוצה מונוליטית. ועל כך אני רוצה להגיד מילה או שתיים ("מילה או שתיים" זה יופמיזם ל"חופר").

אני לא בטוח שאני מסכים עם הטענה של איילת לפיה קיימת הנחה (איילת מייחסת את ההנחה הזו לתקשורת. אני חושב שצריך להרחיב את זה) שהמחאה פועלת כגוף מאורגן וממוסד. לדעתי, כמעט כולם מבינים שלא מדובר בקבוצה מונוליטית של מוחים, אלא באוסף מאוד הטרוגני של קבוצות שונות, עם מוטיבציות וערכים שונים. לגנותה של הגברת מירי רגב (ואני מקפיד להשתמש בכינוי הזה כי צפיתי בעימות שלה עם סתיו שפיר ב"ערב חדש") יאמר שהיא הבינה את זה מהר מאוד (ואתם יכולים לשער באיזה כאב עולה לי לתת מחמאה, גם אם מסוייגת, לאינטלקט של רגב). הגיחה המתוקשרת של רגב למאהל בשדרות רוטשילד נועדה, כך זה נראה לי, ליצור פרובוקציה שתביא לתקיעת טריז בין הקבוצות השונות שהצטרפו למחאה הזו ובכך להחליש אותה. בעימות בתכנית "ערב חדש" שהזכרתי לפני כמה משפט וחצי נראה היה שרגב ממשיכה בקו הזה, כשהיא טורחת לנסות ולהדגיש בפני שפריר שחלק מהאנשים שהיו בתחילה חלק ממאהל המחאה ברוטשילד החליטו לנתק את עצמם ממנו. ומה אתם יודעים, תראו מי עוד קופץ על הגל הזה.

-=-

ולסיום אזכיר את שאמרו לא מעט אנשים לפני: אסור לברוח מההגדרה של המחאה הזו כ"מחאה פוליטית". המחאה הזו היא פוליטית הארד-קור (ותקראו את מה שכותב על כך עידן לנדו). זה רע מאוד שהמונח "מאבק פוליטי" הצטמצם בשיח הציבורי הישראלי לשאלה המדינית-ביטחונית בלבד. הצמצום הזה משמש ככלי נוסף להשתקה של מאבקים ציבוריים אחרים. זה היבט נוסף של האופן שבו הביטחוניזם הישראלי גובר על המערכת האזרחית ומבטל אותה מפניו.

-=-

גילוי נאות: להבדיל מאיילת, אני לא ביקרתי עדיין במאהל המוחים והפוסט הזה לא מבוסס על רשמים מכלי ראשון, אלא על דיווחים של כלי תקשורת, של בלוגרים ושל צייצנים. אני מקווה שזה ישתנה בקרוב.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

להרוג תורכי ולנוח

לפני כשנה וחצי התייחס יפתח להחלטתה של רשת אילן'ס להפסיק ולמכור תערובת קפה תורכי, בעקבות הדרדרות היחסים בין ישראל לבין תורכיה. באותו פוסט המליץ יפתח להימנע מצריכת מוצרים אחרים שבשמם מופיעה המילה תורכי. בפוסט תגובה משלי טענתי שאין להחרים מוצרים כאלה, אלא פשוט להחליף את המילה "תורכי" במילה אחרת. באחת התגובות לאותו פוסט שלי העלה אלי את ההצעה לעשות שימוש במילה "ציוני". נראה כי רשת אילן'ס (שכזכור בזכותה התעוררה הגרפומניה של יפתח ושלי) הפנימה את המסר.

את התמונה הזו צילמתי בסניף אבן-גבירול של אילן'ס לפני כמה חודשים, והיא נותרה מיותמת על מכשיר הסלולרי שלי, מבלי שאמצא לה שימוש (יצויין שבדיקה שערכתי ביום שישי האחרון מלמדת שהתווית המצולמת עדיין מתנוססת על מיכל הקפה הרלוונטי). שוו בנפשכם את תדהמתי כשגיליתי, לפני שבוע-שבועיים, שמדובר במגיפה מדבקת כדבעי, ושהשווארמייה השוכנת בחנות הצמודה לאילן'ס החליטה להציב אלטרנטיבה משלה, מעט יותר לוחמנית.

 

זה לא הגיל, זה התרגיל

אתמול בבוקר לקחנו, אחת שיודעת ואני, את שירה לטיפת חלב. מכיוון שבתוך העיר אין הרבה טעם להשתמש במכונית (ומכיוון שהמכונית ממילא היתה אצל הפדיקוריסט שלה. וכן, למכונית יש פדיקוריסט. אנחנו בתל-אביב, למה שנפתח עיניים?), עשינו את דרכנו בתחבורה ציבורית. כמה תחנות אחרינו עלתה לאוטובוס יעלת חן בת כ-75 שנה. יעלת החן עלתה, שילמה והתיישבה בספסל הראשון, מתחת למדבקה האומרת "מפני שיבה תקום". האוטובוס המשיך בדרכו, וכולנו היינו שמחים.

מקץ כמה דקות, עצר האוטובוס בתחנה נוספת, ועלתה עליו עלמת חמד בת כ-90, מלווה בחברה בת גילה. שילמה עלמת החמד לנהג ופנתה להתיישב עם חברתה בספסל הראשון. רק אז היא גילתה את יעלת החן הצעירה שהעזה להתיישב על הכיסא, ובין השתיים התפתח הדיאלוג הבא:

עלמת החמד (בחוסר סבלנות): סליחה, אנחנו רוצות לשבת כאן. אני מבקשת שתקומי.

יעלת החן: אבל אני יושבת כאן.

עלמת החמד (מצביעה בחמת זעם על המדבקה): את לא רואה מה כתוב כאן?!?

יעלת החן (בנימה מתגוננת): אבל גם אני זקנה.

עלמת החמד (בהדרת כבוד): אני יותר. אני בת תשעים!!

בשלב זה הכירה יעלת החן בתבוסתה, ועברה לשבת בספסל השני. ואנחנו, שצפינו בהלם משועשע בתקרית, נזכרנו במלים ששם יהורם טהרלב בפיה של חווה אלברשטיין: בנות מאה, הן מוכרחות לרקוד. ואני באמת מתנצל על הבחור שמציג את הזמרת. אני יודע שזה לא נעים, אבל זו הגרסה היחידה שמצאתי.

דוגי האוזר, שנות הפרישה

בחודשים האחרונים שקטה מערכת התחקירים העמלנית של הבלוג. למעשה, במסדרונות הבלוג התעוררה התחושה שהעומד בראש מחלקת התחקירים מנצל לרעה את קביעותו  ואת הידיעה שלא ניתן להעבירו מתפקידו מבלי שתהיינה לעניין השלכות חמורות על קיומו של הבלוג כולו, ושעל כן הוא כבר לא כל כך עמלני כבעבר. הנהלת הבלוג לא יכולה היתה לעבור על התנהגות זו בשתיקה, וראש מחלקת התחקירים ננזף חמורות. נראה כי שיחת הניעור שנערכה עימו הועילה, וזמן קצר אחריה החלה המחלקה לעבוד במרץ על התחקיר שמתפרסם כעת.

-=-

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת היה הנוער בישראל מרותק (נניח) אל מסך הטלוויזיה ושתה בצמא (שוב, נניח) את עלילותיו של הילד הרופא ד"ר דוגי האוזר. ילד הפלא, שבגיל 14 כבר הוסמך כרופא, ריתק אליו בני נוער שחלמו להיות חכמים ומוכשרים כמותו, ולהיפטר מעולו המעיק של בית הספר בשלב מוקדם מאוד. אלא שבשלב מסויים נעלם ד"ר האוזר מן המרקע וצופיו הנאמנים איבדו את הקשר עימו. למרבה השמחה, מחלקת התחקירים העמלנית של הבלוג הצליחה לאתר את ד"ר האוזר, שפרש לחיי פרקטיקה שקטים ומרוחקים מאור הזרקורים, בתל אביב.

שקט ב'

-=-

בשנה שעברה היה יותר שקט. אבל אני לא מתלונן.

פילים לבנים

ישנן לא מעט ערים גדולות המתהדרות במונומטים גדולים וחשובים, המושכים אליהם תיירים מכל קצווי עולם. לעתים אף הופכים המונומנטים האלה למעין סמל של העיר בה הם שוכנים. כך, למשל, קרה ברומא עם הקולוסיאום, בפריז עם מגדל אייפל ובלונדון עם הביג-בן. פסל החירות שבניו-יורק, הפירמידות בגיזה ופסל ישו הגואל המשקיף על ריו דה-ז'אנירו הם דוגמאות נוספות למונומנטים כאלה. גם לתל אביב יש מונומנט נצחי שכזה, שנדמה כאילו היה פה לפני כולנו וישאר פה הרבה אחרינו, מונומנט שקל מאוד להבין מדוע ירצו אלו שאתרע מזלם ואינם גרים בתל אביב להתקבץ מארבע כנפות תבל ולשזוף בו את עיניהם. אני מדבר, כמובן, על השיפוצים ברחוב אבן-גבירול.

כתל אביבי (חדש, אמנם, אבל בכל זאת תל אביבי), אני כבר די רגיל למה שקורה באבן גבירול. אני כבר לא קם כל בוקר ונועץ עיניים משתאות באנדרטה זו לגדולתה של הרוח האנושית, שהיא כבר כמעט איתן מאיתני הטבע. אני מניח שתחושה זו של יומיומיות פוקדת גם את הרומאי הממוצע, העובר בדרכו מהבית אל המשרד בפיאצה ונציה ורואה מזווית עינו את מראהו רב ההוד של הקולוסיאום. אני בטוח שפריזאי מן השורה אינו עוצר את נשימתו כשהוא מהלך לו לאורך הסיין, ולפתע מתגלה לו האייפל בינות לבניינים. אלא שהרומאי והפריזאי שלנו יודעים היטב מדוע ירצו אנשים לבוא ממקומות רחוקים לראות את המונומנטים האלה, והבנה זו היא הבנה שמחזקת את גאוותם על היותם רומאי ופריזאי.

-=-

בשנים האחרונות נערך בתל אביב הלילה הלבן. כמדי שנה, גם השנה לא השתתפתי באירועים אלו. איכשהו, אני לא חש צורך מיוחד לחגוג את תל אביב ואת היותי תל אביבי. כשאני רוצה לראות את השיפוצים באבן גבירול, אני לא צריך אירוע מיוחד שיביא אותי לתל אביב. אני רק צריך לצאת מהבית וללכת ברגל מספר דקות, והנה אני שם. אבל אנשים אחרים, יתכן שהם דווקא צריכים את הקרנבל התל-אביבי המלאכותי הזה כתירוץ לבוא לעיר הגדולה ולחזות בפלא. ולכן, אני מברך על היוזמה העירונית היפה הזו, ומקווה שהיא תימשך עוד שנים רבות (הלילה הלבן, כלומר. השיפוצים באבן גבירול לא צריכים אותי).

אלא שאת אירועי הלילה הלבן האחרון בחרה עיריית תל אביב לקדם באופן שנראה לי שמפספס מעט את המטרה. תל אביב היא עיר מרתקת, שכל אחד ימצא בה משהו שיעניין אותו. אני באמת לא חושב שנכון להציג אותה כעיר שעל מנת להישאר בה ערים צריך להחזיק את העיניים פקוחות בכוח.

סוד מוחלט בהחלט

יתכן שכבר שמעתם שאני מחולון. אבל אם זה לא מספיק גרוע, יש לציין שהחטא הקדמון של המשפחה שלי טמון בעובדה שאמא שלי, במקור, היא מיפו (גם אבא שלי נולד שם, אבל הוא יפואי כמו שאני ירושלמי). כשהייתי ילד קטן, סבתא שלי עדיין חיה בביתה המשקיף לחוף גבעת עליה, ומדי שבוע היינו מגיעים לביתה לארוחת שישי. יצא, אם כן, שהייתי לא מעט ביפו בשנות ילדותי.

אי שם באמצע שנות השמונים קיבלתי במתנה שני ספרים מסדרת חסמב"ה. איכשהו, התלהבתי מהספרים ובאירועי שבוע הספר שלאחר שקיבלתי את אותה מתנה, גררתי את הורי אל דוכנה של הוצאת הספרים "שלגי" והכרחתי אותם לרכוש לי את הספר הראשון בסדרה, "חסמב"ה, או חבורת סוד מוחלט בהחלט". לתדהמתי, מאחורי הדוכן ישב לא אחר מאשר יגאל מוסינזון, אשר לקח את הספר שרכשתי, רשם על עמודו הראשון הקדשה בנאלית כזו או אחרת ושירבט את חתימתו. אז, כמובן, עוד לא ידעתי עד כמה חתימות של סופרים על ספריהם במסגרת אירועי שבוע הספר היא דבר נפוץ (ונדמה לי שאצל מוסינזון זה היה עניין שכיח אפילו יותר מאשר אצל סופרי עלית אחרים), וגאוותי על הפריט היקר שהתווסף לספרייתי היתה רבה. למרבה הצער, עם השנים הלך לאיבוד הספר. יתכן שהוא קבור אי-שם בביתם של הורי, אבל אני באמת לא יודע איפה.

אחת הסצינות הזכורות מהספר היא הסצינה שבה ממלטים ילדי חסמב"ה את מפקד ההגנה, הידוע בכינויו המחתרתי "ירמיהו" ממעצרו בתחנת המשטרה. החסמבאים האמיצים מצליחים לחבר שרשרת ברזל מצידה האחד לסורגי תאו של ירמיהו ומצידה האחר למשאית הנהוגה בידי אהוד השמן, לנתק את הסורגים מן הקיר ולאפשר לירמיהו לקפוץ החוצה מתאו. מכיוון שאני הייתי ילד שמכיר את יפו טוב משהוא מכיר את תל אביב, תחנת המשטרה התל-אביבית היחידה שיכולתי להעלות לנגד עיני היא תחנת המשטרה שבכיכר השעון ביפו. בעיני רוחי מיקמתי את הסצינה שם, על אף שברור לכל מי שקורא את הספר שלא יתכן שזה המקום שעליו כתב מוסינזון.

לפני זמן מה הזמין אותי אורי קציר להשתתף בסיור בהדרכתו, בעקבות חסמב"ה בתל-אביב. לפני שבוע הצטרפתי לסיור, המהנה מאוד. זה היה סיור רווי הפתעות. מי ציפה למצוא את בית הקברות המוסלמי שבגן העצמאות עדיין עומד על תילו (פחות או יותר)? ומי ציפה ללמוד שבית המרקחת של הרוקח שחורי עדיין עומד על תילו? אלא שההפתעה הגדולה ביותר זומנה לי כבר בתחילתו של הסיור, והיא היתה הפתעה שטִלטלה טלטלה עזה את עולמו של הילד שהייתי. הסיור החל בקרן הרחובות ז'בוטינסקי ודיזנגוף, והתחנה הראשונה בה עצרנו היתה תחנת המשטרה שברחוב דיזנגוף. אורי, שהסביר שזו התחנה ממנה מילטו הגיבורים הצעירים את ירמיהו, הפך באחת את כל שידעתי על חסמב"ה ללא רלוונטי. היה כיף גדול.

אינקוגניטו

בתל אביב יש שני רחובות שבעצם אין להם שם. הכוונה היא, כמובן, לסמטה אלמונית ולסמטה פלונית. הסיפור שמאחורי שמות הסמטאות הוא סיפור מוכר: המיליונר היהודי-אמריקאי מאיר געצל שפירא, שבכספו נבנו הסמטאות, רצה שהן תקראנה על שמו ועל שם אשתו (סוניה. היא זכתה לבית קפה על שמה). ראש העיר, מאיר דיזנגוף, התנגד בנימוק שהוא שריין את השם "שפירא" לרחוב סמוך. השניים רבו, ובסופו של דבר הוחלט שלא לקרוא לסמטאות על שמו של איש, ולתת להן את השמות פלונית ואלמונית.

-=-

לאחרונה החלו להתפרסם טפטופים של שמועות על סיפור נוסף העוסק באלמונים. השמועות גורסות שבכלא איילון מוחזק אסיר בבידוד גמור, מבלי שידוע לסוהריו מי הוא ומדוע הוא מוחזק בתאו. דיווח על הסיפור התפרסם בויינט, והוסר מהאתר תוך זמן קצר. למרבה המזל, היה מי שהספיק לצלם את המסך עם הידיעה, והסיפור החל לצאת משליטתה של הצנזורה (או של בית המשפט שהטיל על העניין צו איסור פרסום, אם זה המצב. אני לא יודע אם זה המצב). פרנסי העיר תל אביב הגיבו במהירות, והוסיפו רחוב חסר שם נוסף למפת העיר.

סמטה איקס