דובר הוותיקן מזכיר מי היה קודם

לאור התלהבותה של נשמה תועה מקיומה של לשכה, מבקש הוד קדושתו להזכיר כי לנו היתה לשכה קודם, ושלנו אפילו קדושה. אווה מריה.

נרות בכיכר

אתמול צוין ברחבי הארץ יום הבטיחות בדרכים. בכיכר רבין הוצב מיצב של חמש או שש מכוניות שעברו תאונות דרכים קשות. מדובר, כך נראה, בניסיון להפחיד את העוברים ושבים ולנטוע בהם אימה מתוצאותיהן הטראגיות של תאונות דרכים. לצערי[1], לא שמתי לב מי יזם ומימן את המיצב הזה, כך שאין לי כתובת קונקרטית להשתלח כלפיה. אי לכך, תהיה השתלחותי כלפי כולי עלמא.

המיצב הזה נראה כאילו מי שהציבו חשב שהדרך להבהיר לתל-אביבי הממוצע שתאונות דרכים הן דבר רע היא לא באמצעות התמקדות בקורבנות בשר ודם של התאונות האלה, אלא באמצעות התמקדות בנזקי הרכוש שמסיבות התאונות. "ראה", אומר המיצב, "אם תנהג באופן בלתי זהיר ותגרום לתאונת דרכים קשה, מכוניתך החדשה תיהרס". על מנת להמחיש את היותו של המיצב אנדרטת זיכרון לאותם קורבנות מכאניים, טרח מי שטרח ופיזר סביבן גוויותיהן של המכוניות עשרות נרות נשמה.

אני מודה: לא הייתי רוצה שיציבו בכיכר העיר את שרידיהן המרוטשים של גופות קורבנות אנושיים של תאונות דרכים. גם לא הייתי רוצה שתוצבנה בראש חוצות תמונות של שרידים שכאלה. אבל אין ספק, לדעתי, שהמוקד צריך להיות הקורבן האנושי, ולא הנזק הרכושי. ארגון זק"א, למשל, מצא דרך להעביר את המסר הזה, מבלי להיזקק לגופות של ממש.

ויתכן שזה לא מקרי שדווקא בתל אביב, בוחרים להסתכל על העניין מנקודת המבט של המכונית.

---

[1] צער נוסף שיש להצטער עליו הוא העובדה שאין בידי תמונה של המיצב. הבלוג מפציר במי מקוראיו שצילם את הזוועה הזו ומוכן לגייס את אמנותו לשירות העקרונות שלי לאפשר לי שימוש בתמונותיו. תודה.

 

ארכנופוביה

כנראה שלזה התכוון דיוויד בואי, כשהוא שר על עכבישים ממאדים:

יש עוד באתר הזה. כדאי לכם לבדוק (דרך יובל סער).

זוכר את נובמבר?

מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט

אז איפה אתם בניין-אילבן?

גולדממבר

כמו שקוראיו של הבלוג הזה יודעים, אני עורך-דין. אחת המשמעויות של העובדה הזו היא שאני חבר בלשכת עורכי הדין. האינטראקציה שלי עם הלשכה מתחלקת לשניים: (א) אחת לשנה אני משלם את דמי החבר ומקבל תמורתם את כרטיס חבר המועדון שלי; (ב) אני מקבל עשרות הודעות דואר אלקטרוני בשבוע ממוסדות הלשכה, בהן מדווח לי על ימי עיון, כנסים, השתלמויות מקצועיות ועל מיני מבצעים צרכניים המוצעים לציבור עורכי הדין. הודעות מהמין האחרון נוטות לכלול בנדון שלהן את המשפט "הטבות לחברי MEMBERS". מעבר לכפילות המיותרת (הרי אם אני "חבר", ממילא אני "member"), התרגום המתבקש למילה member, כאשר היא מופיעה בתוך דואר זבל שיווקי, הוא לא תרגום שמסב הרבה כבוד למקצוע.

בהקשר זה ראוי להזכיר שעל מקצוע עריכת הדין חלות הגבלות ביחס לאופן שבו מותר לעוסקים בו לפרסם את עצמם. הגבלות דומות חלות גם על מקצוע נוסף, עתיק הרבה יותר.

דובר הוותיקן משחרר רמיזות

הכס הקדוש מבקש להבהיר כי האשמות שווא שקריות ונבזיות שנפוצו בחודשים האחרונים, על אף שאינן נוגעות להוד קדושתו עצמו, עשויות לגרום לאפיפיורים קודמים להתהפך בקברם. אווה מריה.

ותודה ליפתח

עמימות

חברים יש רק באגד

געגוע לימים ארוכים

אדם צובר זכרונות כמו נמלים
בחדשי הקיץ.
בחדשי הקיץ כמו חגב
בעת הקיץ – ויש שאדם שר.

הגזענות, כפי שהסברתי לבתי

מעצרו של יעקב טייטל, כצפוי, עורר במתנחלים את התגובה הפבלובית שמתעוררת אצלם בכל פעם שבערוגתם מתגלה עשב שוטה. הם שוכחים את העובדה שפעם אחר פעם מתגלה עשב כזה בערוגתם, ומסרבים להכיר בעובדה כי יתכן שהערוגה כולה התכסתה יבלית.

בשבוע שעברה כתבה קרני אלדד, בתו של ח"כ אריה אלדד, על הדילמה האם להעסיק שמרטפית ערביה לילדיה. אלדד אינה מוכנה להעסיק אשה ערביה שמרטפית, אך אין לה בעיה, כך היא כותבת, להיות חברה של אותה אשה ערביה שהציעה את מועמדותה למשרת השמרטפית. והרי ידוע לכל שכמה מחבריו הטובים ביותר של כל גזען משתייכים לקבוצה שאותה הוא שונא. אלדד, משום מה, אינה נתפסת בעיני עצמה כגזענית. לכן, היא מרגישה בנוח להצטרף אל השטף הפבלובי ולהתרעם על האצבע המאשימה שמופנית כלפי הקבוצה אליה היא משתייכת (ואליה היא גאה להשתייך) כאשר מי מבניה מחליט לשים עצמו שופט ותליין כאחת, וליטול חיי אדם. אלדד תמהה מדוע זה מצפים ממנה לדעת מה מתרחש בראשיהם של שכניה, ואינה מבינה כי בעצם מצפים ממנה לדעת מה מתרחש בתוך ראשה שלה.

אני לא יודע אם יש טעם לחזור ולהסביר כאן מדוע קיים הבדל גדול בין אנשים כמו טייטל, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר וחברי מחתרת בת עין לבין אנשים כמו אסף גולדרינג או דמיאן קרליק. זה נראה לי מסוג הדברים שצריכים להיות מובנים מאליהם לכל בר-דעת.