לקבלת הרמטכ"ל, הבלוג ימתח להקשב

תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים שהם מינוי זמני, עד שהצ'ילבות בצמרת יחליטו מה הן רוצות לעשות.

וזו, כמובן, רק עוד חוליה בשרשרת.

טריאומוויראט

כולכם, בוודאי, מכירים את שלושת הקופים החכמים, אותם שלושה קופים שאחד מהם מכסה בידיו על אוזניו, השני מכסה על עיניו והשלישי על פיו. שלושת הקופים הללו מגלמים את העקרון של "אל תשמע רוע, אל תראה רוע ואל תדבר רוע", פתגם המשקף את אמונה יפנית עתיקת יומין, לפיה העיסוק ברוע יוצר רוע נוסף, ועל ידי הימנעות מהעיסוק ניתן למנוע את הרוע.

ולפעמים, שלושת הקופים מייצגים את זה שעושה את עצמו שאינו שומע את הרוע, את זה שעושה את עצמו שאינו רואה את הרוע ואת זה שלא עושה שום דבר ביחס לרוע, או ביחס לשני הקופים האחרים.

השמאל המאוחד

את מוצאי השבת שעברה העברתי בשתי פעילויות עיקריות. בשעות אחר הצהריים צפיתי במשחקה של מנצ'סטר יונייטד מול ווסט ברומיץ' אלביון (הפסדנו 2:2) ולאחר מכן הלכתי להפגנת השמאל שנקבעה לאותו ערב. וכמובן, יש קשר בין הדברים.

במאי 1999 פרסם עלי מוהר את אחת הרשימות הזכורות ביותר שלו בטורו "בשער", בה יצר זיקה בין אהדתו לקבוצות הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד והפועל תל אביב לבין משאלתו כי אהוד ברק ינצח בבחירות שנערכו באותו חודש. הזיקה הזו, בין אהדה ליונייטד ובין השקפת עולם פוליטית, נוצרה גם אצלי (על אף שברור לי שאין כל הגיון מאחוריה). אני לא מבין איך אדם שאוהד את מנצ'סטר יונייטד יכול להיות אדם שאוהד גם את בית"ר ירושלים או מחזיק בדעות שממקמות אותו בצדה הימני של המפה הפוליטית. וכמובן, זה עובד גם לכיוון השני: כשאני פוגש אדם שאני מעריך את השקפת עולמו הפוליטית, אני לא מצליח להבין איך זה שהוא אוהד דווקא את ארסנל.

מנצ'סטר יונייטד משחקת השנה נורא ואיום. באמת. פשוט זוועה. צפיה במשחק של יונייטד זה עסק מאוד לא נעים, שמעורר געגועים למשחקים נבחרים בליגה השישית בטיבה באירופה. הקבוצה נראית כמו צל חיוור של הקבוצה הגדולה שחלקנו זוכרים אך מהשנים האחרונות. פלא שזה מזכיר לי את השמאל הישראלי? וכמו השמאל, שכבר 15 שנה מתבוסס לו ברצח רבין כבמעין תירוץ לקיפאון שלו, כך גם מנצ'סטר יונייטד נתלית בבעיותיה הכלכליות כבתירוץ לסתמיות שאחזה בה מאוגוסט האחרון. וכמובן, הן השמאל והן יונייטד מנסים לתלות בפרסונות שונות ומשונות תקוות לעתיד טוב יותר, גם אם הפרסונות האלה לא ממש שוות את האמון. אם כבר הזכרנו את אותו טור של עלי מוהר, כולנו יודעים מה עלה בגורלה של ההבטחה שנשא עמו אהוד ברק (ואחריה באו גם ההבטחה המגומגמת של עמרם מצנע והפלופ האדיר של עמיר פרץ). נכון שביונייטד מושלך היהב בעיקר על סר אלכס, ולאיש יש קבלות מכאן ועד קאמפ נואו, אבל משהו באמון העיוור שהאוהדים נותנים בו מתחיל קצת לצרום. ועכשיו מתחיל לעלות בי החשש שהקבוצה תתייחס להחתמתו של ויין רוני על חוזה חדש כעל קרש הקפיצה לעתיד טוב יותר. ברור לי שזה לא יהיה ככה. ויין רוני הוא ההצלה של יונייטד ממש כמו שאהוד ברק הוא ההצלה של השמאל הישראלי. אבל הציבור מטומטם, והציבור משלם.

ובדרך מקרה נתקלתי השבוע בפוסט הזה של אבנר עפרת, שמלמד אותנו שמנצ'סטר היא אכן ערש הולדתו של השמאל.

השכלה גבוהה

הוא מאוד חכם, אבישי ברוורמן. וחד אבחנה. לא פלא שהוא פרופסור.

העבודה משחררת

לפנות בוקר נגנב משער מחנה ההשמדה אושוויץ השלט ועליו הכיתוב "העבודה משחררת". באתר "הארץ" החליטו ללכת על תמונה שמצביעה על כמה פירושים אפשריים למילה "עבודה".

פינת השקיפות

כל הכבוד לשר מיכאל איתן, על שהחליט לחשוף לעיני הציבור את תלוש משכורתו, את לוח הזמנים שלו (בינתיים, מעודכן לשבוע שעבר) ואת הוצאות לשכתו. יפה מאוד שהשר חושב שלציבור יש עניין לדעת עם מי הוא נפגש ועל מה הוא מוציא את כספינו. ואכן, השר מראה לנו שהוצאות לשכתו אינן כה גבוהות, וטורח להסב את תשומת ליבנו לעובדה שלא נשכרו שירותיו של נהג עבורו, וגם לשירותיהם של מנהל לשכה ומזכירות הוא אינו נזקק. בימים אלו, בהם מתפרסמת ביקורת נוקבת (ומוצדקת, לטעמי) על התנהלותם הראוותנית של אהוד ברק ושל דליה איציק, נדמה השר איתן למשב רוח רעננה על פנינו (איתן אף מציין במפורש בדף ההוצאות כי שילם מכיסו-שלו על טיסה פרטית לחו"ל).

כמובן, אפשר להיות נודניק ולשאול מדוע המדינה צריכה להוציא קרוב ל-165,000 ש"ח בחודש כדי לממן משרה של "שר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור", שהרי כמה כבר עולה להפעיל אתר שמבוסס על וורדפרס. אבל הבלוג הזה אינו נודניק.

לקבלת סגן הרמטכ"ל, הבלוג ימתח להקשב

תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים שהם פיתרון של פשרה.