איש צעיר, בוא לראות גולגלות

בשל טמטום שלא היתה לבלוג שליטה עליו, לא פורסם הפוסט הזה לפני עשרה ימים. באיחור קל, אם כן, פוסט קליל ושמח על קברי אחים, שלטונות אימים, גולגלות אדם ואחד מהספרים האהובים עלי.

-=-

בשבועות האחרונים רגשה הארץ בעקבות פרשת בניית חדר המיון הממוגן בבית החולים "ברזילי" באשקלון. כמו שאתם בוודאי יודעים, בשטח שבו היה אמור לקום חדר המיון הממוגן התגלו קברים, והעדה החרדית קמה בשצף-קצף לדרוש שמנוחתם לא תופרע. בתחילה, נעתרה הממשלה לדרישה זו אך בשל הסערה הציבורית שקמה החליטה לחזור בה מהחלטתה זו ולאשר את הקמת חדר המיון הממוגן בשטח שיועד לכך במקור. זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שהחיבה העזה של בני העדה החרדית לגוויות מגיעה לכדי פרצי אלימות שכאלה. הנטייה הנקרופילית הזו תמוהה מאוד בעיני. עוד תמוה בעיני שזו לא נטייה שמאפיינת רק יהודים אדוקים בדתם.

-=-

כמו שכבר סיפרתי לכם פעם, לפני כשנה וחצי טסנו, אשתי ואני, לטיול בדרום-מזרח אסיה. אתם יודעים שביקרנו בוייטנאם, אבל אתם עוד לא יודעים שביקרנו גם בקמבודיה. ובכן, ביקרנו גם בקמבודיה. קמבודיה עדיין מלקקת את פצעיה מתקופת האימים של שלטון הקמר-רוז' (ולא, אני לא אכתוב את זה עם חי"ת), ולמרות זאת נתקלנו באנשים יוצאי דופן בשמחת החיים שלהם, בהומור שבו הם מתייחסים לתיירים שמגיעים לארצם ובנחמדותם הכללית. הקמבודים היו היפוכם של הוייטנאמים: בעוד שהטראומות שעברו הוייטנאמים ב-45 השנים האחרונות הפכו אותם לאומה חשדנית וקשה, הקמבודים הצליחו איכשהו לצאת מטראומות קשות לא פחות (ואולי יותר) עם חיוך גדול מרוח על פניהם. אבל יש מקום אחד שבו גם הקמבודים השמחים ריכזו מנה גדושה במיוחד של מורבידיות – שדות הקטל שמחוץ לבירה פנום-פן, בהם נרצחו אלפי בני אדם בידי שלטונות הקמר-רוז'. מדובר במעין מחנה מעצר שאליו הובאו אלו שעשו הרע בעיני הקמר-רוז', ושמי שהובא אליו לא יצא ממנו.

וזאת יש לדעת: הקמר-רוז' היו אנשים רעים מאוד. הרוע והברוטאליות שהפגין משטר הקמר-רוז' פשוט אינם נתפסים. לא ברור כמה אנשים נרצחו בידי השלטונות בארבע השנים (כמעט) בהן שלטו אנשיו של פול פוט בקמבודיה, וההערכות נעות בין 740,000 איש ל-4.8 מיליונים. ההערכות המהימנות ביותר נעות בין 1.4 ל-2 מיליונים. לקמר-רוז' לא היו המשאבים והידע שעמדו לרשותם של הנאצים, למשל, ולכן הם לא יכלו לתעש את מסע הרציחות הזה, כמקובל בתרבות המערב. רבבות רבות של בני אדם נרצחו באלות ובגרזנים, כי התליינים חשבו שלירות בקורבנות זה עסק יקר מדי. אין פלא, אם כן, כי קמבודיה של ימינו רואה חשיבות רבה בהנצחת זכרם של הקורבנות. אשתי, שביקרה במחנות המוות הנאציים בפולין, העירה כשביקרנו בשדות הקטל שהתחושות שמעוררים שני סוגי המקומות דומים מאוד. ובדומה לערימת האפר העצומה שנערמה לדיראון עולם במקום בו פעל בעבר מחנה ההשמדה מאידנק, ערמו הקמבודים ערימת גולגלות עצומה בתוך סטופה (מקדש) והציבו אותה במרכז שדות הקטל, למען יראו וייראו.

(קליק להגדלה)

-=-

נראה, אם כן, שגולגלות ועצמות מעניינים את האנושות. יש משהו באבני הבניין הבסיסיות של הגוף האנושי, ששומרות על צורתן גם אלפי שנים לאחר שמי שאת גופו הן הרכיבו מת, שמרתק אותנו. זה נכון בישראל, הנטועה בתרבות המערב, ובקמבודיה, ההינדו-בודהיסטית. מדובר בעניין כה ברור, עד שכבר בסוף המאה ה-19 נדרש לו ג'רום ק. ג'רום בספרו "שלושה בסירה אחת":

בבוקר מופז אחד של יום שמש נשענתי על חומת אבן נמוכה ששמרה על כנסיה כפרית קטנה ועישנתי, גומא בהנאה עמוקה ונלבבת את התמונה הרוגעת והחביבה … המשכתי להיסחף במחשבות העדנה והתום האלה כששרעפי הופרעו בקול צרוד וצורמני שצעק:

"בסדר, בסדר, אדוני! אני, אני בא! זה בסדר גמור, אדוני, אל נא תיחפז!"

הרמתי את עיני וראיתי איש זקן וקרח מקרטע בחצר הקבורה לקראתי, נושא צרור מפתחות ענקי, שהזדעזע וצלצל עם כל תנועה מתנועותיו.

אותתי לו באצילות דמומה להתרחק, אבל הוא בכל זאת התקדם אלי וצווח:

"אני בא, אדוני, אני כבר בא! אני קצת צולע. אני כבר לא חזק כמו שהייתי. בוא דרך כאן, אדוני!"

"לך מפה, זקן מעצבן!" אמרתי.

"אני אגיע, אני כבר מגיע, אדוני!" היתה התשובה. "הזקנה שלי הבחינה בך רק עכשיו. בוא תלך אחרי, אדוני!"

"לך מפה!" שבתי ואמרתי. "הנח לי או שאעבור את הגדר וארצח אותך!"

הוא נראה מופתע:

"מה, אינך רוצה לראות את המצבות?" אמר.

"לך" אמרתי, "אינני רוצה. אני פשוט רוצה לעמוד כאן ולהישען על החונה הישנה והמגעילה הזו. הסתלק מכאן, זקן, ואל תפריע לי. נפשי מלאה מחשבות נפלאות ונשגבות ואני רוצה לעמוד ככה כי זה נותן לי הרגשה טובה ונעימה. אל תבוא אתה ותקשקש לי ותרגיז אותי ותבריח את הרגשתי הטובה והברוכה עם המצבות המטומטמות והשטויות שלך. לך מפה ותמצא מישהו שיקבור אותך בזול ואני אשלם חצי מההוצאות."

הוא היה המום ונרעש לרגע, ושפשף את עיניו ונתן בי מבט ממושך. חיצונית, אני נראה אנושי למדי, והיה לו קשה להבין. הוא אמר:

"אתה זר במחוז הזה? אתה לא גר כאן?"

"לא" אמרתי, "אני לא. לא היית נוהג כך לו הייתי."

"שיהיה כך," אמר, "אתה רוצה לראות את המצבות? את הקברים? קוברים בני אדם – אתה יודע, ארונות מתים?"

"אתה מטריד אותי." אמרתי והסתובבתי, "אני לא מעוניין לראות קברים, בטח שלא את הקברים שלך. בשביל מה לי לראות אותם? ישלנו קברים משלנו, אחוזת קבר משפחתית משלנו. הרי לדודי פוג'ר יש אחוזת קבר שהיא גאוות כל האיזור  בבית הקברות בקנסל; ולסבי יש מערת קבורה עם מקום לשמונה אנשים, ואילו אם דודתי, סוזאן, זכתה באחוזת קבר בנויה לבנים בבית הקברות של כנסית פינצ'לי, ועל המצבה יש תבליט של ספל קפה, וחמישה עשר סנטימטר של אבן שיש משובחת שעולה אלפים סביב סביב. כשאני רוצה קברים אני הולך למקומות ההם ונהנה לי. אין לי צורך בקברים של אחרים. כשיקברו אותך בעצמך אני אולי אבוא לראות את שלך. זה כל מה שאני יכול לעשות למענך."

הוא פרץ בבכי ואמר שלאחת המצבות שלו יש חתיכת שיש למעלה, ויש כאלה שאומרים שזהו שריד מפסל של אדם. ויש עוד אחת שעליה חרוטות מלים שעד עתה איש לא הצליח לפענח. עדיין עמדתי בסירובי הוא אמר בקול העולה מלב שבור ופצוע: "אולי תבוא לראות את חלון המזכרות?" גם את זה לא רציתי לראות, ועתה הוא הטיל את הקלף האחרון. הוא התקרב ולחש בצרידות:

"יש לי כמה גולגלות במרתף למטה." אמר, "בוא תראה אותן. הא, בוא ותראה את הגולגלות! אתה בחור צעיר שמבלה חופשה ורוצה להנות, בוא תראה את הגולגלות!"

דובר הוותיקן לא חושב שזה מצחיק

האב הקדוש סבור שענייניה של הכנסיה הקתולית הקדושה הם עניינים רציניים במיוחד, והוא מגנה בכל תוקף כל ניסיון להציגם כאילו הם נושאים ראויים לבדיחות. הכס הקדוש סמוך ובטוח שאותם אלו המתבדחים על חשבונה של הכנסיה ושל העומד בראשה לא ינצלו מעונשם המר בעולם הבא. אווה מריה.

מיהו המיילל ברוח

סיפור שסיפר אלעד בתגובה לאחד הפוסטים הקודמים כאן הזכיר לי קטע מהספר המצוין "שלושה בסירה אחת", העוסק בשאלות עמוקות של סיבה ומסובב ביחס לכלבים מייללים. ג'רום ק. ג'רום, שהתארח כבר פעם בבלוג, נדרש בזאת לכתוב פוסט-אורח שני:

ג'ורג' הוציא את הבנג'ו שלו  אחרי ארוחת הערב ורצה לנגן, אבל הריס התנגד. הוא אמר שיש לו כאב ראש קל, והוא לא מרגיש חזק מספיק בשביל להתמודד עם זה. ג'ורג' חשב שהנגינה דווקא תעשה לו טוב, וטען שתכופות המוזיקה מרגיעה את העצבים ומפזרת כאבי ראש, ופרט שניים או שלושה צלילים כדי להדגים להריס איך זה.

הריס אמר שהוא מעדיף את כאב הראש.

עד היום ג'ורג' לא הצליח ללמוד לנגן בבנג'ו, כי היה עליו להתמודד עם התנגדות רבה מדי. הוא ניסה להתאמן פעמיים או שלוש בערבים שהיינו על הנהר, אבל זאת לא היתה הצלחה. הפה של הריס מסוגל לעצבן כל אחד, ובנוסף לזה מונמורנסי היה יושב ומיילל ללא הפסק כל זמן ההופעה, כך שהבחור לא קיבל הזדמנות הוגנת.

"למה הוא צריך ליילל ככה בזמן שאני מנגן?" קרא ג'ורג' בכעס וכיוון אליו מגף.

"בשביל מה אתה צריך לנגן ככה בזמן שהוא מיילל?" ירה הריס בחזרה ותפס את המגף, "תעזוב אותו במנוחה. הוא לא מסוגל לא ליילל. יש לו אוזן מוזיקלית והנגינה שלך מכריחה אותו ליילל."

הליכה בדד

מועדון הכדורגל של ליברפול הודח אמש מליגת האלופות. כאוהד יונייטד, הדבר כמובן לא מעציב אותי יותר מדי. למעשה, מה שקורה לליברפול העונה אפילו די מענג אותי. אבל אוהדי ליברפול הם עניין אחר. עד כמה שאני שמח לאידה של קבוצתם, אינני שמח לאידם שלהם. הבלוג, אם כן, מקדיש את הקטע הבא לכל אותם מסכנים שמוצאים את עצמם בליברפול, לבד.

זה קטע נהדר

Out of college, money spent
See no future, pay no rent
All the money's gone, nowhere to go
Any jobber got the sack
Monday morning, turning back
Yellow lorry slow, nowhere to go
Butt oh, that magic feeling, nowhere to go
Oh, that magic feeling
Nowhere to go
Nowhere to go.

רוטמן נעלם עם הטייפ הנייד

האוהד הסביר

שופטים אמורים לשמור את נטיות הלב שלהם לעצמם. לא מקובל ששופט יתבטא בפומבי ויגיד עבור איזו מפלגה הוא מצביע בבחירות, מי המועמד המועדף עליו למשרה ציבורית כזו או אחרת או מי קבוצת הכדורגל שאותה הוא אוהד. והנה עכשיו, לאחר שפרש מכס השיפוט ומשמגבלות אלו אינן חלות עליו עוד, חושף אהרן ברק את דבר אהדתו למנצ'סטר יונייטד! אמנם, מאכזב לראות שהוא בחר דווקא ללבוש את מדי החוץ של הקבוצה (ועוד את המדים המכוערים שעיצבו עבורה השנה), אבל אין ספק – גאווה גדולה למועדון:

2009-2010 – נפרק אותם לגורמים

רונן דורפן פתח תחרות הימורים על הליגה האנגלית. החוקים שהוא הציב פשוטים: מדרגים את ארבע הקבוצות שתסיימנה ראשונות, בלי תוספות ובלי הסתייגויות. אחרי הדירוג הזה, אפשר לשים כוכבית ולאחריה להכניס שאר הגיגים, אשר אינם מהווים חלק רשמי מההימור. יש גם חוקים (מסובכים יותר) של שבירת שוויון בין המהמרים השונים, אבל זה לא משנה לפוסט הזה, שאליו אני מעתיק, כמעט כלשונו, את ההימור שהמרתי ואת ההגיגים שהגגתי אצל דורפן.

אז הנה, מתחילים:

הדירוג

1. מנצ'סטר יונייטד.

2. צ'לסי.

3. ארסנל.

4.ליברפול

הגיגים, הסברים ועוד כמה הימורים קטנים

5. מנצ'סטר סיטי.
6. אסטון וילה

אני לא רואה את הסיטי או את הוילה (ובטח שלא את טוטנהאם) שוברות את המונופול של ארבע הגדולות. סיטי צריכה כמה חודשים כדי להתגבש כקבוצה וכדי ליצור הירארכיה. אני מאמין שזה יקרה בסביבות דצמבר. אז יגיע חלון ההעברות של ינואר ומישהו שם ישתגע ויזרוק עוד כסף, ועד שהסיטי תתאושש מזה כבר יהיה מאוחר מדי. אבל הם מספיק טובים בשביל מקום חמישי. ואני מאמין שבעונה הבאה, אם לא יתייחסו למקום החמישי העונה כאל פלופ ולא ישתגעו יותר מדי בקיץ, הם ישתחלו לארבע הראשונות. ואת הוילה אני מסמפט, משום מה. אז שיהיה.

ועכשיו הסידור הפנימי בין ארבע הגדולות:

יונייטד – אני אופטימיסט חסר תקנה. וכשמדובר ביונייטד, זו לא תמיד חכמה גדולה להיות אופטימיסט (לפחות לאלו שהחלו לאהוד אותה בשנות ה-90′). הסגל מצויין, גם בלי רונאלדו ובלי טבס. המעט שראיתי מיונייטד באאודי-קאפ ובמגן הקהילה שכנע אותי שיש עם מה לעבוד (וכתבתי על זה גם באיזו תגובה בבלוג של דורפן וגם, ביתר הרחבה, ממש כאן). ויין רוני יסחוב על עצמו את הקבוצה, ברבאטוב יגרום לי לאכול כמה כובעים אחרי מה שאמרתי עליו בכל מיני פורומים במהלך העונה האחרונה והקבוצה תיקח אליפות לא מבריקה, אבל משמחת. האליפות תהיה התואר היחיד. העונה האירופית תסתיים כבר ברבע הגמר, ומהגביע כרגיל נעוף מוקדם מדי. אולי גביע הליגה, אם אחת מהשלוש האחרות תחליט לוותר לנו.

צ'לסי – זו קבוצה מצויינת. למעשה, בהרבה מובנים האופטימיזם חסר התקנה שהזכרתי קודם הוא זה שהיווה את שובר השיוויון בהחלטה לדרג את יונייטד לפני צ'לסי. זו, לדעתי, הקבוצה היחידה שבכל עמדה ועמדה במגרש יש לה שחקן טוב לפחות, אם לא יותר, מהשחקן המקביל אצל יונייטד. וזו קבוצה שרצה יחד כבר הרבה זמן, ולא תצטרך את פרק ההסתגלות שכל שאר ארבע הגדולות תצטרכנה. זו גם קבוצה שהוכיחה שהיא יכולה לתת פייט על האליפות ולהגיע לגמר הצ'מפיונס ליג עם מאמן שהרקורד שלו בליגה אירופאית כלשהי לא היה מוצלח כמו זה של אנצ'לוטי באיטליה ובליגת האלופות. מה שישחק לרעתה הוא ההעדפה הברורה של אברמוביץ' לליגת האלופות. אני לא חושב שצ'לסי יכולה לקחת את שני המפעלים האלה, ויש לי הרגשה שכאשר יגיע שלב הנוק-אאוט תתחיחל להסתמן העדפה בהקצאת משאבים למשחקי שלישי-רביעי ולא למשחקי סוף השבוע.

ארסנל – קבוצה טובה. טובה מאוד. אבל זו עדיין ארסנל. הם ישחקו יפה מאוד, ויסיימו במקום השלישי, ואולי-אולי עם אחד מהגביעים (באנגליה. אין מה לדבר על משהו מעבר לרבע גמר הצ'מפיונס).

ליברפול – להחלשות המקצועית של הקבוצה תתווסף נפילת מתח אחרי העונה המצויינת שהיתה להם בשנה שעברה, שהסתיימה, כרגיל, בלי שום דבר. תחזור לנישה של קבוצת גביע בלי איום אמיתי על האליפות. תקח גביע אחד באנגליה, תגיע לרבע גמר ליגת האלופות ותזכה ב"מגן סר בובי צ'רלטון לקבוצה עם מספר האליפויות השני בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי".

צניחה חופשית של הרחם

בפוסט האחרון  שלו, נוגע גיל גרינגרוז קצת בסוגיה של הקלות הבלתי נסבלת של האבחון, בהקשר של מחלות נפש (סוגי אוטיזם, הפרעות למידה שונות, PTSD). הפוסט הזה הזכיר לי את אחד מהקטעים המצחיקים ביותר שאני מכיר בספרות – תיאור ביקורו של המספר מהספר "שלושה בסירה אחת" בספריית המוזיאון הבריטי. שלא בטובתו, אם כן, נדרש ג'רום ק. ג'רום לכתוב פוסט אורח:

"אני זוכר איך הלכתי פעם לספריה של המוזיאון הבריטי, לקרוא על הטיפול באיזו מחלה שפגעה בי בצורה קלה. זה היה קדחת השחת, אני חושב. קיבלתי את הספר וקראתי כל מה שרציתי לדעת על המחלה שבגללה באתי לשם, ואז, ברגע של פיזור נפש, עלעלתי עלעול סרק בספר, והתחלתי, לאסוני, לקרוא על מחלות באופן כללי. אני לא זוכר איזה חולי נתקל בי ראשון, אבל אני בטוח שזה היה משהו נורא וקטלני, ולפני שהגעתי עד האמצע נחת עלי שאני לוקה בו.

זמן מה ישבתי קפוא מאימה ואז, ברפיון היאוש, התחלתי שוב להפוך עמודים. הגעתי לטיפוס. קראתי מה הסימנים, וגיליתי שיש לי טיפוס זה חודשים בלי ידיעתי, וכאן כבר רציתי לדעת מה עוד יש לי. הגעתי לריקוד ויטוס הקדוש ומצאתי (כפי שציפיתי) שגם זה יש לי. בנקודה זאת התחלתי להתעניין מאוד במצבי, כשמנוי וגמור עימי לח'וק זאת עד היסוד. כך התחלתי לקרוא לפי סדר האלפבית באנטרקס, מה שקוראים גחלת, ולמדתי שהמחלה דוגרת בי והשלב החמור שלה יתחיל בעוד כשבועיים. במחלת ברייט (נרגעתי כשגיליתי) אני חולה רק בצורה קלה, וככל שזה תלוי בה, אפשר שאחיה עוד כמה שנים. חולירע היתה לי עם סיבוכים חמורים, ועם קרמת כנראה נולדתי.

חרשתי ברוב קפידה את כל 22 האותיות, ורק מחלה אחת בטוח לא היתה לי – צניחה חופשית של הרחם.

בהתחלה די נעלבתי מזה. זה נראה לי איכשהו כמין זלזול. מדוע אין לי צניחה חופשית של הרחם? מה ההסתייגות הקטנונית הזאת? ואולם, תוך זמן קצר פחתה בי תחושת העלבון. חשבתי על זה שיש לי כל שאר המחלות המוכרות בעולם התרופות, נעשיתי פחות אנוכי והחלטתי להסתדר גם בלי צניחה חופשית של הרחם. פודגרה בצורתה החריפה ביותר תקפה אותי – ככל שיכולתי לומר – בלי שבכלל הבחנתי בכך. ולבסוף, מתססת אני סובל בלי ספק מאז ילדותי. לא היו עוד מחלות אחרי תססת, לכן הגעתי למסקנה שבעיות נוספות אין לי. ישבתי והרהרתי. חשבתי איזה מקרה מעניין אני מנקודת מבט רפואית. איזה נכס אהיה ללימוד הרפואה. סטודנטים לא יצטרכו לשוטט בבתי חולים אם יוכלו לקבל אותי. אני בעצמי בית חולים שלם. הם פשוט יצטרכו להסתובב סביבי, ואחרי זה יקבלו את התואר.

חשבתי כמה זמן עוד נותר לי לחיות. ניסיתי לבדוק את עצמי: מיששתי לעצמי את הדופק. בהתחלה לא הרגשתי דופק בכלל. ואז לפתע פתאום הוא כאילו זינק. לקחתי את השעון ומדדתי. הגעתי ל-147 לדקה.

ניסיתי להרגיש את לבי. לא הצלחתי להרגיש כלום. לבי הפסיק לפעום. אחר-כך התפתיתי להאמין שהוא בטח היה שם כל הזמן וחייב היה לפעום. אבל אני לא יכול להיות אחראי לזה. מיששתי לעצמי את החזה, כלומר את האיזור שבין המותניים לצוואר. הרחקתי קצת לכל צד וגם מעט במעלה הגב, אבל לא הצלחתי להרגיש או לשמוע שום דבר. ניסיתי להתבונן בלשוני. הושטתי אותה החוצה כמה שאפשר, עצמתי עין אחת וניסיתי לבדוק אותה בעין השניה. הצלחתי לראות רק את הקצה, וכל התועלת שהפקתי מכך היתה הידיעה הודאית עוד יותר שיש לי שנית.

נכנסתי לאותו חדר קריאה אדם בריא ומאושר. זחלתי החוצה שבר כלי הרוס ושחוח."

(ג'רום ק. ג'רום, "שלושה בסירה אחת", תרגם את זה יפה אהרון בר)

דבר, זיכרון

מנצ'סטר יונייטד ניצחה אתמול את פורטסמות' 0:2. לא ראיתי את המשחק בשל בעיות טכניות, ונאלצתי להסתפק בתקצירי השערים. השער הראשון העלה את השאלה האם מבשל השער, גיגס, היה בעמדת נבדל כשנמסר אליו הכדור שאותו הוא המשיך ומסר לכובש, רוני. אתמול בערב הלכתי לישון עם הידיעה שהבקענו שער לא חוקי, אבל הבוקר, אחד הטוקבקים בבלוג של רונן דורפן הצביע בדיוק על הסיבה שבגללה לא היה נבדל. עם המידע החדש הזה צפיתי שוב בהילוך החוזר ומה אתם יודעים – באמת לא היה נבדל. זה גרם לי קצת לחשוב על האופן שבו זכרונות נוצרים לפעמים עם טוויסט מסוים של האירוע כפי שהוא התרחש. וכשאני חושב על טוויסטים כאלה, הם תמיד בהקשר אנגלי (וכמעט תמיד בהקשר של כדורגל אנגלי).

העיוות הראשון מהסוג הזה שאני זוכר, ושאני יודע שאני זוכר, הוא טיול הבר-מצווה שלי. ההורים שלי לקחו אותי לאנגליה, ושם טיילנו כשבועיים במכונית שכורה. יש לי לא מעט זכרונות מהמכונית הזו, ובכולם אבי, שהיה היחיד שנהג, יושב במושב הקדמי השמאלי. אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שזו מכונית אנגלית שמותאמת לנסיעה בצד שמאל של הכביש, ושעל כן מושב הנהג נמצא בצידה הימני. אבל אני עדיין זוכר בבירור את אבא שלי יושב בצד שמאל של המכונית ואת אמא שלי, עם המפה, בצד ימין.

הדוגמה הבאה היא, כמובטח, מתחום הכדורגל האנגלי. את גמר ליגת האלופות של 1999 ראיתי בצבא. ישבנו במועדון החיילים באיזה בסיס הדרכה עם טלוויזיה מצ'וקמקת שאיכשהו הצליחה לקלוט את השידור הירדני של המשחק. אז ראינו את המשחק עם פס-קול בערבית, עם הרבה הפרעות וחלקים גדולים ממנו בשחור-לבן. הקהל התחלק לאוהדי יונייטד ולשונאי באיירן, ככה שכולנו נכנסנו לאקסטזה עם שער השיוויון של שרינגהאם. ואז הגיע הגול של סולשיאר. הייתי בטוח שיש כאן נבדל, אבל זה לא עניין אותי. מה שאני זוכר מההילוכים החוזרים של השער זה אותי ועוד חבר קופצים כמו משוגעים ומסתכלים על כל החדר, חוץ מאשר על הטלוויזיה. מכיוון שהיה מדובר, בכל זאת, ביריבה ממינכן, חלק גדול מההנאה שלי מהשער נבע מזה שהאמנתי באמת ובתמים שניצחנו כי השופט החליט לדפוק את הגרמנים. חייתי עם הידיעה הזו שנים, עד שהיכתה בי לפני כמה שנים ההכרה שאני יכול לשוב ולצפות בשער הזה, באדיבותו של האינטרנט ירום-הודו. שערו בנפשכם עד כמה נדהמתי לראות שבעת הבקעת השער, היו שני שחקני באיירן על קו השער. הסיבה שכל כך נדהמתי היתה שמבחינתי, מישהו הוסיף את השחקנים האלה כשהוא ערך את הוידאו. לא יעזור כלום, לא תשכנעו אותי שהם היו שם כשראיתי את השידור החי.