מרחב מחיה

בחודשים האחרונים, הגיעו מים עד נפש. מדף הספרים שלנו התמלא עד אפס מקום, וספרים שרכשנו לאחרונה מוצאים עצמם מוטלים במקומות שונים בבית, מחכים בקוצר רוח שיתפנה קצת מקום על הכוננית. והנה, מסתבר שהספרים שרואים עצמם כטובים יותר מספרים אחרים התארגנו והחליטו לדחוק הצידה את אותם ספרים נחותים (בעיניהם), וזאת על אף שחלק מהספרים הנדחקים נמצאים כבר הרבה מאוד זמן על המדף, ויתכן שהספיקו להתערות בחיי החברה שלו כדבעי. אז בקיצור: אם מישהו מכם רוצה ספר אחד (או יותר) מהספרים שברשימה הבאה, בטרם יושלך אל הרחוב, הוא מתבקש להודיעני דבר. יש לכם שבוע ימים.

והנה הרשימה:

• יעל איכילוב / זמן פציעות
• רוברט ואלזר / עוזר לכל עת
• גדי טאוב / אלנבי
• רוברט להר / אוטומט השחמט
• רון לשם / אם יש גן עדן
• הרוקי מורקאמי / קורות הציפור המכנית
• קולין מקאלוג / ציפורים מתות בסתר (במצב גרוע)
• נאוה מקמל-עתיר / אות מאבשלום
• ג"מ קוטזי / אליזבת קוסטלו
• נעמי רגן / בת יפתח (במצב גרוע)
• נעמי רגן / ואל אישך תשוקתך (במצב גרוע)
• נעמי רגן / עקדת תמר (במצב גרוע)
• יהודית רותם / אהבתי כל כך
• רוביק רוזנטל / רחוב הפרחים 22

רוב הספרים במצב טוב מאוד ואפילו מצויין, עם זאת, יש ארבעה ספרים שמצבם באמת מחפיר. אחד ("ציפורים מתות בסתר") סובל בעיקר מפגעיו של הגיל, אבל שלושת ספריה(?) של נעמי רגן סובלים מפתולוגיה אחרת לגמרי, שעליה ארחיב מעט כדי שלפוסט יהיה גם קצת בשר.

לפני מספר שנים, עוד בטרם היה לי כלב משלי, דיברתי עם יפתח על נפלאותיו של ג'ימי, הכלב של הוריי. כאשר ביקשתי להדגיש עד כמה ג'ימי חכם, אמרתי ליפתח שהכלב נוהג לקרוא את כתביו של תומאס מאן בשפת המקור. יפתח, כצפוי, התרשם מאוד. ברבות השנים, כמו שחלקכם יודעים, נכנס לחיי כלב משלי, מקס שמו (ועל שמו, אולי, בפעם אחרת). מקס, כזכור, הוא כלב חד-עין מאין כמותו, ומכיוון שיצא לו לשמוע כמה פעמים כיצד אני משבח באוזני יפתח את הרגלי הקריאה של ג'ימי, הוא לא יכול היה שלא לשים לב לרושם הכביר שהותירו הדברים על יפתח, וכדרך הטבע – אחזה אותו קנאה. באחד האמשים, כשאשתי ואני נעדרנו מן הבית, החליט מקס שקריאת כתבי תומאס מאן בשפת המקור מצביעה אמנם על יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן ועל עידון תרבותי שאין כמותו, אבל שקריעת כתביה המתורגמים של נעמי רגן אינה מצביעה על יכולת אינטלקטואלית או עידון תרבותי פחותים. את ההחלטה יישם מקס, כלב של מעשים שכמותו, לאלתר. למרבה המזל(?) חזרנו הביתה בזמן כדי למנוע מהנזק מלעבור את שלב הכריכה.

קידום עצמי חסר בושה

לפני קצת יותר מחודש חגג הבלוג הזה שנה לקיומו. את האירוע ציינתי בפוסט סמי-חגיגי, וחשבתי שבכך ימוצו האירועים הרשמיים. אלא שהבוקר קיבלתי הפתעה משמחת. מתנת יום הולדת מאוחרת, אם תרצו.

אורי קציר, בעל הבלוג המצוין "אפלטון", החליט להכליל את הבלוג הזה ברשימת 25 הבלוגים הנבחרים שלו לשנת 2010. הרשימה מתפרסמת זו השנה השישית ברציפות, והעובדה שהבלוג שלי נמצא ראוי לקבל את תו התקן הזה מחמיאה לי מאוד. אני חש גם קצת נבוך ומופתע, כמו שאני חש בכל פעם שבה אני מגלה שאנשים מוצאים עניין בהצצה שמספק הבלוג שלי למתרוצץ בתוך ראשי. בוודאי שמפתיע אותי למצוא את עצמי בשכנות לבלוגים מכובדים אחרים שנכללו ברשימה הזו, הן השנה והן בשנים עברו.

זהו. אני מתנצל על הטפיחה העצמית על השכם, אבל לפעמים הגאווה ההורית גוברת על הנימוסים המקובלים. בכל מקרה, עכשיו זה נגמר. בשבוע הבא, חזרה לשגרה (במגבלות הז'אנר).

אז מה היה לנו שם?

ספירת מלאי, ובצידה הערות:

1. 187 פוסטים (יותר מפוסט ליומיים. קצב גבוה פי 3 מזה שחשבתי עליו בהתחלה).
2. 470 תגובות (הפתעה עצומה. מי היה מאמין שיהיה לאנשים מה לומר על מה שאני כותב).
3. 16 שירים שעברו התעללות (ועמם הסליחה).
4. שלושה דוברים (אחד מהם כבר כמעט הפך לאלטר-אגו של הבלוג).
5. שתי תקופות של מחסומי כתיבה (ששתיהן הסתיימו בפרץ של יצירתיות).
6. תקופה אחת של גרפומניה משוגעת (ראו סעיף 1).
7. שנה אחת (ועוד יום, כי טעיתי בתאריך).

תודה לכולם

על החירות

לפני זמן מה, הרהבתי עוז וכתבתי פוסט על נושא שהבנתי בו מוגבלת. ואכן, ערוותי נחשפה עד מהרה, בזכות עירנותו של מגיב אלמוני. ההסבר שהיה בידי לתת לאי הדיוקים היה שהבלוג הזה אינו כולל אסופה של מאמרים מדעיים או דיווחים עיתונאיים. זהו אשנב צר לתוך ראשי, על שלל הרעיונות והאסוסיאציות המתרוצצים בו. כבעל הבלוג, יש לי את החירות לכתוב כל שעולה על רוחי (כמעט, שהרי אין חירות מוחלטת), ואף לשנות את המציאות מעט כך שתשרת את צרכיו של הפוסט. זו החירות האמנותית, הליצנציה פואטיקה שלי. מותר לי לכתוב את הפוסטים שלי באופן שאולי חוטא מעט לאמת, אבל יש בו כדי לתרום לפוסט. אם טובת הפוסט דורשת, תייצג הטילדה "יחס ישר" במקום אחד, ובמקום אחר יהא הדולפין דג.

ישנם בבלוג הזה מספר טקסטים שעושים שימוש כזה או אחר בחירות זו, וישנם אפילו מדור קבוע, שאלו מבין הקוראים שמעוניינים רק באמת גמורה ומוחלטת טוב יעשו אם יתרחקו ממנו. אבל לא תמיד יכול אדם להרשות לעצמו חירות אמנותית שכזו. לעתים, מוצא עצמו המושך בעט בסיטואציה בה מצופה ממנו לומר דברים כהווייתם, ללא קישוטים וללא התאמות.

מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה

בג"ץ 706/94, שפרה רונן נ' פרופ' אמנון רובינשטיין הוא מקרה כזה. אביה של העותרת, אברהם סמרגנדי, היה בעל חנות בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. גם לעזרא עזיז שנסי היתה חנות בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. בין שנסי לסמרגנדי ניטש סכסוך ארוך, ששיאו הדרמטי היה בבוקר אחד, בו הגיע שנסי אל חנותו של סמרגנדי כשהוא חמוש באקדח (אשר לא ברור לי אם נישא בליצנציה). הויכוח שפרץ בין השניים הסתיים בכך ששנסי ירה בסמרגנדי והרגו. בבית המשפט הורשע שנסי ברציחתו של סמרגנדי ונידון למאסר עולם. זמן קצר לאחר מכן, פנה שנסי לנשיא המדינה בבקשת חנינה. בבקשתו, טען שנסי שמצבו הבריאותי בכי-רע, ואף צירף לה חוות דעת רפואיות התומכות בטענה. שר המשפטים המליץ בפני נשיא המדינה להקל בעונשו של שנסי, נשיא המדינה נענה להמלצה ושנסי שוחרר מכלאו לאחר שריצה עונש מאסר של 6 שנים ו-4 חודשים. בתו של סמרגנדי עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק וביקשה את ביטולה של החנינה. בעוד העתירה תלויה ועומדת, הסתבר ששנסי ואחיו הצליחו לשכנע, תמורת סכום פעוט של 50,000 ש"ח, פקיד בקופת חולים להשתדל ולהשיג עבור שנסי חוות דעת רפואיות אשר לא עמדו, אם לנקוט לשון עדינה, בקריטריונים מקובלים של הצמדות לעובדות. השופט חשין, שכתב את פסק הדין בעתירה, כתב על כך את אחד הטקסטים האהובים עלי ביותר:

באי-כוחו המלומדים של שנסי, עורכי-דין פלדמן וספרד, עשו בסיכומיהם בכתב את כל הניתן כדי לחלץ את שנסי מן הסבך. לטענתם (ותוך פירוש לדברים שאמר בית-משפט השלום על ד"ר אור) אין בה בחוות-דעתו של ד"ר אור לא מירמה ולא שקר, "אלא במקרה הגרוע ביותר [המדובר הוא] בליצנציה מדיקה, על משקל ליצנציה פואטיקה, שהיא הרשיון הניתן למשוררים להדגיש קווים ותכונות". נער הייתי, גם זקנתי: ליצנציה פואטיקה שמעתי עליה וידעתי מהי; ליצנציה מדיקה – לא שמעתי עליה ולא ידעתי מהי. השיר נישא על כנפי הרוח – בני-רשף יגביהו-עוף – ומיטב השיר – כְּזָבוֹ; ואולם טרם שמעתי כי מיטב חוות-דעתו של רופא הוא כְּזָבוֹ. משורר שיספר לנו כי ראה דגים הנכנסים במעופה אל ביתו מבעד לחלון, נקבל את דבריו בהתפעמות ובהשתאות; פרופסור שכך ילמד את תלמידיו בשיעור זואולוגיה, יועבר לפקולטה לדרמה. אשר לחוות-דעתו של רופא – כחוות-דעתו של ד"ר אור – לתומנו סברנו עד-כה כי מיטב חוות-דעתו של רופא הוא באמת שבו, אמת שאינה ניגַעַת לא בהפרזה, לא בגוזמה ובוודאי לא בְּכָזָב. ואם אלה דברים אמורים בחוות-דעת הניתנת בידי חולה והמאשרת כי נזקק הוא לשלושה ימי מנוחה בביתו, על-אחת-כמה-וכמה ייאמרו הדברים על חוות-דעת שלידיעת הרופא החותם עליה אמורה להיות מוגשת לנשיא המדינה או לבית-משפט. אם נכיר ב"ליצנציה מדיקה", כטענת באי-כוח של שנסי, כמו הוספנו ואמרנו כי בתי-המשפט אל להם להשתית הכרעות-דין על חוות-דעת של רופאים.

ואם זה לא היה עניין רציני, היינו אומרים שזה מקרה של ליצנות פואטית.

Once upon a time

זמן הוא עסק מעניין. גם האופן שבו אנחנו מודדים זמן ומציינים זאת הוא עסק מעניין. הריון, למשל. בפסח אנחנו שרים על "תשעה ירחי לידה". כשהייתי ילד והסבירו לי על הריון, הסבירו לי שהוא נמשך תשעה חודשים. אבל היום, מסתבר, מודדים בשבועות. מקורותיו של הבלוג מוסרים לו שהריון נמשך 40 שבועות ממועד המחזור החודשי האחרון, אבל שבד בבד, הלידה באה לאחר 37 עד 42 שבועות. ייגש עלם חמודות לעלמה נאה והרה ממכרותיו, יברך אותה במזל טוב וישאל אותה "באיזה חודש את?". תענה לו העלמה הנאה "בשבוע 32". אלוהים שתעזור לי, אבל אני לא יודע איזה חודש זה!

וזה לא נגמר עם ההריון, לא. זה ממשיך עם הילדים. בואו נחזור רגע לעלם החמודות ולעלמה הנאה, ונדמיין לעצמנו פגישה נוספת ביניהם, נניח 6-9 שבועות מאוחר יותר. "מזל טוב!", יברך העלם את העלמה, "בן כמה הוא?". והעלמה תשיב "הוא בן שבוע. שלשום יצאנו מבית החולים". ירצה הגורל, וארבעה חודשים מאוחר יותר יתקלו השניים זה בזה שוב. "איך הוא גדל", יאמר העלם, "הוא בן ארבעה חודשים, נכון?" "לא ולא", תשיב העלמה, "הוא כבר כמעט בן ארבעה חודשים ומחצית החודש". עלם החמודות שלנו נסע כנראה לטיול ארוך בחו"ל, כי פגישתו הבאה עם העלמה הנאה לא תתקיים אלא כעבור 7 חודשים וחצי. "נו, נו. מזמן לא התראינו. מה שלומכם?", ישאל העלם. והעלמה, מה תשיב? "הילד כבר בן שנה. מי היה מאמין". הימים והשבועות נעלמו להם, והנה נשארנו עם השנים. הרך הנולד לא יהיה בן שנתיים ושבוע, בן 5 ושלושה חודשים או בן 16, חודשיים ושבוע וחצי. הוא יהיה בן שנתיים, בן 5 ובן 16. עד גיל 19 יימנו לעתים גם חצאי השנים, אך גם מניין זה יהיה רק בחצי פה.

את כל זאת אני כותב מכיוון שהבלוג מציין היום חצי שנה להקמתו. התלבטתי רבות האם לציין את זה או לא. האם יש היגיון בציון חצי שנה? האם לא צריך לציין רק שנים עגולות? ואולי בשנה הראשונה מציינים כל חודש? בסופו של דבר החלטתי שאציין את המועד,  ואפילו אשמח בו. הילד גדל, וכמו שכתבתי לא מזמן – הוא מתפתח קצת אחרת ממה שחשבתי (אם כי מאוד משמח אותי שהבלוג הוא אוהד יונייטד. ממש כמוני).

אני לא בטוח שכשפתחתי את הבלוג, ציפיתי שיחזיק מעמד חצי שנה. עכשיו, אחרי שהתרגלתי אליו, אני כבר מחכה לבר המצווה, ומקווה שעד שהוא יהיה בן 18 כבר לא יגייסו ילדים לצבא.

בפרוס החג

חלק בלתי מבוטל מהבלוגים שאחריהם אני עוקב העלו פוסטים חגיגיים לרגל ראש השנה, מה שגרם לי לתהות האם יש מקום לפוסט כזה גם אצלי. כפי שכבר כתבתי בעבר, את הבלוג הזה אני כותב בעיקר בשביל עצמי, והקוראים שלו הם תופעת לוואי נעימה (אל תעלבו. אני מרוצה מזה שאתם פה). אבל פוסט שנה טובה הוא פוסט שמעצם הגדרתו אינו פוסט שמכוון כלפי פנים. אני לא חש בצורך לברך את עצמי בברכת שנה טובה. זה פוסט שאין לו כל ערך אם אין לו קוראים. עולה, אם כן, השאלה האם יהיו לפוסט כזה קוראים, והאם אני רוצה לכתוב פוסט שכולו בשבילם.

הבלוג מתהדר ב-17 מנויים בגוגל-רידר. אחד מהם הוא אני, ואני כאמור לא נחשב במניין. אז אנחנו עומדים על 16. עוד שני מנויים זכו ממני לברכת שנה טובה ב-P2P. ירדנו ל-14. יש קורא אחד שנרשם לעדכונים במייל דרך feedburner, והנה עלינו ל-15. עוד קורא אחד מגיע דרך netvibes.com. חזרנו ל-16. זה, כמובן, רק מספר הקוראים שעל קיומם יש לי מידה מסוימת של ידיעה, המגובה בראיות דיגיטליות. אני מאמין שיש עוד כמה קוראים שמגיעים בלי לעבור דרך מחלקת המנויים של הבלוג. האם זו כמות שמצדיק פוסט שנה טובה? האם כדאי לטרוח?

התשובה החיובית שהגעתי אליה (והרי אם לא הייתי מגיע אליה לא היינו מגיעים לשלב הזה בפוסט) מבהירה שלמעשה הבלוג קיבל קצת חיים משלו, שהמסלול שהוא הולך בו הוא לא בדיוק המסלול שבו חשבתי שהוא ילך כשפתחתי אותו לפני כחמישה חודשים, ושזה בסדר גמור מבחינתי. אני חושב שזו תובנה ראויה לפתוח בה שנה חדשה. ומכיוון שמדובר בשנה טיפולוגית, נקדיש לה שיר:

שנה טובה.

על אהבה ושדים אחרים

אני לא מרבה לכתוב כאן על חיי. הבלוג הזה מהווה חלון הצצה די מהימן לחלק ממה שעובר לי בראש, אבל לא מספק כמעט, במכוון, מידע אישי עלי. חיי המשפחה שלי, חיי החברה שלי והחיים המקצועיים שלי לא מצאו את דרכם לכאן. למשל, מי שטרח לסרוק את הבלוג יודע שאני נשוי, אבל הוא לא יכול להיות בטוח במאת האחוזים האם אני נשוי לאשה, או שמא אני הומו שמכנה את בן זוגו "אשתי" (זה מה שמכונה "מדיניות העמימות" של הבלוג: התחייבתי בפני האמריקאים שאני לא אהיה הראשון להכניס מגדר למזרח התיכון). הקוראים יודעים שאני עורכדין, אבל הם לא יודעים איזה מין סוג של עורכדין אני (חלקלק? שכיר? פליליסט? דני קריין?). למעשה, ועל כך כבר העירו לי, מי שקורא את הבלוג הזה יכול לקבל את הרושם שרגשותי כלפי מנצ'סטר יונייטד חזקים מרגשותי כלפי משפחתי וחבריי. הרושם הזה הוא, כמו כל דבר, נכון ולא נכון. אני אוהד את יונייטד הרבה יותר משאני אוהד את בני משפחתי. מאידך, אני אוהב את בני משפחתי הרבה יותר משאני אוהב את יונייטד.

לכו תחפשו

החיפושים שאנשים עושים ומגיעים בעקבותיהם לבלוג הזה יכולים להיות משעשעים לעתים. אי לכך, נפתח מדור חדש בבלוג, הוא מדור "חיפשו אותי בגוגל" (אפשר גם מכל עמוד בבלוג, ממש מתחת לשולחן עם הקוקוס). המדור, שיתעדכן מפעם לפעם, ירכז את המקרים שיעניינו או ישעשעו אותי יותר. אני, כמובן, מודע למניפולציות שגולשים מתוחכמים יכולים לעשות על מדור כזה, אז אם אתם עושים מניפולציות כאלה, לפחות תנסו להצחיק אותי. כמו שאמר הרוזן רוגן: "And remember, this is for posterity".

עניין של נורמות

התכוונתי לכתוב פוסט על פרשת עמאד פארס. בפוסט הזה התכוונתי לדבר על הדמיון בין הפרשה הזו לפרשת צ'יקו תמיר שהתרגשה עלינו לפני כחודשיים. היתה לי טיוטה שכמעט והייתי שלם איתה, ואז הגיע הפוסט הזה של שוקי גלילי, שניסח בצורה הרבה יותר קולעת ומדויקת בדיוק את מה שאני רציתי לומר. אז במקום לכתוב בעצמי, אני אסתפק בהפניה. אין הבלוג משחית מילותיו לשווא.