אגדות ילדים

כששואלים את אבא שלי מה הוא אוהב בספרים שהוא קורא, הוא משיב "אגדות". הכוונה שלו אינה לסיפורי ילדים דוגמת "שלגייה ושבעת הגמדים" או "סינדרלה", אלא לספרים שיש בהם מימד פנטסטי, ספרים שבהם המציאות מצייתת לחוקים קצת שונים. כשמבקשים מאבא שלי לתת דוגמאות, הוא מזכיר את גבריאל גארסיה מארקס ואת מאיר שלו, ותמיד-תמיד מקפיד לומר "לך, תקרא את בורחס" (עד עכשיו, אני מודה, לא קיימתי מצוות כיבוד הורים בהקשר זה). וריאציה מסויימת של החיבה הזו לספרות פנטסטית עברה גם אלי, ונדמה לי שכך ניתן להסביר את המשיכה העזה שלי, כילד, ל"הוביט" של טולקין ואת האהבה שלי כאדם מבוגר לכתיבתם של גבריאל גארסיה מארקס וז'וזה סאראמאגו.

בעזרת הפרויקט היפה "סיפור חוזר" התגלגל לידי לפני כמה זמן הספר "הסיפור שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית",  ובו כמה סיפורים קצרים מאת גבריאל גארסיה מארקס (אשר לאחד מהם התייחסתי בפוסט הזה). נדמה שבסיפוריו הקצרים שינה מארקס מעט את התמהיל הרגיל של פנטזיה ומציאות שבו נהג להשתמש, והרשה לעצמו להפליג למחוזות פנטסטיים עוד יותר מהרגיל. הסיפורים האלה נטועים בעולם שנראה כמו השתקפות מעוותת של ארץ דרום-אמריקאית, אשר לגיאוגרפיה שלה אין קשר אמיתי לגיאוגרפיה של קולומביה, בה חי מארקס. העולם בסיפורים האלה מציית גם לחוקי טבע שונים, ומלאכים ממורטי כנפיים מופיעים בו לצד סבתות זקנות שאינן מתות גם באוכלן עוגה מלאת רעל, והים פולט ניחוחות של ורדים כששטות עליו ספינות רפאים. שאבתי מהספר הנאה מרובה מכיוון שהוא ניתק אותי כמעט לחלוטין מהעולם המוכר לי והטיל אותי לעולם שאת כלליו אני לכאורה מכיר, אלא שלכל אחד מהם יש איזשהו טוויסט בלתי צפוי.

לאחרונה, בחסותם של האוטובוסים אל העבודה וממנה, סיימתי את קריאתו של הספר "משפחת יאסין ולוסי בשמיים", שכתבה דניאלה כרמי. הספר היה מונח בערימת הספרים המחכים לתורם להיקרא כשנה וחצי, מאז שקיבלתי אותו בחינם בדוכני הוצאת "עם עובד" בשבוע הספר של 2009. איכשהו, העובדה שהוא ניתן לי בחינם גרמה לי לחשוב שההוצאה לא ממש מאמינה בספר והרתיעה אותי מלנסות ולקרוא אותו. אלא שבערך 10 עמודים אחרי שהתחלתי לקרוא, נפלתי לתוך העולם הכי מארקסי שמצאתי מחוץ לספריו של מארקס. הספר מורכב משתי נובלות (אם אני לא טועה בשימוש במושג) שבבירור מתרחשות בישראל. אבל זו ישראל מופשטת, חסרת גיאוגרפיה מוגדרת (להוציא ירושלים) ונטולת הקשר של זמן ותקופה. איכשהו, ההתעלמות מכל הקשר כזה יוצרת תמצית מזוקקת יותר של הישראליאנה, וזה הצליח לדבר אלי. וכמובן, העובדה שאחת מהנובלות האלה מרפררת לביטלס על ימין ועל שמאל בוודאי שתרמה את חלקה.

אושר

נראה שכשג'ון לנון שר בזמנו על כך שהאושר הוא נשק חם, הוא ידע מהם דבר או שניים על אושר.

בחיי, איזה שיר

מי שעוקב אחר הבלוג הזה כבר שם לב, אולי, לעובדה שבדרך כלל שירים תופסים אותי בגלל דברים קטנים בהם. גם השיר In My Life של הביטלס הוא שיר כזה. השיר עצמו מאוד יפה, אבל סולו הקלידים א-לה-באך הוא באמת משהו-משהו. מכיוון שבדרך כלל אני אדם שנתפס לצליליו של השיר ועניין המלים מגיע רק בשלב השני, הרבה שנים לא התעמקתי בטקסט. האזנתי למוזיקה, שרתי את המלים ופשוט לא חשבתי עליהן. תנסו, זה כיף:

רק אחרי לא מעט זמן הבנתי, בעצם, את היומרה הגדולה שבכתיבת השיר. לנון כתב את השיר כשהיה בערך בן 25, אבל השיר נכתב בקולו של אדם בערוב ימיו, משקיף אחורנית על חייו. "איך יוכל אדם בן 25 לכתוב ככה?" תהיתי ביני לביני. אלא שמסתבר שכאשר נותנים לזמר מבוגר, נניח לג'וני קאש בן ה-70, לשיר את השיר, פתאום מסתבר שלנון ידע בדיוק מה הוא כותב.

ומסתבר שלא חייבים לשיר את השיר כדי להעביר את המסר. לפני כמה שנים, יזם ג'ורג' מרטין, מי שהפיק את תקליטיהם של הביטלס, אלבום מחווה לביטלס (ובעצם, גם לעצמו), בו ביצעו זמרים ושחקנים שונים שירים של הביטלס. שון קונרי התכבד בביצועו של In My Life.

-=-

אגב, סולו הקלידים היפה שבגללו אני אוהב את השיר? הוא בכלל לא של לנון. את הסולו הזה ג'ורג' מרטין הלחין וניגן, לבקשתו של לנון (שנתקע בלי סולו). מעניין, שהסיבה שאני אוהב במיוחד את השיר הזה של הביטלס היא משהו שהוא לא בדיוק הביטלס.

שירים חורגים

אמנים גדולים יוצרים שירים יפים, שמקומם בהיכל התהילה מובטח. לעתים הם אפילו יוצרים מספר רב של שירים כאלה. ולעתים, השירים האלה מטילים צל כבד על שירים אחרים של אותם אמנים, שנותרים בצד, נשכחים. בפוסט הזה נזכיר את האחים החורגים של הלהיטים הגדולים.

-=-

אי שם באמצע שנות ה-90' (אם אני לא טועה) ערכה גלי-צה"ל מצעד של כל שירי הביטלס. במשך כמה שבועות הושמעו כל אלבומי הלהקה בסדר כרונולוגי, והמאזינים נתבקשו למלא טפסי הצבעה שפורסמו בעיתון (נדמה לי שזה היה "ידיעות אחרונות") ולשלוח אותם (בדואר!) למערכת גל"צ. שיאו של המצעד היה, כמובן, במרתון רב שעות ששודר באחת השבתות, ושבו הושמעו 50 השירים שנבחרו לאהובים ביותר על ידי ציבור המאזינים. במהלך אחת משעות השידור, נעצרה ההתקדמות האיטית אל עבר המקום הראשון לטובת השמעתם של חמשת השירים שקיבלו את מספר הקולות הנמוך ביותר. שיר שאני די מסמפט, Hey Bulldog, הצליח להשתחל לרשימה הזו. השיר, אגב, הוא אח חורג במובן נוסף: למרות שהוא כלול באלבום הפסקול של הסרט Yellow Submarine, בסרט עצמו, כפי שהוקרן במקור, השיר לא נשמע.

-=-

אלבומה השלישי של להקת כוורת, "צפוף באוזן" הוא אלבום שונה מאוד משני האלבומים הראשונים. במובן מסויים הוא עצמו אח חורג שאפילו לא זכה לשם המשפחה "פוגי", שהופיע בשמותיהם של שני אלבומיה הראשונים של כוורת. האלבום הזה הוא אלבום של להקה, ולא אלבום של "דני סנדרסון וחברים", וניתן בו חופש ביטוי גדול הרבה יותר לחברי הלהקה שחסו באלבומים הקודמים בצילו של הג'ינג'י הקטן. האלבום, כך נדמה לי, לא זכה להכרה שהוא ראוי לה, ולהוציא מספר שירים שזכו להצלחה יחסית ("היא כל-כך יפה", "גולית", "מדינה קטנה" ו"שיעור מולדת" – זה האחרון לא באמת נתפס בדרך כלל, לדעתי, כשיר של כוורת) לא הותיר רושם (בוודאי שלא כאלבום). האלבום כלל גם שיר שפשוט מזמין שיכללו אותו ברשימת אחים חורגים, הלא הוא "שיר הטמבל" (ואורי קציר כתב עליו פוסט יפה ומעניין). אבל דווקא באלבום לא סנדרסוני, מצווה לבחור בשיר של סנדרסון (אחד מהשניים היחידים באלבום כולו שסנדרסון חתום עליהם לבדו). אם תרצו, האח החורג של האח החורג.

-=-

ב-1994 הוציאו ה-Red Hot Chili Peppers את האלבום One Hot Minute. האלבום בא אחרי ההצלחה האדירה של Blood Sugar Sex Magik (שהוא אלבום ששני רק ל-Abbey Road ברשימת האלבומים האהובים עלי), וכבר כאן הוא נכנס לעמדת אנדרדוג. אחד השירים באלבום, Tearjerker, הוא שיר מאוד לא אופייני, לא ללהקה ולא לאלבום. זו בלדת רוק קיטשית וכשמה – סוחטת דמעות. תמיד חשבתי ששמו של השיר הוא מעין קריצה של חברי הלהקה לחריגות של השיר הזה ברפרטואר שלה, ורק בעת כתיבת הפוסט למדתי שהשיר נכתב בעקבות התאבדותו של קורט קוביין.

-=-

לפעמים, האח החורג הוא ממזר שלא זוכה אפילו לשאת את שמו של אביו. במרץ 1958 התאספו חמישה נגני ג'אז ידועי שם באולפן והקליטו עבור חברת Blue Note סשן מוצלח מאוד. החמישה היו הפסנתרן האנק ג'ונס, הבאסיסט סאם ג'ונס (אין קשר משפחתי), המתופף ארט בלייקי, נגן האלטו-סקסופון קאנונבול אדרלי והחצוצרן מיילס דייויס. דייויס היה הכוכב הגדול בין החמישה, אבל מסיבה כלשהי, כשההקלטות יצאו על גבי התקליט המופתי Something Else, נרשם שמו של דייויס כאחד מנגני הליווי, והקרדיט להנהגת הקבוצה ניתן לאדרלי. ישנן סברות שאומרות שדייויס היה מחוייב בחוזה לחברת תקליטים אחרת, מה שמנע ממנו לתת את שמו כנגן מוביל לתקליט. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, האזנה לתקליט מגלה כי רוחו של דייויס שורה עליו. הדבר בולט במיוחד ברצועה הפותחת את האלבום, Autumn Leaves. הקטע נשמע כמו קטע של דייויס לכל דבר, אבל בדברי ימי העולם תמיד יהיה זה אדרלי שיזכה לקרדיט הרשמי.

-=-

ולסיום, האח החורג הוא, מפעם לפעם, כזה שאינו מסב גאווה גדולה למשפחה. אולי הוא מצורע, אולי מפגר ואולי סתם פושטק. במקרים כאלה, מנסה אבי המשפחה להצניע את קיומה של הכבשה השחורה הזו, ומוחק את שמה מעטיפת האלבום. אבל אלו שנשארים עד סופו של האלבום מופתעים לפתע לגלות אותו, אורב בקצה הרצועה האחרונה ומצפה לאותם תמימים שלא שולפים את הדיסק מהמערכת מיד עם סיום השיר הרשמי האחרון. השיר הבא הוא פושטק כזה, שמתחבא לו בסוף האלבום היפה של יוני רכטר ועלי מוהר, "מחשבות ואפשרויות" (השיר הזה הוא באמת בנו החורג של מוהר, אגב: זה השיר היחיד באלבום שאת מילותיו לא הוא כתב).

הליכה בדד

מועדון הכדורגל של ליברפול הודח אמש מליגת האלופות. כאוהד יונייטד, הדבר כמובן לא מעציב אותי יותר מדי. למעשה, מה שקורה לליברפול העונה אפילו די מענג אותי. אבל אוהדי ליברפול הם עניין אחר. עד כמה שאני שמח לאידה של קבוצתם, אינני שמח לאידם שלהם. הבלוג, אם כן, מקדיש את הקטע הבא לכל אותם מסכנים שמוצאים את עצמם בליברפול, לבד.

ולפעמים, החגיגה נגמרת

It's my party and I'll die if I want to

והביטלס היו אומרים: She came out from the bathroom window.

זה קטע נהדר

Out of college, money spent
See no future, pay no rent
All the money's gone, nowhere to go
Any jobber got the sack
Monday morning, turning back
Yellow lorry slow, nowhere to go
Butt oh, that magic feeling, nowhere to go
Oh, that magic feeling
Nowhere to go
Nowhere to go.

רוטמן נעלם עם הטייפ הנייד

We all live in a yellow submarine

Abbey Road יחגוג יומולדת 40 בסוף ספטמבר. חשבתי להתייחס לכך בפוסט מיוחד שיפורסם ממש ביומולדת. אבל, תוך כדי כתיבה גיליתי שהפוסט מדבר בעצם על משהו אחר. ולכן, הפוסט הזה מתפרסם כבר עכשיו. פוסט על Abbey Road יגיע, אולי, בהמשך.

Abbey Road הוא אלבום שמלווה אותי כל חיי. כשהייתי תינוק, נהגה אמא שלי לשיר לי את Because בזמן שקילחה אותי. אחד הזכרונות הראשונים שלי כילד קטן הוא המראה של תקליט הויניל, אשר על התווית בצידו האחד מצויר תפוח ירוק שלם ומצידו השני תפוח חצוי, חלקו הפנימי חשוף לעין. השיר שליווה את אשתי ואותי בדרך לחופה היה Something. למרות המעגל הזה, לא בגלל Abbey Road אני אוהב את הביטלס. אני אוהב את הביטלס בגלל "צוללת צהובה" (זה לינק שמיועד למי שיש לו שעה וחצי להעביר מול המסך. מי שאין לו, שיפנה לעצמו זמן). על כך, למעשה, ידבר הפוסט הזה.

כשהייתי בן תשע או עשר, מישהו בקולנוע אלנבי החליט ששווה להעלות את "צוללת צהובה" להקרנות מחודשות. יתכן שזה היה לרגל יום השנה העשרים לסרט, אני באמת לא יודע. ההורים שלי לקחו את אחי ואותי לסרט. בדרך, הם הסבירו לנו שמדובר בסרט מצויר עם שירים. התאכזבתי. חשבתי, כמו אידיוט שאני מבוגר מדי בשביל השטויות האלה ושסרטים מצוירים זה לתינוקות. ההורים, למזלי, לא נשברו, הפעילו סמכות והכניסו אותי לקולנוע. קהל הצופים דמה מאוד למשפחה שלנו: הורים שגדלו עם הביטלס ועכשיו לקחו את ילדיהם לראות את הסרט. ישבנו וחיכינו, והסרט התחיל. שבע הדקות הראשונות לא היו מרשימות במיוחד, ואז הגיע השיר הראשון, Yellow Submarine, וממש בעקבותיו הקליפ המצמרר של Eleanor Rigby. כל האנשים המבוגרים בקהל, שאלה מתוכם שלא היו סתם מספיק מבוגרים בשביל להיות ההורים שלי היו ממש ההורים שלי, התחילו לשיר. אני זוכר את התדהמה שאחזה בי כשראיתי אנשים מבוגרים ואחראים נסחפים ככה אחרי המוזיקה של ילדותם ונערותם. חזרתי הביתה בהלם ובתחושה שגיליתי משהו חדש. הביטלס הגיעו אלי לחדר.

הכרחתי את ההורים שלי לקחת אותי לסרט פעם נוספת. זה לא הספיק, אז הכרחתי את סבתא שלי לקחת אותי פעם שלישית. הייתי מוצא מי שיקח אותי עוד פעם אבל הסרט ירד. המרתי את הצפיה בו בשליפה ממדף התקליטים של כל תקליט שבו הופיע שיר מתוך הסרט, ושמיעת השירים הרלוונטיים מכל תקליט ותקליט (ככה למדתי, בעצם, שהפסים הרחבים יותר על תקליט ויניל מסמנים את המעבר בין שיר לשיר).  מסכן Rubber Soul. באותה תקופה השיר היחיד מתוכו שהיה קיים בעיני היה Nowhere Man. בשני אלבומים, שהקשר בינם לבין הסרט היה הרבה יותר מובהק (אלבום הפסקול עצמו וסרג'נט פפר), הסכמתי להרחיב את ההאזנה גם לשירים שלא הופיעו בסרט (חוץ מאשר Within You, Without You. עד היום אני לא מסוגל לשמוע את השיר הזה). רק כשהגעתי לתיכון התחלתי להאזין לביטלס בצורה מסודרת. בסוף כיתה ט' הגעתי ל-Abbey Road, אבל על זה בפוסט אחר.