אבחנה מבדלת

ברוח הימים האלה, פוסט מוזיקלי מדכא.

-=-

על ההשפעות המוזיקליות שהיתה לשנה שהעברתי בגבעת חביבה על נפשי המתעצבת כבר סיפרתי לכם לא פעם ולא פעמיים. אודי, שכבר נתן כאן הופעת אורח, אחראי לא רק להיכרות שלי עם הרד הוט צ'ילי פפרז ועם פריימוס, אלא גם להיכרותי עם אליס אין צ'יינז. את ההיכרות הזו עשה אודי באמצעות אלבום האנפלאגד של הלהקה, ומהר מאוד השתכנעתי שמדובר בדיסק שמן הראוי שיפאר את מדפיי. אז הלכתי וקניתי אותו.

באותה תקופה, ביליתי את סופי השבוע שלי בעבודה מאתגרת ומעניינת מאין כמותה באחד מסניפיה של רשת הטוענת שהיא משווקת המבורגרים (היא באמת משווקת, רק שזה לא המבורגרים). מכיוון שעבדתי באותו מקום די הרבה זמן, ניתנה לי פריבילגיה שלא ניתנה לעובדים אחרים: הרשות להיכנס למשרד מנהל הסניף ולהכניס דיסקים למערכת שמשמיעה מוזיקה ברחבי המסעדה. באחד מימי השישי שהעברתי במסעדה (לידיעת הקוראים עובדיה יוסף וחברי ועדת החקירה הצפויה: אל תדאגו, זה היה בבוקר. אני לא אשם) ניצלתי זכותי זו והשמעתי לכל באי המסעדה את האלבום היפה הזה שרכשתי. לאחר כמה דקות, הגעתי למסקנה שהווליום שבו מתנגן האלבום אינו ראוי, נכנסתי שוב למשרד, הגברתי אותו וחזרתי לעמדתי. לא יצאו שתי דקות, הווליום הונמך ומנהל המסעדה יצא אלי ואמר לי: "תקשיב, זה באמת דיסק מצוין. אבל אתה מדכא לי את הלקוחות". חשבתי לומר לו שיתכן שאלה דווקא הפסאודו-המבורגרים שאחראים לדיכאון, אבל לא היה לי נעים. וצריך להודות, יש משהו מלנכולי מאוד בשיר הזה:

it's never lupus

חתולים בצמרת

ושוב, אנחנו חוזרים לגבעת חביבה.

-=-

יותר משיש לי אוזן מוזיקלית, יש לי חוש קצב. נדמה לי שתשומת הלב שאני משקיע בהאזנה מופנית לא רק למלודיה אלא גם למה ששומר על המלודיה במקום. ההורים שלי שמו לב לזה בגיל מאוד צעיר, אבל זה לא מעיד בהכרח על תפיסה חדה במיוחד: קשה לפספס את זה שהבן-יקיר-להם מסדר, לפני שהוא מאזין לתקליטים, מערכת תופים מאולתרת מכריות (שונות. יש כריות בס, יש כריות סנר, יש כריות טם-טם. אסור לבלבל ביניהן), לוקח כפות עץ ארוכות ממגירת כלי המטבח (רק כפות עץ. משהו באיזון של כפות המתכת דפוק. הן מתאימות רק לאכילה) ומלווה את התקליטים בהנאה מרובה. ההנאה ששאבתי מהפעילות הזו היתה כה מרובה, עד שאמא שלי התגברה על הרתיעה הנסלחת של הורה מאינסטרומנט כל כך רועש, והתקשרה למורה לתופים על מנת לברר את האפשרויות של הפיכתה של השכלתי התיפופית ליותר פורמאלית. לגנותו של המורה לתופים יאמר שהוא לא ענה לטלפון, ושאחרי מספר נסיונות אמא שלי החליטה שבעצם לא מתחשק לה, ורשמה אותי לחוג אורגנית.

כשגדלתי, התחלתי להבין שלא רק התופים משחקים תפקיד משמעותי בשמירה על המלודיה לבל תתפרע. גם הבס הוא מאוד מאוד חשוב. ואכן, אחד הכפתורים הראשונים שלמדתי לשחק איתם במערכת שניצבה בסלון של הורי היה הכפתור שמדגיש את הבסים. התופים והבס הם השלד, שאליו מחוברת המלודיה. קחו את השלד ונשארתם עם ערימה של בלוקים על הרצפה (במקרה הטוב. במקרה הרע, נשארתם עם אולמי וורסאי). אלא שכמו שיסודות הבניין וקורות הבטון נעלמים מן העין ומתחבאים בתוך הקירות ומתחת לרצפה, כך גם חטיבת הקצב נמצאת לרוב בשולי הבמה ועושה את העבודה השחורה בשביל אחרים, שזוכים בתהילה.

אבל לא תמיד זה המצב. לפעמים, חטיבת הקצב מתעקשת דווקא לפרוץ אל מרכז הבמה וליטול לעצמה תפקיד בכורה. את אחד מהמקרים האלה הציג בפני אודי, שכבר הוזכר פה בעבר. לקראת סוף שנת הלימודים בגבעה, התרופפה קצת המשמעת העצמית שלנו. יותר ויותר מצאנו את עצמנו נוסעים כה וכה באוטוביאנקי של אלון, ומוותרים לשם כך על נוכחות בשיעורים. את אחד מאותם ויתורים שויתרנו לעצמנו ניצלנו כדי לנסוע לבקר בביתו של אודי, שלא היה מאוד רחוק מהגבעה. במהלך הביקור נזכר פתאום אודי בהמלצה שהמליץ בפני בעבר על להקת פרימוס ואמר "אתה חייב לראות מה הוא עושה שם עם הבס, הפסיכי הזה". ומכיוון שאודי החזיק בקלטת וידאו שבה רואים מה הפסיכי עושה שם עם הבס, הוא אכן הושיב אותי לראות מה בדיוק קורה שם. תקשיבו, אתם חייבים לראות מה הוא עושה שם עם הבס, הפסיכי הזה.

אין סוסים שמדברים עברית

סדרת ציוצים ופוסט נזעם של הגברת ואן-דר-גראף-אחותך הזכירו לי סיפור מעניין אודות קהילת יוצאי האימפריה האוסטרו-הונגרית בישראל.

-=-

אחד מחבריי לספסל הלימודים בגבעת חביבה היה דני. דני נולד בהונגריה, ולמרות שבעת שנפגשתי עימו לראשונה הוא חי כבר כמה שנים טובות בארץ, מהמבטא ההונגרי הוא לא הצליח להיפטר. דני היה בחור עם חוש יוצא דופן לשפות, ומהר מאוד היה ברור לכולנו שהוא זה שיודע טוב מכולנו ערבית. לדני גם ממש לא הפריע לדבר בערבית עם מי שהוא רק יכול (וגבעת חביבה, השוכנת בקרבה רבה לעיירה באקה אלע'רביה, מספקת הזדמנויות כאלה למכביר). הרשו לי להבטיח לכם שמי שלא שמע ערבית במבטא הונגרי לא שמע שמחה מימיו. בנוסף לידענותו בערבית, היה דני אוצר בלום של קללות. מיד כששמנו לב לזה, בערך שבוע לאחר שהכרנו אותו, החלטנו שהוא צריך ללמד אותנו קללות בהונגרית. דני, אדם טוב שכמותו, לא היה צריך הרבה שכנועים.

בסוף השבוע שלאחר השיעור המקוצר בהונגרית מדוברת, ישבתי לשולחן ארוחת השבת עם משפחתי. השיחה נסובה על הרפתקאותיי בגבעה, ואני סיפרתי למסובים אודות התלמיד ההונגרי שלומד איתנו. אמי ואחיה, שמגיעים מלבה של התרבות האוסטרו-הונגרית ודוברים הונגרית שוטפת (זו יותר וזה פחות), הפגינו התעניינות. אמא שלי שאלה מאיפה הוא ואיך קוראים לו, ואף נזפה בה על שאני מעוות את האופן שבו יש להגות את שם משפחתו של דני. דודי היה קצת יותר תכליתי, וביקש לדעת אם כבר למדנו ממנו משפטים בהונגרית, ובמיוחד האם אנחנו כבר יודעים לקלל. מכיוון שאני יודע מילדות שהשקר הוא חטא, השבתי בחיוב. אמא שלי ביקשה לשמוע באילו קללות מדובר, ואני סירבתי לשתף פעולה. טענתי שמדובר בקללות הארד-קור, ולא בסתם "אידיוט" או "חרא", ושלא נראה לי ששולחן סעודת השבת הוא המקום הנכון להעלות אותן על דל שפתיי. אמא שלי התעקשה. אני עמדתי בסירובי. אמא שלי הלכה למטבח על מנת להביא את הסיר עם המרק, ובינתיים דוד שלי המשיך להתעקש. אמא שלי חזרה מהמטבח נושאת את סיר המרק וניסתה לשכנע אותי שוב. בחומת הסירוב שלי נפער חריץ, ואני שאלתי אם היא בטוחה שזה מה שהיא רוצה. אמא שלי השיבה  בחיוב, ואני פלטתי לחלל האוויר את המשפט:

A ló fasz a seggedbe!

דוד שלי הגיב בפרץ של צחוק חנוק. אמא שלי כמעט והפכה, בתדהמתה, את סיר המרק והצליחה, ברגע האחרון ממש, להניחו בבטחה על השולחן. שאר המסובים, שראו את התגובה הזו, החלו להפציר בנו שנתרגם. אמא שלי התעשתה, ואסרה באופן חד וחלק על מתן הסבר כלשהו באשר לפירושו של המשפט. ומכיוון שילד צריך לעשות מה שאמא שלו אומרת לו לעשות, נסיים את הפוסט כאן.

google translate

עלי ופרייז'ר

אלון, שאת הרעש שעולה מהאוטוביאנקי שלו כבר שמעתם, הוא שהציג אותי בפני עולם הג'אז. אני כבר לא זוכר מה בדיוק אלון נתן לי לשמוע לראשונה, אבל לאט לאט נכנסתי לעניין. ואחרי שנכנסתי לעניין, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שארכוש לעצמי איזה אלבום ג'אז ואתחיל להאזין בצורה מסודרת. אני לא זוכר איך הגעתי לאוסקר פיטרסון (אז אני אתן לאלון, שהיה איש של פסנתרנים, את הקרדיט על כך שהוא זה שהמליץ עליו), אבל הגעתי לאוסקר פיטרסון. חמוש במידע זה ניגשתי לחנות שמוכרת דיסקים (ושוב, אני לא זוכר איזו חנות. נניח ש"האוזן השלישית"), והתחלתי לנבור בין הדיסקים השונים ששמו של פיטרסון התנוסס על עטיפתם. היו לא מעט דיסקים כאלה, ואני לא ידעתי מה לעשות. בהיותי אדם ביישן במקצת, לא ניגשתי למי מצוות החנות בכדי לבקש עזרה, אלא בהיתי עוד ועוד בדיסקים בניסיון לגבש החלטה. ואז, לפתע, שמתי לב לעובדה שבאלבומי ג'אז מקובל לתת קרדיט, על גב האלבום, לנגנים השונים שמנגנים בו. רצה הגורל, והאלבום היחיד שבו אחד מהשמות האלה היה שם שהכרתי באותה תקופה, שמו של החצוצרן דיזי גילספי, היה אלבום שעל גביו הוקלטה הופעה של אוסקר פיטרסון ועוד מבחר נגנים בפסטיבל הג'אז של מונטריי ב-1977. רכשתי את האלבום הזה, לקחתי אותו איתי הביתה, הכנסתי אותו למערכת והאזנתי. הקטע הבא הוא הקטע הראשון באלבום הזה, והקטע שמתחיל, בעבורי, את האהבה לג'אז.

-=-

הקטע הזה ממחיש בצורה יוצאת מהכלל את מהותו של הג'אם-סשן הקלאסי. הנגנים מתאספים על הבמה ומתחילים לנגן. הם מנגנים זה עם זה, ויותר חשוב – הם מנגנים זה מול זה. הסולואים שלהם משלימים זה את זה, אבל גם נאבקים זה בזה (שימו לב למה שקורה כשתי דקות לפני סיום הקטע בין שלושת הנשפנים). וכמה כוח יש בדבר הזה. אחד מהענקים של עידן ראשית הג'אז, קאונט בייסי, אמר על הקטע הזה את הדברים הבאים (התרגום, המאוד חופשי, שלי):

תראה כמה שהם רציניים. שים לב שקלארק לא מחייך, דיזי לא מדבר ו"ג'וז" לא מסתכל על השניים האחרים*. החבר'ה האלה לא עושים צחוק, הם יודעים מה קורה פה. ממש כמו עלי ופרייז'ר**.

Oscar Peterson

Dizzy Gillespie

Clark Terry

Bobby Durham

Niels-Henning Orsted Pedersen

Eddie "Lockjaw" davis

-=-

*קלארק הוא החצוצרן קלארק טרי, שחצוצרתו ישרה. דיזי הוא, כמובן, דיזי גילספי שחצוצרתו עקומה ולחייו נפוחות. "ג'וז" הוא הסקסופוניסט אדי "לוקג'ו" דייויס. עוד מנגנים כאן הבסיסט הדני הענק (הן פיזית והן מוזיקלית) נילס-הנינג אורסטד פדרסן (ותודו שרק בשביל כזה שם היה שווה לקרוא את הפוסט) והמתופף בובי דורהאם.

**עלי ופרייז'ר הם מוחמד עלי וג'ו  פרייז'ר, שהיריבות ביניהם בזירת האגרוף בתחילת ואמצע שנות השבעים היתה אגדית.

זו בוודאי אהבה

אתם כולכם כבר יודעים שלפני שהתגייסתי לצבא העברתי שנת לימודים מהנה מאוד בגבעת חביבה, ולכן לא תופתעו לשמוע עוד סיפור מוזיקלי מאותה תקופה.

-=-

גבעת חביבה היא חור נידח. אין דרך אחרת להציג מקום שהמטרופולין אליו הוא נושא עיניו הוא חדרה המעטירה. הבעיה עם חורים נידחים היא שבשלב מסוים, הם הופכים למשעממים. יש גבול ליכולת של בני תשחורת צעירים לבדר את עצמם בחורים כאלה יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. בשלב מסוים, כשמשחקי כדורסל וצפיה בטלוויזיה מיצו את עצמם, התחלנו לתהות שמא מזומנות לנו הרפתקאות גם באזורים הסובבים את הגבעה. קבוצת החברים הקטנה שלי מנתה, מלבדי, את חיים (שעליו כבר שמעתם), את אודי (שגם אותו כבר הזכרתי), את מאיה ואת אלון (שנותנים כעת את הופעת הבכורה שלהם בבלוג). לאלון היה אוטו, או יותר נכון – אוטוביאנקי בצבע חום-קקה. באופן מפתיע האוטוביאנקי הזה הוכיח את עצמו ככלי רכב שמסוגל להעביר חמישה אנשים (אחד מהם גבוה בצורה לא הגיונית) ממקום למקום. בעזרתו, הגענו למקומות ידועי שם כגון חדרה (כשרצינו שווארמה), פרדס חנה (כשרצינו פלאפל) ושדות ים (כשרצינו ים).

כמו שניתן לשער, חמישה אנשים שדחוסים באוטוביאנקי זה לא עסק פשוט. כדי להסיח את דעתנו מתלאות הדרך, נהגנו להשמיע מוזיקה בווליום גבוה במיוחד ולשיר יחד עם הדיסקים שהתנגנו. חביב עלינו במיוחד היה השיר הבא, שבכל פעם שהושמע (והקפדנו שזה יקרה פעם אחת בכל נסיעה) פתחנו לרווחה את החלונות, שרבבנו ראשינו החוצה וצרחנו את המילים במלוא גרון, לתדהמתם (ואולי, בעצם, לרווחתם) של שוכני בית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" (שקרבתו לגבעת חביבה אינה יכולה להיות עניין מקרי).

מעולם לא פגשתי נערה שאני אוהב יותר

המשימה הזו, שהוטלה השבוע עלי ועל עוד ציבור בלתי מסויים של משתמשים, אילצה אותי לחשוב. שיר אחד בלבד? איך אפשר? ובכן, מסתבר שאפשר. יותר מזה, מסתבר שזה אפילו לא היה יותר מדי קשה. הדבר היחיד שהפתיע אותי הוא השיר שבו בחרתי, שאני לא חושב שהוא שיר שעונה לפרופיל של שיר שצפוי שאני אבחר בו לשיר האהוב עלי ביותר.

-=-

על נפלאותיה של השנה שהעברתי בגבעת חביבה כבר סיפרתי בעבר. אחד הדברים שקרו במהלך השנה הזו הוא שהכרתי את ה-Red Hot Chili Peppers. אודי, אחד מחבריי לספסל הלימודים, השאיל לי את האלבום (הנהדר) Blood Sugar Sex Magik, והראה לי שיש מה לשמוע גם מעבר ללהיט הגדול של הלהקה. השיר השלושה-עשר באלבום, Apache Rose Peacock, שבה את ליבי מיד. אני לא יודע מה בדיוק היה בו, ועד היום אני לא בדיוק יודע מה יש בו שמעורר בי תגובה רגשית כל כך חזקה. השיר הזה מטלטל אותי הלוך ושוב בין מלנכוליה להתעלות, וכל זה בכארבע דקות ושלושת רבעי הדקה. מפתיע, אבל זה כנראה השיר האהוב עלי ביותר. לא רק של הצ'יליז, אלא בכלל.

השיר כולל פרטים קטנים שהופכים אותו לקסום במיוחד (עד כמה ששיר כה בוטה יכול להיות "קסום"): האזינו, למשל, לאופן שבו אנתוני קידיס שר את המילים "Stormy weather" בפזמון השלישי והרביעי – האינטונציה שלו היא כמעט שון-קונרית. חפשו את החצוצרה של לואי ארמסטרונג שמתחבאת לקראת הסוף ושממנה נמלט צליל כסוף. תשמעו עד כמה גיבור השיר מרוצה מזה שנערתו אינה שפויה. שימו לב לכך שאפילו שהנערה אינה שפויה, הגיבור מעולם לא פגש נערה שהוא אוהב יותר. שימו לב כמה כיף להם, לגיבור ולנערתו, שהם צעירים, מאוהבים וחרמנים בניו-אורלינס. איך אפשר שלא לאהוב את השיר הזה?

-=-

הפוסט הזה חונך מדור חדש בבלוג. מדי שבוע (ואני אשתדל שזה יהיה בימי רביעי) יעלה כאן פוסט ובו שיר שאני אוהב במיוחד, וכמה מלים על השיר ומה אני מוצא בו. אני מזהיר מראש: התחלתי עם השיר האהוב ביותר. מכאן והלאה צפויה אך הדרדרות.

ניחוחות של נעורים

צה"ל, מסיבות השמורות עמו, החליט לפני כ-15 שנה שאני טיפוס שיש לו יכולת לקלוט שפה חדשה יחסית מהר. לתובנה הזו שאליה הגיעו גורמי האיתור השונים היתה השלכה כבירה על חיי. על אף שאני סטרייט, צה"ל רצה שאשרת בחיל המודיעין (על פי פרסומים זרים יש לצה"ל דבר כזה) ובתפקיד שמקורות זרים טוענים שיש צורך לדעת ערבית ברמה כזו או אחרת על מנת לבצעו בהצלחה. מכיוון שאני לא ידעתי ערבית, צה"ל שלח אותי ללמוד ערבית. העברתי שנת לימודים בפנימיה בסמינר בגבעת חביבה. שם למדתי, יחד עם עוד כ-30-40 חברים, ערבית משלב זיהוי האותיות וידיעת קרוא וכתוב ועד לרמת בגרות של חמש יחידות לימוד. השנה הזו היתה, כנראה, התקופה המעצבת ביותר של חיי הבוגרים והשפיעה עמוקות על מהלך חיי, על תחומי העניין שלי ועל האיש שגדלתי להיות. ומכיוון שאפשר להגיד דברים דומים גם על ישיבה בכלא בגיל צעיר, אמהר להוסיף שהשנה הזו היתה שנה מהנה בצורה יוצאת דופן, שכל-כולה מלאת השפעות חיוביות (וכן, אני יודע שאפשר להתחכם ולהגיד את אותו דבר גם על ישיבה בכלא).

-=-

אחד הפולנים המובהקים

כמו שכתבתי, הלימודים בגבעת חביבה היו במתכונת של פנימיה. היינו מגיעים ביום ראשון בצהריים, לומדים עד יום חמישי בבוקר, נבחנים על חומר הלימודים של אותו שבוע (ולפעמים גם של השבוע לשפניו) ונוסעים בצהרי יום חמישי חזרה הביתה. בין לבין אכלנו בחדר האוכל של הסמינר וישנו, זוגות-זוגות, בחדרים שהוקצו לנו. שותפי לחדר היה חיים. חיים היה בחור, ובכן, צבעוני. מבחינת הפיגמנטים, הוא היה אחד הפולנים המובהקים שפגשתי. התנהגותית, ואני מצטער שאין דרך לעדן את זה, הוא היה ערס. למרות זאת, הפכנו לחברים טובים מאוד (עד אשר, למרבה הצער, התנתק הקשר בינינו). למרות קולניותו וערסיותו, חיים היה (ואני מקווה שעודנו) אדם חכם עם טעם עשיר ומעניין במוזיקה, בספרות, בקולנוע ועם יכולת נדירה להדביק כינויים לסובבים אותו.

באחד מערבי השבוע השני של לימודינו בגבעה (אחרי שישנתי אצלה שנה, אני יכול לדבר עליה בשמה הפרטי), התארגן משחק כדורסל ספונטאני. חיים, שהתהלך אז בעזרת קביים (שריד לתאונת דרכים קשה שעבר כמה חודשים קודם לכן), לא הגיע לשחק איתנו. לכן, הוא לא ממש היה מוכן לכניסתי אל החדר, כשעתיים אחרי שיצאתי ממנו, מיוזע כמו שרק נער בן 18 וחצי יכול להיות מיוזע אחרי שעתיים של משחק כדורסל. מכיוון שהייתי מודע, פחות או יותר, לאתגרים הארומטיים שאני מציב בפני הסובבים אותי, ובייחוד בחדר סגור ולא מאוד גדול, החלטתי למהר ולהתקלח. לצורך העניין היה עלי, כמובן, לחלוץ את נעליי. בשל טעות בשיקול הדעת, עשיתי זאת בתוך החדר. חיים הרים ראשו מהספר שקרא במיטה ונזף בי: "תעיף את זה החוצה, זה מסריח". מכיוון שהיה הרבה טעם בבקשתו, העפתי את הנעלים החוצה, אל חדר המקלחות והשירותים ששירת את הקומה בה גרנו (ומכיוון שחדרנו היה היחיד בקומה שהיה מאוכלס, שירת למעשה רק אותנו). הלכתי להתקלח, החלפתי בגדים וחזרתי שמח וטוב לב לחדר והשארתי את הסיפור מאחורי. כחצי שעה לאחר מכן, חיים החליט שהוא רוצה להשתין. הוא יצא מהחדר וחזר כרוח סערה אחרי כשלושים שניות, כשהוא לא יודע אם לזעום או לצחוק: "תגיד לי! מה זה הסירחון הזה מהנעליים שלך?! אתה יודע מה?! מעכשיו נקרא לך 'גרב'!!". אמר ועשה.

-=-

את כל זה אני מספר לכם בגלל שהשבוע מלאו 16 שנה למותו של קורט קוביין, שעימו היה לחיים ולי קשר מיוחד מאוד. ההשכמות לשיעורי הבוקר בגבעה היו קשות לנו מאוד, ועל מנת שנצליח לצאת מהמיטה, דאגנו מדי לילה שמערכת הסטריאו שחיים הביא אל החדר תשכים אותנו למחרת בשעה היעודה כשהיא מנגנת, בווליום ספק-חוקי ובוודאי שלא בריא, את השיר הבא.

פער הדורות

את האלבום Jagged Little Pill של אלאניס מוריסט קניתי באיחור אופנתי, איפשהו בתחילת 1997, קרוב לשנתיים אחרי שהוא יצא לחנויות. הסינגלים שיצאו מהדיסק התנגנו ברדיו כבר די הרבה זמן, אבל איכשהו אני לא באמת נתפסתי. באותה תקופה למדתי ערבית במרכז היהודי-ערבי בגבעת חביבה כהקדמה לשירות הצבאי. מדי שבוע הייתי חוזר באוטובוסים הביתה, לחולון כשאני מאזין לרדיו בווקמן מיושן של פנאסוניק (והרי אז קראנו לכל רדיו-טייפ נטול רמקולים שחייב שימוש באוזניות "ווקמן", בין אם הוא של סוני ובין אם לא). באחת הנסיעות האלה, יצא לי לשמוע את Head Over Feet. האופן שבו מוריסט ביטאה את האות T שבסוף המילה Feet שבה את אוזני (לא ידעתי אז שזה בסך הכל מבטא קנדי) וכבר למחרת הלכתי וקניתי את האלבום. מהר מאוד התאהבתי באלבום, שהפך לחלק בלתי נפרד מפס הקול של אותה שנה נהדרת בגבעת חביבה ושל השירות הצבאי שהגיע מיד לאחר מכן. גם בשנה-שנתיים הראשונות באוניברסיטה האלבום הזה ליווה אותי, ואז החל העניין שלי בו לדעוך. אולי זה קרה עם מהפכת ה-MP3 ואולי זה קרה אחרי שרכשתי את האלבומים הבאים שלה ולא הצלחתי להתלהב כמו שהתלהבתי מ-Jagged Little Pill.

אתמול, בדרך חזרה מהצפון הרחוק, הכנסנו את האלבום למערכת של האוטו. איכשהו יצא שכבר 4-5 שנים לא שמעתי אותו מהתחלה ועד הסוף, ולאורך כל 53 הדקות שבהן הדיסק התנגן, לא יכולתי להימנע מהשוואה בין החוויה של האזנה לדיסק לפני 12 שנה והחוויה של האזנה לו היום. ההשוואה הזו לא עשתה טוב לאלבום. נראה שהדבר היחיד שנשאר מהאלבום הוא הנוסטלגיה. אם הייתי מגיע להאזנה הזו בלי המטען הרגשי שהאלבום נושא עבורי, כנראה שלא הייתי נשאר עד הסוף. אפילו Head Over Feet שכל כך אהבתי פעם נשמע כמו סתם עוד שיר מהניינטיז.

אבל בכל זאת, היתה הנוסטלגיה. אני לא חושב שהאלבום עורר אצלי זכרונות ספציפיים (כמו שמעוררת אצלי האזנה לאלבומים כמו Nevermind או Blood Sugar Sex Magik) כמו שהוא עורר אצלי נוסטלגיה לתקופה. הרגשתי קצת יותר צעיר.