יידוי אבנים

כידוע, אבן שאידיוט אחד משליך לבאר, גם מאה חכמים יתקשו להוציאה.

-=-

לפני כחודש, התרעמתי (ובצדק) על הגשתה של תביעה נזיקית כנגד מועדון הבר-נוער, בידי נער שנפצע מהירי. אני מקווה שהתובע, יונתן בוקס, ישמח לשמוע שעם תום השנה האזרחית ופקיעת פוליסות הביטוח של ארגונים גאים, מתחילות חברות הביטוח לסרב לבטח ארגונים כאלה, "בשל סיכון גבוה". חברות הביטוח מבינות היטב את מה שהבין אורי ברוכין, באחת מהתגובות לפוסט המתרעם שלי: התובעים מחפשים בעצם את חברות הביטוח, בעלות הכיס העמוק. אי לכך, חושבות לעצמן חברות הביטוח, הבה ונצא מהמשחק. ועכשיו, אם יחליק מישהו במדרגות המובילות אל מקום מפגש חברתי כזה או אחר של בני נוער גאה וישבור את ידו, לא יהיה למועדון גב ביטוחי והוא ייאלץ לשאת בנזק בעצמו. כמה זמן יקח עד שמועדונים כאלה פשוט יסגרו את שעריהם בשל הסיכון הכלכלי הזה?

-=-

התגובה של חברות הביטוח היא, בעיני, הומופוביה מודרנית. יש כאן מעבר, כמעט אבולוציוני, מהומופוביה קלאסית בסגנון שלמה בניזרי, שמוצאת לעצמה הצדקה בכל מיני טקסטים מסורתיים שעושים שימוש במונחים של קדושה וטומאה, להומופוביה שמוצאת לעצמה הצדקה כלכלית תוך שימוש במונחים מודרניים של "סיכון", "פרמיות" ו"שאלות חיתומיות". אפשר, אולי, להשוות את זה לאבולוציה שעברה האנטישמיות מ"היהודים עושים מצות מדם של ילדים נוצרים" ועד ל"היהודים משתלטים על כלכלת העולם".

ייקוב הדין את ההר

אני אסתכן בכך שקוראי הבלוג יחשבו שאני סנוב אליטיסט ומתנשא, ואגיד שאני מתקשה להסתדר עם אידיוטים. כאשר אני נתקל באידיוט שמפגין את כישורי הטמטום שלו, שערי סומר ועצבי מתרופפים. תכונה זו הביאה לכך שבתקופת לימודי באוניברסיטה פיתחתי יחד עם יפתח (אשר מן המפורסמות הוא כי עצביו רופפים לעילא ולעילא) שדה משפטי שלם של "דיני אידיוטים". דבר החקיקה המרכזי בתחום מרתק זה הוא "החוק לעשיית דין באידיוטים ובעוזריהם", וכמו שאפשר לנחש מהקרבה הטקסטואלית לחוקים אחרים לעשיית דין באנשים אחרים ובעוזריהם, הדין שביקשנו לעשות הוא מן המחמירים.

-=-

אחד מהנערים שנפצעו בירי במועדון הבר-נוער תובע את נזקיו. מאחר ובינתיים אין חשוד במעשה, ובוודאי שאין מי שהורשע בביצועו, נאלצים עורכי דינו של הנער לאלתר ולמצוא פתרונות יצירתיים. הפתרון היצירתי שנמצא הוא להגיש תביעה כנגד הבר-נוער בנימוק שהבר-נוער לא קיבל את אישורם של הוריו של התובע לפני שאיפשרו לתובע להיכנס לשטחו ולהשתתף בפעילויות שנערכו בו, וזאת על אף שהיה מודע לסיכונים שאליהם חשופים מקומות או אירועים המזוהים עם הקהילה ההומו-לסבית.

-=-

הבלוג מבקש להביע את צערו על כך שהשיטה המשפטית בישראל עדיין לא עברה מהשלב שבו היא מעודדת אידיוטים אל השלב שבו היא עושה בהם דין.

Elementary, my dear Watson

לסימן "~", הקרוי "טילדה", נודעת משמעות שונה בהקשרים שונים. לעתים, מסמלת הטילדה קירבה מסויימת, בין הערכים המצויים מימינה ומשמאלה, סוג של "דומה" או "בערך". בגיאומטריה, למשל, כאשר מדברים על דמיון בין משולשים (להבדיל מחפיפת משולשים), נותנים לכך את הביטוי הטקסטואלי ΔABC~ΔDEF. משמעות זו חדרה גם לכתיבה יום-יומית. באנגלית, למשל, אם אדם יכתוב שמחירו של מוצר הוא ~100$, יבינו הכל כי מדובר במחיר שהוא בערך מאה דולרים. משמעות זו של דמיון (similarity) או קירוב (approximation) היתה המשמעות היחידה שהכרתי. על כן, שוו בנפשכם את תדהמתי כאשר מחרוזת החיפוש "הומופוביה~ניסים זאב" שלחה גולש אלמוני אל הבלוג שלי. החלטתי לבדוק ולמצוא למה בדיוק התכוון אותו מחפש אלמוני, ואולי אפילו לחשוף את זהותו.

ברור לכל, שהמשמעות המוכרת לי של הטילדה, כמציינת דמיון או קירוב, אינה רלוונטית כאן. כידוע לכולנו, נסים זאב אינו "בערך" הומופוביה. נסים זאב אינו "דומה" להומופוביה. נסים זאב הוא-הוא הומופוביה. ברור שהמחפש האלמוני שלנו מייחס לטילדה משמעות אחרת מזו שאני הכרתי, שהרי ייחוס משמעות של דמיון או קירוב לטילדה בחיפוש הזה יוצרת כשל לוגי, שמחייב אותנו לבדוק מה משמעותה של הטילדה עבור לוגיקנים. אולי שם יימצא הפיתרון.

מסתבר שכאן העניינים מסתבכים עוד יותר. בלוגיקה, הטילדה היא בעלת משמעות של שלילה. לוגיקן שיסתכל על מחרוזת החיפוש הנ"ל יתלוש שערותיו ויזעק אל השמיים: "מה זאת אומרת, 'הומופוביה היא לא נסים זאב'?! הרי ידוע לכל שנסים זאב הוא הומופוב!". גם הלוגיקה לא סיפקה לנו תשובה. אולי צריך ללכת למחוזות חומריים יותר.

מכיוון שידוע לי שכסף הוא מה שמניע את העולם, ומכיוון שאני מניח שמי שחיפש את החיפוש המוזר הזה אינו שלא מהעולם הזה, ניגשתי לבדוק את משמעותה של הטילדה בכלכלה. כאן כבר קיבלתי תשובה קצת יותר הגיונית, לפיה הטילדה מסמלת אדישות בין שני הערכים המצויים מימינה ומשמאלה. אם לתרגם תרגום חופשי את הדוגמה הויקיפדית, "על מנת לציין שהצרכן אדיש לגבי הבחירה במוצר X או במוצר Y, יכתוב הכלכלן ש-X~Y". או, אם לתרגם את זה לשפה שיהודים מבינים, נאמר שאם ירצה כלכלן לכתוב את הביטוי "זה נבלה וזה טריפה" באופן שישקף גם את משמעותו, הוא יכתוב "נבלה~טריפה". זה כבר מסביר יותר טוב את ההיגיון שבביטוי "הומופוביה~נסים זאב".

ולסיום, מי שעיין היטב בערך אודות הטילדה שאליו הפניתי בתחילת הפוסט ראה שהטילדה, במתמטיקה, יכולה לייצג, בין היתר, גם יחס ישר. אם זה הפירוש הנבחר, הרי שמשמעות הביטוי X~Y היא "ככל שיותר X, ככה יותר Y". כלומר, משמעותו של הביטוי "הומופוביה~נסים זאב" היא שככל שאדם הוא יותר נסים זאב, ככה הוא יותר הומופוב.

אני חושב שהמשימה שיצאתי אליה הושלמה בהצלחה. נראה שמי שחיפש את הביטוי "הומופוביה~נסים זאב" הוא אדם שיודע היטב מתמטיקה ובקיא גם בכלכלה. אלמנטרי.

ואם כבר גניוס יהודי, אז אנחנו, חנונים שכמותינו, אפילו שרים על הביטויים כמו "כחול~עמוק" או "חול~יוסי".

סיבה לבושה

צפו בסרטון הזה, שבו מפרט גל אוחובסקי מהי סיבה לגאווה לדידו:

עכשיו צפו גם בשני הסרטונים הבאים, בהם מפרטים אביעד קיסוס ואיתי פנקס סיבות לגאווה משלהם:

יש הבדלים גדולים בין הדברים שאותם רואים קיסוס ופנקס כסיבה לגאווה, ובין הדברים שאותם רואה אוחובסקי כסיבה לגאווה, ויש משהו מרגיז מאוד בדבריו של אוחובסקי.

קיסוס ופנקס מדברים על גאווה לנוכח פתיחות גוברת כלפי הומוסקסואלים, הן במישור אדם לחברו (כלומר, פתיחות ונכונות לקבל מצד הסביבה שבה הומוסקסואלים חיים) והן במישור שבין אדם למקום (כלומר, פעולות "פרו-הומואיות" שעושות רשויות שונות). הם מדברים על גאווה לנוכח הנכונות הגוברת של הומוסקסואלים לצאת מהארון ולנהל את חייהם בגלוי ובלי חשש. אלו סיבות טובות לחוש גאווה בעטיין. אוחובסקי אומר דבר אחר, שצריך למלא כל אדם שרואה עצמו כ"סובלני" בבושה.

לטעמו של אוחובסקי, סיבה לגאווה היא שלהיות הומו זה הרבה יותר טוב מלהיות סטרייט. למה? כי הומואים הם יותר מגניבים ויש להם גיי-בארים נפלאים בהלסינקי שבהם הם יפגשו המון חברים חדשים, בעוד שהטרוסקסואלים שיקלעו להלסינקי יאלצו להעביר את הלילה בחברת נערות כאלה שמשלמים להן כסף (נשמע מוכר?). אז מעבר לדוגמא הרדודה והשטחית שהוא בוחר, חשוב לשים לב לכך אוחובסקי חש גאווה כי הוא חושב שהוא יותר טוב ממני לא בגלל שהוא מוכשר יותר, יפה יותר, נחמד יותר או השד יודע מה, אלא בגלל שהוא הומו ואני סטרייט. אוחובסקי פונה כאן לקהל היעד שלו, ואומר לו "תרגישו טוב עם עצמכם! אתם הרבה יותר טובים מכל האחרים!". זו, חברים וחברות, תפיסה שבהעדר ביטוי טוב יותר, נכנה אותה "הטרופוביה". נכון, אמנם, שהומופוביה מציבה בפני הומוסקסואלים סכנות גדולות יותר מזו שמציבה ההטרופוביה בפני הטרוסקסואלים, אבל אין בכך כדי להכשיר את השרץ.

להגנתו של אוחובסקי אפשר, אולי, לטעון שבסרטון הזה הוא נראה כמי שכימיקלים שונים ומשונים משוטטים במחזור הדם שלו (חבר שהפנה אותי אל הסרטון אמר "הוא שיכור". אני טענתי "הוא מסטול". כמובן, אין האחד מוציא את השני). מצד שני, גם חנן פורת (להבדיל) היה מבוסם קמעא כששלף את ה"פורים שמח" הזכור לרע שלו. זה לא עזר לו, ובצדק זה לא עזר לו, לחמוק מביקורת ציבורית על העניין. גם לאוחובסקי זה לא צריך לעזור. ואפילו אם הוא מתבדח, לא כל בדיחה אפשר לספר בכל פורום.

יש אנשים עם לב של אבן

שלמה בניזרי נכנס היום לכלא. אתמול בערב שודרה במהדורת החדשות של ערוץ 10 כתבה (אם אפשר לקרוא לזה כך) בעניין, שהיא כל כך מרגיזה, עד שאני לא אתן לה את הכבוד של לחפש לינק ולקשר אליה כאן. לא מדובר בכתבה חדשותית, אלא בתשדיר שירות יחצ"ני, שערוץ 10 מחליט משום מה להפיק עבור בניזרי. משום מה, ערוץ 10 החליט לשלוח את נדב פרי (אם אינני טועה) להתלוות לבניזרי כשהוא מגיע להיפרד מהוריו. המצלמה הציגה את בניזרי עם הוריו הזקנים, וככל הנראה החולים. פרי, בקריינות שלוותה את הכתבה, טרח לספר לנו שמצבם הרפואי של ההורים הוא כזה שלא יאפשר להם לבקר את בנם העבריין בכלא, ועל כן מי יודע אם בניזרי יזכה כלל לראות אותם שוב. בניזרי טורח לעשות הצגה שלמה סביב העובדה שאמו נזקקת לעזרתם של בלוני חמצן. אחותו של בניזרי מדברת על שלושה אירועים לבביים שעברה האם הזקנה מאז שהחלה הפרשה (כאילו שזו אשמת המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שבניזרי עבריין).

עם החלטת המערכת של ערוץ 10 אני יכול לחיות. אולי שילמו להם כדי לשדר את הכתבה, ומצבם, כידוע, לא מזהיר. הדבר המקומם הוא שאת תרגיל היחצ"נות הזה עושה בניזרי על גבם של החלשים. בניזרי אינו חס אפילו על הוריו שלו, ואינו מהסס להציגם במלוא חולשתם, וכל זאת לא על מנת לסייע להם אלא על מנת לשרת את האינטרסים הצרים שלו. הדבר הזה מרגיז אותי אפילו יותר מאשר ההתבטאויות ההומופוביות של האיש. הסיפור הזה כל כך מרגיז אותי, עד שאני משנה את דעתי הקודמת ומתחיל לחשוב שהפוסט הזה של אביעד קדרון בגלוב הוא דווקא פוסט ראוי.

פסיכיאטריה

הערב מתוכננת להתקיים הפגנה מול בית "ידיעות אחרונות" במחאה על מאמרו של חנוך דאום, שכתב שגבר שחותך את איבר מינו סובל מהפרעה נפשית ויש לטפל בו בהתאם. אני לא מבין על מה הצעקה. דאום צודק. הרי ידוע לכל שמי שרוצה לחתוך את איבר מינו שלו הוא פסיכי, ומי שרוצה לחתוך את איבר מינו של אחר הוא מוהל.

עוד קצת על העניין אפשר למצוא בפוסט הזה ב"עבודה שחורה".

פשעי שנאה

יהונתן קלינגר טוען בפוסט האחרון שלו שאין הבדל בין פשעי שנאה לפשעים אחרים (או יותר נכון, חוזר וטוען). בתמצית, טענתו היא שאלימות היא אלימות היא אלימות, ומה שמשנה הוא שאנשים נפלו קורבן לפשע, ולא מה המניע לכך שעמד בבסיס המעשה העברייני. הרשו לי לחלוק על דעתו.

למניע שניצב בבסיסה של עבירה יש משמעות, לדעתי, כשבאים לקבוע את חומרתה של העבירה, או את הפסול המוסרי שכרוך בה. בדרך כלל, המניע כשלעצמו אינו מהווה עבירה. לדוגמא: אם אני רוצה להתעשר במהירות, אין בכך שום פסול. אם הרצון הזה גורם לי לרצוח את דודתי העשירה שהכניסה אותי לצוואתה, או סתם לשדוד בנק, זה כבר סיפור אחר. דוגמא נוספת: אם אדם חתך את נתיב נסיעתי בפראות והביא אותי לכלל עצבים, שגרמו לי להטיח את אגרופי בצופר, זה בסדר גמור ואין בכך פגם מוסרי. אם אותם עצבים גרמו לי לעצור ליד המופרע ברמזור ולהטיח את אגרופי בפרצופו, זה כבר סיפור אחר. ההתנהגות שלי, ולא מה שהניע אותה, היא זו שיוצרת את המעשה העברייני והיא זו שמטילה בי דופי מוסרי.

פשעי שנאה מאופיינים בסוג אחר של מניע. המניע הזה, גם במנותק מביצוע העבירה, נתפס כפסול מוסרית. אם אני אתהלך ברחוב ואגיד "אני מתעב הומואים כי הם הומואים" או "אני שונא יהודים כי הם יהודים" יש לגנות אותי, גם אם לא ליוויתי את האמירה הזו באקט פיזי כנגד שנואי נפשי. ולא זו בלבד שהמניע כשלעצמו ראוי לגינוי, אלא שבמקרים מסויימים אפשר יהיה אפילו לנסות ולנקוט נגדי בהליכים משפטיים, אזרחיים או פליליים. משמעות הדבר, בעצם, היא שמה שמניע אותי לבצע פשע שנאה, כשלעצמו נחשב להפרה של סטנדרט התנהגות אשר למשפט יש את הכלים לטפל בה – היינו המניע עצמו הוא גם "מעשה". כלומר, החומרה היתרה שאנו נוטים לייחס לפשע שנאה נובעת מזה שלמעשה יש כאן שתי רעות המורכבות זו על גבי זו. ההרכבה הזו היא שגורמת לנו, בין היתר, להתייחס, נניח, לג'נוסייד כאל יותר מאשר "סתם" אוסף של אלפי או מיליוני רציחות.

אני לא מסכים עם הטענה של קלינגר כאילו הכרה בחומרתם היתירה של פשעי שנאה יוצרת שני מעמדות נפרדים של קורבנות, כאשר אלה שווים ואלה שווים ואלה שווים יותר. הבידול שיוצרת ההכרה הזו הוא בין עבריינים, לא בין קורבנות. להגיד שעבריין אחד גרוע יותר מאחר, אין משמעו לומר שקורבן אחד שווה יותר מאחר.

מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת

אחד הנושאים שרזי ברקאי עסק בהם הבוקר (3.8.09) בתכניתו "מה בוער" בגלי צה"ל היתה הטענה שהתגובה נפוצה, אצל אנשים רבים, לרצח במועדון בנחמני 28 היא האשמה קולקטיבית של חרדים ודתיים באחריות למעשה. העניין הזה עלה גם בכמה דיונים מקוונים, בין היתר בטוקבקים לפוסט הזה של ענת פרי ב'גלוב' ולפוסט הזה של אביעד קדרון. דיונים (אם אפשר לקרוא להם ככה) דומים התנהלו גם בטוקבקים לסיקור האירוע באתרי החדשות השונים (Ynet, הארץ). יש לציין שבעוד שהידיעות החדשותיות עצמן לא עסקו בהאשמה ישירה של ציבור כזה או אחר, הרי שנכתבו להן לא מעט טוקבקים שמאשימים באופן מפורש את החרדים, כקבוצה, באחריות לרצח (אותי הפתיע לגלות שבאתר הארץ הופיעו טוקבקים כאלה הרבה יותר מהר אחרי פרסום הידיעה מאשר ב-Ynet) ולא מעט טוקבקים אחרים שיוצאים נגד ההאשמה הזו (וכמובן, לא מעט טוקבקים אחרים, שיוצאים נגד הומואים).

מה שמשותף לדיונים האלה, הן בפוסטים שהפניתי אליהם והן באתרי החדשות, הוא שנראה שהדיון בהאשמת המגזר החרדי התחיל דווקא בטוקבקים, ולא בידיעות או בפוסטים עצמם, ותחילתו היא במגיב הקורא שלא להטיח האשמות גורפות בקבוצות ובמגזרים שלמים. את הבסיס לקפיצה האוטומטית הזו מצאו לא מעט מהמגיבים בהתייחסות (בפוסט/ידיעה או בטוקבקים אחרים) לאמירות הומופוביות, שחלקן הן אמירות שטנה של ממש, של גדולי דור כמו שלמה בניזרי, אלי ישי או נסים זאב. לדעתי, ברוב המקרים ההתלהמות הזו היתה מיותרת לחלוטין, ושימשה בעצם בסיס להסטת הדיון מהנושא המרכזי לעבר מחוזות של "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך" (מי אמר "רצח רבין" ולא קיבל?).

הזיהוי של קבוצות מסויימות עם הסתה הומופובית הוא כל-כך מוחלט, עד שגם כאשר אף אחד לא מאשים את הקבוצות הללו (להבדיל מפיגורות ציבוריות המשתייכות לקבוצות אלו) באחריות לרצח, קופצים המגינים שלהם אוטומטית וצועקים "מי אמר שיש קשר? אל תסיתו!". התגובה האוטומטית הזו מתעלמת מהעובדה שבאזכורים של בניזרי, ישי או זאב אין אלמנט של הסתה. יש כאן הפניית אצבע מאשימה כלפי אנשים שלהתבטאויותיהם יש קשר (גם אם לא קשר ישיר של סיבה ותוצאה) לרצח ביום שבת. אנשים כמו נסים זאב, אלי ישי ודומיהם, שמצווחים מעל כל במה אפשרית ובאוזני כל מי שרק מוכן לשמוע, במשך שנים, שההומואים הם אנשים חולים (אלי ישי), גרועים מבהמות (נסים זאב), טמאים (אלי ישי מכה שנית), שיש להדביר אותם כשם שמדבירים מגיפות (שוב פעם נסים זאב) – באמת שלא יכולים לבוא בטענות כאשר אירוע נורא כמו זה של יום שבת, שעולה ממנו ריח חזק של פשע-שנאה, מתקשר  אסוציאטיבית באופן אוטומטי לפועלם של אותם גדולי דור. אפילו אם לרצח בנחמני 28 אין קשר סיבתי ישיר לנסים זאב, הדה-לגיטימציה שזאב מנסה ליצור להומוסקסואליות פעלה את פעולתה. אפילו אם יסתבר שהרוצח לא מקבל הוראות מרבנים כאלה או אחרים, צריך לזכור שהתבטאויות שלהם, ובמיוחד בשים לב למעמדם הציבורי ולמשרות שהם אוחזים ואחזו בהם, נותנות לגיטימציה לתפיסה הזו של הומוסקסואליות כדבר רע, תפיסה שבמופע הקיצוני שלה מסתיימת בירי במועדון של בני נוער גאים.

זאב , ישי ובניזרי לא המציאו את ההומופוביה. ההומופוביה גם לא תמות איתם. אבל הם כמה מהדוברים הקולניים ביותר של ההומופוביה, וככאלה – הם מטרה פוטנציאלית ולגיטימית לחלוטין לכל אמירה אנטי-הומופובית שמישהו רוצה לומר. הרצח ביום שבת נותן, למרבה הצער, סיבה מספיק טובה לומר כמה אמירות אנטי-הומופוביות.

והיינו גם אנחנו ככל הגויים*

הגששים היו אומרים "אמריקה, וורסאנו, אמריקה" (ויש עוד). ומה נסים זאב היה אומר?

-=-

*שמואל א, פרק ח', פסוק כ'.