עניין לציבור

אחד הדברים המייחדים את השיח המשפטי הישראלי הוא בכבוד המיוחד הניתן בו למי שמנהל את הדיון. לאותו אדם יקרא בעברית "שופט", ואין ספק שכינוי זה נבחר על מנת להבהיר לציבור המתדיינים שעליהם לייחס ליושב בדין את אותו הכבוד והיקר שהם מייחסים למי שמנהל משחק כדורגל.

את ההבחנה שפתחה את הפוסט הזה אני לא יכול לנכס לעצמי. הגשש החיוור כבר עסק בה בהרחבה לפני למעלה משנות דור במערכון "אופסייד סטורי" (שבשל גחמות של האינטרנט, אני לא יכול לקשר אליו). גם יפתח כתב על הנושא, והעמיק עוד קצת אל ההקבלה שבין עולם הכדורגל ועולם המשפט. אני רוצה להוסיף משהו על הדיון שערך יפתח.

-=-

יתכן שאתם לא יודעים את זה (ואיך תדעו? עד כה התעלמתי מהנושא), אבל לפני כשבועיים נפתחה עונת 2011-12 בפרמיירליג. כמו שאתם זוכרים, העונה הקודמת הסתיימה בזכייתה של מנצ'סטר יונייטד באליפות מס' 19, וזאת על אף שהציגה כדורגל, איך לומר זאת בעדינות, לא משהו. גם הרכש שביצעה יונייטד בקיץ (ויותר מכך – השחקנים שעזבו אותה) לא גרם לי, כאוהד, לחשוב שנראה העונה משהו טוב יותר. כשמוסיפים לכך את העובדה שיונייטד מגלה לאורך השנים נטייה לפתוח רע את העונה, אין פלא שלפני שהתחיל אתמול משחקה של יונייטד מול ארסנל הייתי קצת מודאג.

הדאגה הזו לא החזיקה הרבה זמן.

-=-

במספר שיחות שקיימתי בעבר עם יפתח, הוא העלה את האפשרות של הענקת שיקול דעת לשופט לסיים משחק כדורגל לפני חלוף 90 הדקות, כאשר ברור שהמשחק איבד את העניין שבו. כשם שבית משפט לא יזקק להליך שאין אינטרס אמיתי לקיים אותו, כך לא יוארך שלא לצורך משחק שאין כל אינטרס להמשיך בו, כי הוא איבד את ערכו הספורטיבי. הבוקר הזכיר לי יפתח את הרעיון הזה שלו, אגב דיון בשערים שהבקיעה יונייטד (הוא חושב שרק השערים שהובקעו במחצית הראשונה היו יפים). לכאורה, יש קסם בטענה הזו. הרי מאי נפקא מינה אם יונייטד ניצחה 3:1 (כתוצאת המחצית הראשונה), 5:1 (התוצאה בדקה ה-65) או 8:2? שלוש הנקודות הן אותן שלוש הנקודות והשפלת היריב היא אותה השפלה. אלא שזו ראיה צרה מאוד, המתייחסת למשחק הספציפי כאל עולם ומלואו, ומתעלמת מהעובדה שיש גם הקשרים רחבים יותר.

כידוע, הטבלה אינה משקרת. אליפות אינה דבר שזוכה בו הקבוצה שהבקיעה הכי הרבה שערים מול ארסנל, אלא הקבוצה שנמצאת בראש הטבלה. וככל שמגיעים מוקדם יותר בעונה לראשות הטבלה כך טוב יותר (למה? ככה. אקסיומה). רצה הגורל, ומנצ'סטר סיטי (נובורישים מחורבנים שמוציאים שם רע לנובורישים המחורבנים) ניצחה אתמול את טוטנהאם בתוצאה 5:1, תוצאה שהציבה אותה בראש הטבלה, כשהיא עוקפת את יונייטד בשל הפרש שערים טוב יותר. זה היה המצב בדקה ה-79 של המשחק בין יונייטד לארסנל. באותה דקה הובילה יונייטד 6:2, והפרש השערים שלה היה נחות בשער אחד מזה של הסיטי. בדקה ה-80 כבש ויין רוני את השער השביעי של יונייטד, והציב את שתי הקבוצות בשיוויון סטטיסטי מוחלט בראש הטבלה (לשתי הקבוצות 9 נקודות, 12 שערים זכות ושלושה שערי חובה). במצב הזה, ובהיעדר שובר שיוויון ספורטיבי (יונייטד וסיטי טרם שיחקו ביניהן בליגה), היו פרנסי הפרמיירשיפ מציבים את יונייטד במקום השני, כי הם מאמינים גדולים בסידור אלפביתי (כן, כן. קשה להאמין, אבל לפני שבועיים ויומיים, שניות לפני שריקת הפתיחה של המשחק הראשון העונה, ניצבה ארסנל במקום הראשון). ואז הגיע שערו השני של אשלי יאנג, בדקה ה-91. השער הזה שבר את השיוויון בין יונייטד לסיטי, וקבע שיונייטד תעלה לראש הטבלה. כלומר, המהלך האחרון של המשחק היה בעל עניין וערך ספורטיבי, ועל אף שלא היתה לו השפעה אמיתית על המשחק, נודעה לו השפעה על הליגה. וזו הסיבה שאין מקום לתת לשופט סמכות לקצר משחק מחמת חוסר עניין לציבור. הציבור הוא לא רק הצדדים להליך. הציבור (ותאמינו לי, כואב לי הלב להגיד את זה) הוא גם שאר המועדונים בליגה (אפילו מנצ'סטר סיטי וליברפול), וצריך לבחון האם להמשך המשחק תהיה השלכה ספורטיבית גם על שאר הציבור, לפני שמחליטים לסיימו מחוסר עניין.

וזה המקום להזכיר, שבעונה שעברה לקח ליונייטד כמה שבועות להגיע למקום הראשון, אבל מרגע שהגיעה אליו – שוב לא שמטה אותו.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

השמאל המאוחד

את מוצאי השבת שעברה העברתי בשתי פעילויות עיקריות. בשעות אחר הצהריים צפיתי במשחקה של מנצ'סטר יונייטד מול ווסט ברומיץ' אלביון (הפסדנו 2:2) ולאחר מכן הלכתי להפגנת השמאל שנקבעה לאותו ערב. וכמובן, יש קשר בין הדברים.

במאי 1999 פרסם עלי מוהר את אחת הרשימות הזכורות ביותר שלו בטורו "בשער", בה יצר זיקה בין אהדתו לקבוצות הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד והפועל תל אביב לבין משאלתו כי אהוד ברק ינצח בבחירות שנערכו באותו חודש. הזיקה הזו, בין אהדה ליונייטד ובין השקפת עולם פוליטית, נוצרה גם אצלי (על אף שברור לי שאין כל הגיון מאחוריה). אני לא מבין איך אדם שאוהד את מנצ'סטר יונייטד יכול להיות אדם שאוהד גם את בית"ר ירושלים או מחזיק בדעות שממקמות אותו בצדה הימני של המפה הפוליטית. וכמובן, זה עובד גם לכיוון השני: כשאני פוגש אדם שאני מעריך את השקפת עולמו הפוליטית, אני לא מצליח להבין איך זה שהוא אוהד דווקא את ארסנל.

מנצ'סטר יונייטד משחקת השנה נורא ואיום. באמת. פשוט זוועה. צפיה במשחק של יונייטד זה עסק מאוד לא נעים, שמעורר געגועים למשחקים נבחרים בליגה השישית בטיבה באירופה. הקבוצה נראית כמו צל חיוור של הקבוצה הגדולה שחלקנו זוכרים אך מהשנים האחרונות. פלא שזה מזכיר לי את השמאל הישראלי? וכמו השמאל, שכבר 15 שנה מתבוסס לו ברצח רבין כבמעין תירוץ לקיפאון שלו, כך גם מנצ'סטר יונייטד נתלית בבעיותיה הכלכליות כבתירוץ לסתמיות שאחזה בה מאוגוסט האחרון. וכמובן, הן השמאל והן יונייטד מנסים לתלות בפרסונות שונות ומשונות תקוות לעתיד טוב יותר, גם אם הפרסונות האלה לא ממש שוות את האמון. אם כבר הזכרנו את אותו טור של עלי מוהר, כולנו יודעים מה עלה בגורלה של ההבטחה שנשא עמו אהוד ברק (ואחריה באו גם ההבטחה המגומגמת של עמרם מצנע והפלופ האדיר של עמיר פרץ). נכון שביונייטד מושלך היהב בעיקר על סר אלכס, ולאיש יש קבלות מכאן ועד קאמפ נואו, אבל משהו באמון העיוור שהאוהדים נותנים בו מתחיל קצת לצרום. ועכשיו מתחיל לעלות בי החשש שהקבוצה תתייחס להחתמתו של ויין רוני על חוזה חדש כעל קרש הקפיצה לעתיד טוב יותר. ברור לי שזה לא יהיה ככה. ויין רוני הוא ההצלה של יונייטד ממש כמו שאהוד ברק הוא ההצלה של השמאל הישראלי. אבל הציבור מטומטם, והציבור משלם.

ובדרך מקרה נתקלתי השבוע בפוסט הזה של אבנר עפרת, שמלמד אותנו שמנצ'סטר היא אכן ערש הולדתו של השמאל.

התחזית, 2010-2011

חייו של אוהד כדורגל, או לפחות חיי כאוהד כדורגל, נעים בין אופטימיזם ורוד ואווילי לבין פסימיזם שחור משחור. בתחילת כל קמפיין, ותהא זו הליגה, ליגת האלופות או אחד ממפעלי הגביע, ברור לי שמנצ'סטר יונייטד היא הקבוצה הטובה ביותר המשתתפת באותו מפעל והמועמדת הראויה ביותר לזכיה. לפני כל משחק, ויהא זה משחק מול נמושות הליגה או אריות אירופה, ברור לי שעלי מוהר ידע על מה הוא מדבר ושנפרק אותם. אלא שאז מגיעה השטות הראשונה של ווס בראון, והיריב זוכה בכדור קרן. מאותו רגע, על אף כל האופטימיות האווילית שלי, ברור לי רק דבר אחד: כדור הקרן יוגבה לרחבה, יפגוש בראשו של שחקן יריב ויכנס לשער. כשם שהיה לי ברור לפני המשחק שננצח, כך ברור לי עתה שכדור הקרן ימצא איכשהו את דרכו אל השער. וזה לא נגמר בכך. כמה דקות לאחר כדור הקרן הזה, יוכשל ויין רוני בלב רחבת ה-16 של היריב. השופט יעשה מלאכתו נאמנה ויורה על בעיטת עונשין מאחד עשר מטר. רוני עצמו יציב את הכדור על הנקודה הלבנה, ילך כמה צעדים לאחור, ירוץ לעבר הכדור ויבעט. את כל זה הוא יעשה כשאני יודע, כשם אני יודע שמחר בבוקר תזרח השמש, שהבעיטה תוחמץ. אני לא מצליח להחליט אם השוער או הקורה יבלמו את הבעיטה, או שזו תשלח את הכדור מלכתחילה אל היציעים. כל שאני יודע הוא שאין אפס קצהו של סיכוי שהכדור הזה יכנס לרשת. וכמובן, שתי הסיטואציות שתיארתי כרגע לא פוגמות במאומה באמונה הבסיסית שבסופן של תשעים הדקות תהיה ידה של יונייטד על העליונה.

-=-

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי בסוף השבוע הקרוב פותחת הליגה האנגלית הבכירה עונת כדורגל חדשה. סגנית האלופה היוצאת והאלופה שבדרך, מנצ'סטר יונייטד, פותחת את משחקיה ביום שני, במשחק בית מסקרן במיוחד מול העולה החדשה, ניוקאסל. נפרק אותם.

קרם בוואריה

ראיתי בשבוע שעבר את המשחק של יונייטד מול באיירן מינכן (באמרת אגב אציין שראיתי אותו במולי בלומ'ס. ושמשום מה, הם החליטו שהמטבח שלהם יהיה כשר לפסח. לא שזה הפריע להם למכור לי גינס). היה זוועה. אני לא מדבר על ההפסד, עם זה אני יכול לחיות. אני מדבר על הדרך. אני באמת לא זוכר מתי ראיתי את יונייטד נראית כל כך חסרת יכולת. שחקני באיירן עטו ראשונים על כל כדור. ההתקפות הנדירות של יונייטד פשוט התנפצו אל הקיר הבווארי האיתן (אם באיירן תדיח את יונייטד, היא תפגוש בחצי הגמר יריבה צרפתית. ראוי להם, לצרפתים, לקחת את קלטת המשחק הזה וללמוד ממנה איך בונים קן מאז'ינו). באיירן עשתה כל שרצתה, ואלמלא משחק יוצא מגדר הרגיל של שוער ענק, זה לא היה נגמר בהפסד מינימאלי.

שליחת יד מטומטמת

לאחר המשחק ראיתי שאנשים שאת דעתם על כדורגל אני מעריך, כמו רונן דורפן ובני גלובינסקי, טענו דווקא שיונייטד שלטה פיזית במשחק ושתכנית המשחק שלה עבדה, פחות או יותר, עד שער השיוויון של באיירן. אני לא ראיתי את זה. אני ראיתי את יונייטד כקבוצה כמעט מפוחדת, ששום דבר לא הולך לה. אלא אם כן תוכנית המשחק של יונייטד היתה "בואו נברר עד כמה ואן-דר-סאר שוער גדול", אני לא יודע עם איזו תוכנית סיר אלכס שלח את השחקנים אל הדשא. באיירן החזיקה יותר בכדור (הרבה יותר. בערך כמו שברצלונה החזיקה בכדור במפגשים מול ארסנל), בעטה יותר לשער (גם באופן מוחלט וגם באופן יחסי לשיעור ההחזקה בכדור) והיתה פשוט יותר מסוכנת. למעשה, הדבר היחיד שיונייטד עשתה טוב מהגרמנים זה עבירות (רוני, למשל, ביצע שש עבירות, והצליח שלא לסחוט אפילו אחת). על כל זה צריך להוסיף את האופן שבו שני השערים שיונייטד ספגה הובקעו. הראשון, ממצב נייח שנבע משליחת יד מטומטמת של גארי נוויל (שנתן, אגב, לפרנק ריברי יופי של פייט על התואר "הכדורגלן המכוער ביותר במשחק"). ואת מה שקרה בשער השני אני באמת לא מבין. פשוט חרפה. ואז, לקינוח, רוני נפצע.

עכשיו, למה אני כותב את כל זה? או, טוב ששאלתם. אני אסביר.

אני חושב שהאופן שבו יונייטד שיחקה הוא בעיה גדולה יותר מהפציעה של רוני. יונייטד יכולה לשחק גם בלי הכוכב הגדול שלה. השאלה הגדולה לקראת המשחק היום היא האם יונייטד יכולה למחוק את ההופעה המחפירה מהשבוע שעבר. ההפסד מול צ'לסי בתחילת השבוע מוכיח שהתשובה, כנראה, חיובית. מול צ'לסי, בלי רוני, יונייטד שיחקה כמו הקבוצה שהיא יודעת להיות. התוצאה של המשחק לא משקפת שום דבר (לזכות יונייטד או לגנותה), כי כשיש כל כך הרבה החלטות שיפוט שמשפיעות על תוצאת המשחק (ויש לזכור שמעבר לגול של דרוגבה היו לפחות שני פנדלים שלא נשרקו לטובת כל אחת מהקבוצות) התוצאה באמת לא ממש מהווה אינדיקציה למה שקרה על המגרש. אז תרשו לי להמשיך להיות אופטימיסט אוויל, ולצטט את עלי מוהר: נפרק אותם.

Can manchester united score? They always score!

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

אחרי המשחק הרשמי הראשון של יונייטד העונה, ציינתי כאן שריאל מדריד מלאה בשחקנים שיש להם תחליף. עכשיו, אחרי הניצחון הנהדר על ארסנל, אפשר לראות דוגמא נוספת לכך.

-=-

בשנה שעברה פגשה יונייטד את ארסנל בחצי גמר ליגת האלופות. את המשחק הראשון, שנערך באולד-טראפורד, ניצחה יונייטד 1-0 קטן. אני מניח שלא מעט תקוות מילאו את לבבותיהם של שחקני ארסנל ואוהדיה ביחס סיכוייה של קבוצתם להפוך את הקערה על פיה בגומלין באיצטדיון האמירויות. בדקה ה-61 של אותו גומלין, כשהתוצאה היא כבר 2-0 ליונייטד, קרה הדבר הבא:

אתמול בערב יצאה יונייטד למשחק ליגה באיצטדיון האמירויות. יונייטד לא נראית טוב העונה, ואת משחק הליגה שהתקיים בתחילת העונה באולד טראפורד היא ניצחה 2-1 קטן. אני מניח שלא מעט תקוות מילאו את לבבותיהם של שחקני ארסנל ואוהדיה ביחס לסיכוייה של קבוצתם לנצח ניצחון מרשים בדרך, אולי, לתואר אליפות ראשון מזה חמש שנים. בדקה ה-37, כשיונייטד כבר מובילה 1-0 משער עצמי אומלל (או משמח. תלוי את מי שואלים) של מנואל אלמוניה, קרה הדבר הבא:

-=-

השערים האלה, כמו שקל לראות, מאוד דומים אחד לשני. ההתקפה שהביאה לשער של רוני אתמול נראית כמו שחזור של ההתקפה שהביאה לשער של רונאלדו לפני 9 חודשים. חשוב לזכור גם מול מי השערים האלה הובקעו: לא מול איזו אסופת זקנים כמו זו שגרה בצד האדום-שחור של הסן-סירו, או מול הבכיינים ממרסיסייד (אלה שאנחנו נותנים להם לנצח אותנו רק כדי להגביר את התסכול שלהם מעוד עונה בלי תואר). השערים האלה הובקעו מול ארסנל, קבוצה שסוג כזה של התקפות הוא הסמל המסחרי שלה בעידן ונגר. מה שיונייטד אומרת כאן הוא "אנחנו נעלה לשחק מול כל קבוצה ונעשה את מה שהיא עושה הכי טוב, רק קצת יותר טוב ממנה". ולכן, מול ארסנל אנחנו מבקיעים שערים יפים מאוד שכולם תנועה, מהירות ותיאום עיוור בין השחקנים. באותה מידה, כאשר אנחנו עולים לשחק מול ליברפול, אנחנו עושים את מה שליברפול עושה כל כך טוב כבר 20 שנה, ומפסידים. רק כדי שהם לא יחשבו, משום מה, שהם הצליחו למצוא היבט של המשחק שבו הם עולים עלינו.

האוהד הסביר

שופטים אמורים לשמור את נטיות הלב שלהם לעצמם. לא מקובל ששופט יתבטא בפומבי ויגיד עבור איזו מפלגה הוא מצביע בבחירות, מי המועמד המועדף עליו למשרה ציבורית כזו או אחרת או מי קבוצת הכדורגל שאותה הוא אוהד. והנה עכשיו, לאחר שפרש מכס השיפוט ומשמגבלות אלו אינן חלות עליו עוד, חושף אהרן ברק את דבר אהדתו למנצ'סטר יונייטד! אמנם, מאכזב לראות שהוא בחר דווקא ללבוש את מדי החוץ של הקבוצה (ועוד את המדים המכוערים שעיצבו עבורה השנה), אבל אין ספק – גאווה גדולה למועדון:

2009-2010: נפרק אותם

נכון שבסופו של דבר הפסדנו את מגן הקהילה לצ'לסי, אבל אם ככה יונייטד נראית במשחק הרשמי הראשון שלה העונה, כשהשוער הראשון ושני שחקני הגנה משמעותיים לא משחקים בגלל פציעות, וכל זה מול אחת היריבות החזקות ביותר שלה – אני מרוצה. יונייטד היא לא קבוצה לאוגוסט-ספטמבר-אוקטובר. כמו בשלוש השנים האחרונות, גם השנה נתחיל את הליגה בדשדוש במקום חמישי, כולם יגידו שגמרנו את הסוס, ואז ניקח אליפות. או לפחות נתמודד עליה גם בחודש מאי.

והגולים, איזה יופי. נאני עם גול אה-לה-רונאלדו (המטרוסקסואל, לא הברזילאי). עצירת הכדור, ההטעיה על המגן הראשון, יצירת הזווית לבעיטה מול אסיין, הבעיטה החדה ומעל הכל – התחושה שכל זה נעשה בלי מאמץ ותוך מתן תחושה שהמגינים שסביבו הם לא יותר מאשר צופים ששפר עליהם גורלם והשיגו כרטיסים ממש-ממש ליד הדשא.

השער השני, של ויין רוני, כבר מעורר טענות כאילו הוא נכבש מעמדת נבדל. ההילוך החוזר, לכאורה, תומך בטענה הזו, ועוצר את התמונה על פריים שבו נראה שרוני מקדים בכמה סנטימטרים את קו ההגנה. אבל התמונה, לדעתי, נעצרת חצי שניה מאוחר מדי. ברגע המסירה רוני היה בקו אחד. אין פה נבדל. זה מה שהופך את הגול של רוני לגול שגם הוא מזכיר שחקן גדול (ובלתי נסבל) אחר ששיחק ביונייטד ועבר למדריד – רוד ואן-ניסטלרוי. היכולת לשבור ככה את מלכודת הנבדל, בדיוק של מילימטרים וחלקיקי שניה, היא הדבר שעליו עשה ואן ניסטלרוי את תהילתו.

ריאל מדריד, בקיצור, מלאה בשחקנים שיש להם תחליף (ואולי נזכיר, בהקשר הזה, את המסירה אה-לה-בקהאם של פלטשר לנאני, שסידרה לו את הגול הראשון).

דבר, זיכרון

מנצ'סטר יונייטד ניצחה אתמול את פורטסמות' 0:2. לא ראיתי את המשחק בשל בעיות טכניות, ונאלצתי להסתפק בתקצירי השערים. השער הראשון העלה את השאלה האם מבשל השער, גיגס, היה בעמדת נבדל כשנמסר אליו הכדור שאותו הוא המשיך ומסר לכובש, רוני. אתמול בערב הלכתי לישון עם הידיעה שהבקענו שער לא חוקי, אבל הבוקר, אחד הטוקבקים בבלוג של רונן דורפן הצביע בדיוק על הסיבה שבגללה לא היה נבדל. עם המידע החדש הזה צפיתי שוב בהילוך החוזר ומה אתם יודעים – באמת לא היה נבדל. זה גרם לי קצת לחשוב על האופן שבו זכרונות נוצרים לפעמים עם טוויסט מסוים של האירוע כפי שהוא התרחש. וכשאני חושב על טוויסטים כאלה, הם תמיד בהקשר אנגלי (וכמעט תמיד בהקשר של כדורגל אנגלי).

העיוות הראשון מהסוג הזה שאני זוכר, ושאני יודע שאני זוכר, הוא טיול הבר-מצווה שלי. ההורים שלי לקחו אותי לאנגליה, ושם טיילנו כשבועיים במכונית שכורה. יש לי לא מעט זכרונות מהמכונית הזו, ובכולם אבי, שהיה היחיד שנהג, יושב במושב הקדמי השמאלי. אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שזו מכונית אנגלית שמותאמת לנסיעה בצד שמאל של הכביש, ושעל כן מושב הנהג נמצא בצידה הימני. אבל אני עדיין זוכר בבירור את אבא שלי יושב בצד שמאל של המכונית ואת אמא שלי, עם המפה, בצד ימין.

הדוגמה הבאה היא, כמובטח, מתחום הכדורגל האנגלי. את גמר ליגת האלופות של 1999 ראיתי בצבא. ישבנו במועדון החיילים באיזה בסיס הדרכה עם טלוויזיה מצ'וקמקת שאיכשהו הצליחה לקלוט את השידור הירדני של המשחק. אז ראינו את המשחק עם פס-קול בערבית, עם הרבה הפרעות וחלקים גדולים ממנו בשחור-לבן. הקהל התחלק לאוהדי יונייטד ולשונאי באיירן, ככה שכולנו נכנסנו לאקסטזה עם שער השיוויון של שרינגהאם. ואז הגיע הגול של סולשיאר. הייתי בטוח שיש כאן נבדל, אבל זה לא עניין אותי. מה שאני זוכר מההילוכים החוזרים של השער זה אותי ועוד חבר קופצים כמו משוגעים ומסתכלים על כל החדר, חוץ מאשר על הטלוויזיה. מכיוון שהיה מדובר, בכל זאת, ביריבה ממינכן, חלק גדול מההנאה שלי מהשער נבע מזה שהאמנתי באמת ובתמים שניצחנו כי השופט החליט לדפוק את הגרמנים. חייתי עם הידיעה הזו שנים, עד שהיכתה בי לפני כמה שנים ההכרה שאני יכול לשוב ולצפות בשער הזה, באדיבותו של האינטרנט ירום-הודו. שערו בנפשכם עד כמה נדהמתי לראות שבעת הבקעת השער, היו שני שחקני באיירן על קו השער. הסיבה שכל כך נדהמתי היתה שמבחינתי, מישהו הוסיף את השחקנים האלה כשהוא ערך את הוידאו. לא יעזור כלום, לא תשכנעו אותי שהם היו שם כשראיתי את השידור החי.