פוסט לא קוהרנטי על כדורגל

כשאהיה גדול וילדיי ישאלו אותי "אבא, איזה שחקן כדורגל גדול אתה ראית משחק?", אני חושש ששמותיהם של מסי, רונאלדו (השמן), זידאן וכריסטיאנו רונאלדו לא יעלו כלל במוחי. אני אגיד ישר "רונאלדיניו".

-=-

לידתו של צאצא גורמת למבוגר האחראי עליו לחשוב מחדש על סדרי העדיפויות שלו בחיים. פתאום יש פחות זמן, וצריך לחשוב טוב יותר מה לעשות בו. אצלי, באופן טבעי ובלי שהקדשתי לזה מחשבה מודעת, הצטמצמה מאוד צריכת הכדורגל שלי. עד ששירה נולדה עקבתי די באדיקות אחר משחקיה של יונייטד (כמובן) ואחרי חלק ניכר ממשחקי הליגה של ברצלונה (ואחרי משחקי ליגת האלופות שלה, כשהם לא התנגשו עם משחקיה של יונייטד). אחרי ששירה נולדה החלטתי, בלי שנתבקשתי, להישאר אך ורק עם יונייטד ולנטוש כמעט לחלוטין את בארסה (להוציא מפגשים מול ריאל מדריד ואת שלבי הנוק-אאוט בליגת האלופות, ככל שאינם מתנגשים באלה של יונייטד). מבחינתי, אם כן, בארסה היא עדיין הקבוצה של דקו, אטו וכמובן, רונאלדיניו.

-=-

אנשים מתלהבים בשנתיים-שלוש האחרונות מהאופן שבו משחקת ברצלונה כדורגל. מסירות קצרות, נגיעה אחת, אסתטיקה. וכמובן, הישגים. אלא שאני אישית לא מתרשם. הקבוצה הנוכחית של ברצלונה היא באמת קבוצה טובה. יש שיגידו, הקבוצה הכי טובה כיום. יש שיגזימו ויגידו "הכי טובה מאז ומעולם" (אבל הם כנראה עובדים בערוץ הספורט, אז נתעלם מהם). ראיתי העונה כ-10 משחקים שלה, ולמרות שאני מסכים שמדובר בקבוצה טובה מאוד, מצויינת אפילו, שיודעת לעשות דברים מאוד יפים, אני פשוט לא מצליח לפתח רצון לראות אותה יותר מפעם בחודש. אבל כשרונאלדיניו שיחק שם, הצלחתי לפתח רצון, אחרי משחק אחד בלבד שבו צפיתי בקבוצה, לראות אותו ואותם שוב ושוב ושוב ושוב.

-=-

כמעט בכל קבוצת כדורגל גדולה, היכולת האישית של השחקנים השונים משועבדת לטובת המשחק הקבוצתי. אלא שקבוצות רבות יודעות לאפשר לאלו משחקניהן שהתברכו בכשרון רב במיוחד לשבור, מפעם לפעם, את התבנית הקבוצתית ולעשות משהו שרק הם יכולים לעשות. מנצ'סטר יונייטד של כריסטיאנו רונאלדו (ואולי גם ויין רוני) היא דוגמא לכך. גם ברצלונה של רונאלדיניו היא דוגמא לכך. ברצלונה, כמו שחלקכם אולי יודעים, מקפידה שכל קבוצות המועדון, מילדים ועד בוגרים, ישחקו באותה שיטת משחק. השיטה מאוד חשובה למועדון, ובכל זאת רונאלדיניו קיבל את האישור לעשות מה שהוא רוצה על המגרש. כמובן, פה ושם יש קבוצות שבהן אין לשחקנים שום חופש, ושבהן תוכנית המשחק הקבוצתית היא בבחינת תורה מסיני. בשנים האחרונות נתקלתי בשלוש קבוצות כאלה: צ'לסי, אינטר וריאל מדריד. המשותף לשלושתן הוא, כמובן, ז'וזה מוריניו. בשנתיים האחרונות נדמה שיש גם קבוצה רביעית כזו, ברצלונה.

-=-

הפוסט הזה נכתב, ומפורסם, לפני משחק גמר ליגת האלופות הערב. הפוסט הזה גם מתעלם מהעובדה שיש עוד שחקן, להוציא רונאלדיניו, שעליו אספר בעיניים מלאות פליאה לצאצאיי. נקווה שהוא ינצח היום.

-=-

אכן, לא קוהרנטי. אבל זה כדורגל, לכל הרוחות.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

קומץ קטן

לפני כחצי שנה רעש-געש לו עולם הכדורגל. קבוצת הכדורגל של אינטר מילאנו, תחת ניצוחו של המאמן ז'וזה מוריניו, הדיחה את קבוצת הכדורגל של ברצלונה בשלב חצי הגמר של ליגת האלופות, תוך שהיא מפגינה כדורגל הגנתי שנועד לחנוק כל ניסיון של ברצלונה להפגין את המשחק היפה המאפיין אותה. היו מי שטענו שהכדורגל שאינטר שיחקה הוא, אם תרצו, כרסום יסוד הכדורגל, שיש להוקיע אותו ולבודד אותו. זו, טענו אותם אנשים, אינה דרכו של הכדורגל. והתמונה הבאה מוכיחה שהקישור הזה בין הדברים אינו בהכרח מופרך.

 

קליק להגדלה

 

אכן, קבוצה היא תבנית נוף אוהדיה. וכמובן, לעתים קבוצה ראויה למי שתומך בה.

קרם בוואריה

ראיתי בשבוע שעבר את המשחק של יונייטד מול באיירן מינכן (באמרת אגב אציין שראיתי אותו במולי בלומ'ס. ושמשום מה, הם החליטו שהמטבח שלהם יהיה כשר לפסח. לא שזה הפריע להם למכור לי גינס). היה זוועה. אני לא מדבר על ההפסד, עם זה אני יכול לחיות. אני מדבר על הדרך. אני באמת לא זוכר מתי ראיתי את יונייטד נראית כל כך חסרת יכולת. שחקני באיירן עטו ראשונים על כל כדור. ההתקפות הנדירות של יונייטד פשוט התנפצו אל הקיר הבווארי האיתן (אם באיירן תדיח את יונייטד, היא תפגוש בחצי הגמר יריבה צרפתית. ראוי להם, לצרפתים, לקחת את קלטת המשחק הזה וללמוד ממנה איך בונים קן מאז'ינו). באיירן עשתה כל שרצתה, ואלמלא משחק יוצא מגדר הרגיל של שוער ענק, זה לא היה נגמר בהפסד מינימאלי.

שליחת יד מטומטמת

לאחר המשחק ראיתי שאנשים שאת דעתם על כדורגל אני מעריך, כמו רונן דורפן ובני גלובינסקי, טענו דווקא שיונייטד שלטה פיזית במשחק ושתכנית המשחק שלה עבדה, פחות או יותר, עד שער השיוויון של באיירן. אני לא ראיתי את זה. אני ראיתי את יונייטד כקבוצה כמעט מפוחדת, ששום דבר לא הולך לה. אלא אם כן תוכנית המשחק של יונייטד היתה "בואו נברר עד כמה ואן-דר-סאר שוער גדול", אני לא יודע עם איזו תוכנית סיר אלכס שלח את השחקנים אל הדשא. באיירן החזיקה יותר בכדור (הרבה יותר. בערך כמו שברצלונה החזיקה בכדור במפגשים מול ארסנל), בעטה יותר לשער (גם באופן מוחלט וגם באופן יחסי לשיעור ההחזקה בכדור) והיתה פשוט יותר מסוכנת. למעשה, הדבר היחיד שיונייטד עשתה טוב מהגרמנים זה עבירות (רוני, למשל, ביצע שש עבירות, והצליח שלא לסחוט אפילו אחת). על כל זה צריך להוסיף את האופן שבו שני השערים שיונייטד ספגה הובקעו. הראשון, ממצב נייח שנבע משליחת יד מטומטמת של גארי נוויל (שנתן, אגב, לפרנק ריברי יופי של פייט על התואר "הכדורגלן המכוער ביותר במשחק"). ואת מה שקרה בשער השני אני באמת לא מבין. פשוט חרפה. ואז, לקינוח, רוני נפצע.

עכשיו, למה אני כותב את כל זה? או, טוב ששאלתם. אני אסביר.

אני חושב שהאופן שבו יונייטד שיחקה הוא בעיה גדולה יותר מהפציעה של רוני. יונייטד יכולה לשחק גם בלי הכוכב הגדול שלה. השאלה הגדולה לקראת המשחק היום היא האם יונייטד יכולה למחוק את ההופעה המחפירה מהשבוע שעבר. ההפסד מול צ'לסי בתחילת השבוע מוכיח שהתשובה, כנראה, חיובית. מול צ'לסי, בלי רוני, יונייטד שיחקה כמו הקבוצה שהיא יודעת להיות. התוצאה של המשחק לא משקפת שום דבר (לזכות יונייטד או לגנותה), כי כשיש כל כך הרבה החלטות שיפוט שמשפיעות על תוצאת המשחק (ויש לזכור שמעבר לגול של דרוגבה היו לפחות שני פנדלים שלא נשרקו לטובת כל אחת מהקבוצות) התוצאה באמת לא ממש מהווה אינדיקציה למה שקרה על המגרש. אז תרשו לי להמשיך להיות אופטימיסט אוויל, ולצטט את עלי מוהר: נפרק אותם.

Can manchester united score? They always score!

נייר לקמוס

בעונת הכדורגל 2002-2003 היתה מכבי חיפה לקבוצה הישראלית הראשונה שמעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. חיפה הוגרלה לשחק באותו בית בו שיחקה גם מנצ'סטר יונייטד, ולוח המשחקים קבע שמשחקה הראשון של מכבי חיפה בליגת האלופות ישוחק באולד-טראפורד. ההגרלה הזו הציבה אותי בפני דילמה אכזרית: מכבי חיפה היתה הקבוצה האהודה עלי בכדורגל הישראלי (אז עוד היתה תחושה שיש חיה כזו). יותר מכך: אהדתי למכבי חיפה היתה יותר פז"מניקית מאהדתי למנצ'סטר יונייטד (את חיפה אני אוהד מסביבות 1990, ואילו אהדתי ליונייטד החלה לרקום עור וגידים בעונת 1995-1996). התקשיתי מאוד להחליט מי מהשתיים תקבל את תמיכתי במפגש ביניהם, ובסופו של דבר החלטתי שהפז"מ והלוקאל-פטריוטיות גוברים, ושאני בעד חיפה.

חמוש בהחלטה נחושה זה, התיישבתי לראות את המשחק. בדקה השביעית כבש יניב קטן שער והעלה את חיפה ליתרון 1:0. יציעי אולד טראפורד נדמו. גם אני נדמתי. באותו רגע מכונן הסתבר לי באחת שכל ההחלטות הנחושות שבעולם לא תעזורנה, ושאני קודם כל אוהד של יונייטד. את שער השיוויון של גיגס, שלוש דקות מאוחר יותר, עוד חגגתי באיפוק, שעדיין הושפע משרידיה של ההחלטה הנחושה. אבל כשסולשיאר העלה את יונייטד ליתרון בדקה ה-35, כבר לא היה גבול לשמחתי.

בסיום, כידוע, ניצחנו 5:2.

הליכה בדד

מועדון הכדורגל של ליברפול הודח אמש מליגת האלופות. כאוהד יונייטד, הדבר כמובן לא מעציב אותי יותר מדי. למעשה, מה שקורה לליברפול העונה אפילו די מענג אותי. אבל אוהדי ליברפול הם עניין אחר. עד כמה שאני שמח לאידה של קבוצתם, אינני שמח לאידם שלהם. הבלוג, אם כן, מקדיש את הקטע הבא לכל אותם מסכנים שמוצאים את עצמם בליברפול, לבד.

צוררים

לפני כמה שבועות צפיתי במשחק ידידות, במסגרת גביע אאודי, בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן. זה עתה סיימתי לצפות במשחק ליגת האלופות בין ברצלונה לדינאמו קייב. הרושם שלי משני המשחקים האלה הוא שגם אחרי כמעט 65 שנה, האוקראינים עדיין הרבה יותר גרועים מהגרמנים.

איצטדיון רמת גן, חורף 2009

שמתי לי פודרה

צבעתי ריסים

לבשתי שמלה מקושטת כיסים

סלסלתי שיער

והכל כבר מוכן

עכשיו רק חסר שיבוא החתן.

ועכשיו מה?

העונה של מנצ'סטר יונייטד הסתיימה השנה, מבחינתי, בקול ענות חלושה. לא בגלל שהפסדנו בגמר לבארסה (עם כבר להפסיד, אז שיהיה לבארסה). הסיבה היא שהאופן שבו העונה נגמרה לא השאיר שום טעם של עוד. אם להשתמש בפראפראזה כל משפט מפורסם של סר אלכס, זו היתה סתם עוד עונה בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד. לקחנו איזו אליפות, זכינו באיזה טורניר תמוה שקורא לעצמו "אליפות העולם לקבוצות", הגענו לגמר ליגת האלופות. והכל בלי שום דבר שייחרט בזיכרון. כלום. הכל נורא אפור, נורא משעמם, נורא לא מנצ'סטר יונייטד. אני לא רגיל לעונות כאלה ב-15 השנים שאני אוהד את יונייטד, ובוודאי שלא ב-5-6 שנים האחרונות שבהן כמות המשחקים שאני רואה והמעורבות הרגשית שלי בקבוצה עלו מאוד. זו עונה שמשאירה אותי לא עם תחושת ציפייה לעונה הבאה שנו-כבר-מתי-היא-מתחילה, אלא אם תחושה של "מה, נגמר? בכלל לא שמתי לב שקרה משהו". זו עונה שאי אפשר לתת לה כותרת.

דבר, זיכרון

מנצ'סטר יונייטד ניצחה אתמול את פורטסמות' 0:2. לא ראיתי את המשחק בשל בעיות טכניות, ונאלצתי להסתפק בתקצירי השערים. השער הראשון העלה את השאלה האם מבשל השער, גיגס, היה בעמדת נבדל כשנמסר אליו הכדור שאותו הוא המשיך ומסר לכובש, רוני. אתמול בערב הלכתי לישון עם הידיעה שהבקענו שער לא חוקי, אבל הבוקר, אחד הטוקבקים בבלוג של רונן דורפן הצביע בדיוק על הסיבה שבגללה לא היה נבדל. עם המידע החדש הזה צפיתי שוב בהילוך החוזר ומה אתם יודעים – באמת לא היה נבדל. זה גרם לי קצת לחשוב על האופן שבו זכרונות נוצרים לפעמים עם טוויסט מסוים של האירוע כפי שהוא התרחש. וכשאני חושב על טוויסטים כאלה, הם תמיד בהקשר אנגלי (וכמעט תמיד בהקשר של כדורגל אנגלי).

העיוות הראשון מהסוג הזה שאני זוכר, ושאני יודע שאני זוכר, הוא טיול הבר-מצווה שלי. ההורים שלי לקחו אותי לאנגליה, ושם טיילנו כשבועיים במכונית שכורה. יש לי לא מעט זכרונות מהמכונית הזו, ובכולם אבי, שהיה היחיד שנהג, יושב במושב הקדמי השמאלי. אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שזו מכונית אנגלית שמותאמת לנסיעה בצד שמאל של הכביש, ושעל כן מושב הנהג נמצא בצידה הימני. אבל אני עדיין זוכר בבירור את אבא שלי יושב בצד שמאל של המכונית ואת אמא שלי, עם המפה, בצד ימין.

הדוגמה הבאה היא, כמובטח, מתחום הכדורגל האנגלי. את גמר ליגת האלופות של 1999 ראיתי בצבא. ישבנו במועדון החיילים באיזה בסיס הדרכה עם טלוויזיה מצ'וקמקת שאיכשהו הצליחה לקלוט את השידור הירדני של המשחק. אז ראינו את המשחק עם פס-קול בערבית, עם הרבה הפרעות וחלקים גדולים ממנו בשחור-לבן. הקהל התחלק לאוהדי יונייטד ולשונאי באיירן, ככה שכולנו נכנסנו לאקסטזה עם שער השיוויון של שרינגהאם. ואז הגיע הגול של סולשיאר. הייתי בטוח שיש כאן נבדל, אבל זה לא עניין אותי. מה שאני זוכר מההילוכים החוזרים של השער זה אותי ועוד חבר קופצים כמו משוגעים ומסתכלים על כל החדר, חוץ מאשר על הטלוויזיה. מכיוון שהיה מדובר, בכל זאת, ביריבה ממינכן, חלק גדול מההנאה שלי מהשער נבע מזה שהאמנתי באמת ובתמים שניצחנו כי השופט החליט לדפוק את הגרמנים. חייתי עם הידיעה הזו שנים, עד שהיכתה בי לפני כמה שנים ההכרה שאני יכול לשוב ולצפות בשער הזה, באדיבותו של האינטרנט ירום-הודו. שערו בנפשכם עד כמה נדהמתי לראות שבעת הבקעת השער, היו שני שחקני באיירן על קו השער. הסיבה שכל כך נדהמתי היתה שמבחינתי, מישהו הוסיף את השחקנים האלה כשהוא ערך את הוידאו. לא יעזור כלום, לא תשכנעו אותי שהם היו שם כשראיתי את השידור החי.