וכי תבואו אל הארץ

חג השבועות שיחול השבוע מבשר לנו שהקיץ בפתח, ועימו עונת התיירות. כבכל שנה, יגיעו לישראל לא מעט תיירים שירצו לשזוף עיניהם במראותיה הייחודיים של הארץ: הערים הקדושות, הנופים הקסומים, האנשים הטובים. על מנת להקל על אלו המבקשים לבוא בשעריה של הארץ, שמח הבלוג לפרט את כללי האצבע של כניסה לישראל.

אם אתה, במקרה, ליצן ספרדי או בלשן מפורסם, לא תוכל לעבור ולהיכנס אל הארץ המובטחת. אם, מצד שני, אתה איש עסקים בעל רקע מפוקפק שלא ברור איך עשה את הונו, אתה יותר ממוזמן. וגם אם אתה אביגדור ליברמן. ישנם אפילו אנשים כאלה ואחרים שהמדינה תעשה מאמצים גדולים כדי לשכנע אותם לבוא. העיקר, שלא יהיו ליצנים ספרדים או אינטלקטואלים בעלי שם.

-=-

אני לא בטוח שיש לי את הכלים לכתוב על הסיפור הזה פוסט רציני ומעמיק. ליוסי גורביץ מ"החברים של ג'ורג'", מאידך, דווקא יש.

(ההשראה: MemeR@)

קפה עם ייסורי מצפון

אני מאוד אוהב קפה. אשתי, ממש כמו דמותה של רבקה מיכאלי במערכון המופלא "רבע עוף או בורקס", יודעת שממש כמו דמותו של יוסי בנאי באותו מערכון, אני אינני יכול לסיים ארוחה בלי קפה ועוגה מתוקה לקינוח. אני משתדל להקפיד על איכותו של הקפה שאני מכניס לפי, ונוטה להיות מאוד לא סלחן כלפי צורות נחותות של המשקה. כך למשל, מי מחבריי שיספר לי כי יצא לדייט במקום המגיש לאורחיו נס-על-חלב יזכה ממני לקיתונות של בוז. דוגמא נוספת ניתן לראות בהשקפתי לגבי רשתות "קפה הלל" או "ארומה", שהמחישו לי שעשרה קבין של קפה ירדו לעולם, וירושלים לא נטלה אפילו לא אחד. מבחינתי, מה שמגישים בארומה אינו "קפה", ממש כשם שמה שמגישים במקדונלד'ס אינו "המבורגר". ארומה, מבחינתי, היא שיקוץ-חלש-גדול-נטול-על-חלב-סויה, והזמנת המשקאות החמים המוגשים שם היא אקט בלתי-מוסרי, שלא ברור לי איך אנשים שביצעו אותו מצליחים לישון בלילה בשקט או להביט בדמותם בראי.

-=-

לפני מספר ימים, דיוושתי לי על אופניי בדרכי מהעבודה הביתה. בצומת הרחובות אבן-גבירול ונורדאו התחלף הרמזור לאדום, ואני נאלצתי להמתין על שפת המדרכה. לידי עמדו שתי נערות, וניהלו ביניהן שיחה באנגלית אמריקאית לעילא ולעילא. בהיותי אדם מנומס, לא האזנתי להן. אחרי כ-30 שניות, פנתה אלי אחת מהן ונקשרה בינינו השיחה הבאה:

נערה א' (בעברית אנגלוסקסית): "סליחה, אתה אולי יכול להגיד או את האות אל"ף או את האות בי"ת?"

רועי: "סליחה?"

נערה א': "האות אל"ף או האות בי"ת. תגיד את אחת מהן. לא משנה איזו."

רועי: "אה…, אל"ף!"

נערה ב' (בעברית צברית ובארשת של ניצחון): "הא! הולכים לארומה! בואי".

-=-

בית קפה שאני דווקא מאוד ממליץ עליו הוא אילן'ס. כמו שכבר כתבתי פעם, אני פוקד לעתים תכופות את הסניף שבאבן-גבירול, וגם מקפיד לרכוש בו קפה למכונת האספרסו הביתית שלי. באילן'ס יודעים לא רק לעשות קפה כמו שצריך, אלא גם לחלוק עמי את הבוז לתועבות כמו קפה נמס. בעבר, היה אפילו שלט על הדלת שהודיע באותיות של קידוש לבנה שהמקום אינו מוכר קפה נמס, אלא רק קפה. אחד מהמלצרים, כך דיווח לי לפני כמה חודשים יפתח, נתקל בלקוח שביקש להזמין נס-קפה והחל להסתובב בבית הקפה ולשאול את הלקוחות האחרים אם הם יודעים על מה אותו לקוח מדבר. בקיצור, סנוביזם אליטיסטי בדיוק כמו שאני אוהב.

רשת אילן'ס מתהדרת בכך שהיא מוכרת קפה מסחר הוגן, שמקורו אינו בניצול ציני של פועלים קשי יום בארצות גידולו של הקפה. על אחד מקירות בית הקפה תלוי פוסטר גדול להמחשת עמדתה העקרונית של הרשת. בימים האחרונים, אני חש כאילו הנערה שבפוסטר נועצת בי עיניים מאשימות ואומרת "לארומה? שלחת אותן לארומה? איך אתה ישן בלילה, חסר מצפון שכמותך?".

דיני קניין ללא-משפטנים

לא תמיד קל לקרוא את הבלוג המצוין של עידן לנדו. לנדו נוטה להיות די מעצבן, גם כאשר קורא אותו אדם שמסכים עם חלק גדול ממה שהוא אומר. יתכן שזה בגלל שבדרך כלל לנדו אומר את הדברים שאנשים לא רוצים לדעת. אבל את הפוסט הזה שלו חייבים לקרוא, וחייבים להתרגז – לא על לנדו, אלא על מה שלנדו מתאר. העורכדין שבי מניח שמבחינה משפטית אפשר כנראה להתווכח עם כל מה שלנדו מתאר כאן, אבל זו בדיוק הנקודה שלנדו מנסה להעביר לנו, אם אני מבין אותו נכון: העובדה ש"מלוא כל הארץ משפט"[1], לא רק שאין משמעותה שיש קשר בין המשפט לבין הצדק, אלא שלעתים מזומנות היא באה כדי לתת לגיטימציה להיעדרו של הצדק.

---

[1] אהרן ברק, "על השקפת עולם בדבר משפט, שיפוט, ואקטיביזם שיפוטי," עיוני משפט י"ז, תשנ"ג, עמ' 476.

 

כפירה בעיקר

השואה היא דבר נורא. על כך אין חולק (אני מניח שדיוויד אירווינג לא נמנה על קוראי הבלוג הזה). ששה מיליון יהודים נרצחו, אך ורק בשל יהדותם. מיליונים רבים אחרים זכו להינצל, ולשאת איתם את הטראומות הקשות עוד עשרות שנים. משפחתי שלי לא נמלטה מגורל זה, וחלקה הארי לא שרד את מכונת ההשמדה הנאצית. אני לא מתיימר לנסות ולהבין את סבלם של הקורבנות ואת הצלקות שהם נושאים על גופם ובנפשם, ובוודאי שאיני מזלזל בהם. אבל יש דבר אחר שאני מרגיש צורך לומר באופן חד וברור, על אף שזה מרגיז לא מעט אנשים: העובדה שאדם מבוגר שאתרע מזלו והגיע אל ספו של עוני (או אל עוני ממש) הוא גם ניצול שואה, אינה צריכה להשפיע לא על חובתה של המדינה לסייע לו ולא על האופן שבו מושיטה לו המדינה את עזרתה.

נראה שמדינת ישראל מתייחסת באופן מביש לאזרחיה הקשישים. בשנים האחרונות נחשפים עוד ועוד מקרים של קשישים החיים בעוני מחפיר, אשר חסכונותיהם והקצבאות שהם מקבלים (או אמורים לקבל) אינם מספיקים להם ומחייבים אותם לבחור האם להוציא את כספם לטובת טיפולים רפואיים או לטובת מזון ושאר חשבונות. חלק מאותם קשישים הם גם ניצולי שואה, וכאשר מגיע סיפור כזה, מזדקפת הזירה התקשורתית הישראלית על רגליה האחוריות וקוראת "לא די להם במה שהם עברו בשואה? תנו להם להוציא בכבוד את שנותיהם האחרונות!". קריאה זו היא קריאה מוצדקת. העניין הוא שהיא מוצדקת גם כאשר היא מתייחסת לקשישים שלא חוו על בשרם את השואה. כאשר אדם מגיע לחרפת רעב – אין זה משנה האם הוא ניצול שואה או לא. למעשה, זה אפילו לא משנה האם הוא בן 40 או בן 80 (אם כי נכון הוא שאדם בן 40 הוא אדם שיש יותר תקווה שיצליח לדאוג לעצמו מאשר אדם בן 80).

אני רואה את המדינה כאחראית לרווחתם של אזרחיה. אם אדם מגיע לחרפת רעב, על המדינה לדאוג לו, בין אם היה באושוויץ ובין אם לאו. לומר לקשישים שאינם ניצולי שואה החיים בעוני "עצוב לנו מאוד, אבל לדעתנו יש לטפל קודם באנשים אחרים, רעבים בדיוק כמוכם, מכיוון שהם ניצולי שואה" זו, לטעמי, גסות לב שאינה נופלת מגסות הלב שכנגדה יוצאים המתרעמים על האופן שבו נראית זקנתם של ניצולי השואה.

חשבון נפש ספורטיבי

בפוסט המיוחד שלו לרגל יום הכיפורים, הזמין רונן דורפן את קוראי הבלוג שלו לענות על שאלון. מכיוון שהשאלון מעניין מספיק, ומכיוון שפורמט של טוקבק לא באמת מאפשר לי לכתוב כל מה שאני רוצה בתשובה, אני עונה בקצרה אצל דורפן ומרחיב כאן.

נתחיל בהצגת השאלות שהציב דורפן:

1. מה הייתם עושים בפרשת קסטר סמניה על פי העובדות הידועות (יש לה אברי מין נשיים אבל רמת הורמון גברי גבוהה כתוצאה ממצב מולד ולא רמאות)? האפשרויות: פוסלים אותה, משאירים לה את המדליה ופוסלים את השתתפותה בעתיד או מתירים לה להשתתף

2. האם אתם מסכימים עם העונש של מייקל ויק, שהורחק לשני משחקים אחרי שישב בכלא על התעללות בחיות?

3. האם בזימון לנבחרת ישראל צריכים להתחשב בשירות צבאי?

4. האם יש משהו בלתי מוסרי בסכומי הכסף שכדורגלנים מרוויחים ושקבוצות מוציאות על רכישת שחקנים?

5. נהג מרוצים מת. האם צריך לקיים את המרוץ למחרת?

6. האם הכדורגלנים האיראנים צריכים לקבל עונש כי עירבו פוליטיקה בספורט. ואם לא, אז מה ההבדל בין מי שלמשל מזהה עם ילדים פלשתינאים עם כתובת במגרש?

7. האם ספורטאים שחורים מקדמים או עוצרים את התקדמות השחורים בחברה האמריקאית?

8. האם יש צורך בחקיקה לקידום “שחקני בית” בכדורגל?

9. מי האשם העיקרי בכך שאין שחקן ערבי בבית”ר ירושלים?

10. האם צריך לשחק כדורגל בשבתות בישראל?

ולתשובות שלי:

1. שאלה מצוינת. האינטואיציה הראשונית שלי אומרת שיש להשאיר בידיה את המדליה ויש לאפשר לה להתחרות בעתיד. אבל ככל שאני חושב על זה יותר, אני נתקל בהיסוסים. נכון שיש לאפשר לאנשים להתחרות למרות שונותם, שהרי אם לא כן נמצא עצמנו, שוב, בעולם שבו שחורים לא יכולים להתחרות בלבנים. אולם, יש מקומות שבהם השונות היא מסוג שמונע תחרות. כך, למשל, אנחנו מפרידים בין תחרויות נשים לתחרויות גברים ובין המשחקים האולימפיים למשחקים הפאראלימפיים. השאלה היא איפה עובר הקו בין שונות שמצדיקה הפרדה לשונות שאינה מצדיקה הפרדה. האם זו רק השאלה האם יהיה לשונה מקום אחר להתחרות בו (ואז יש לאפשר לסמניה להתחרות, כי אין לה מסגרת אחרת)? ואולי יש אנשים שיש להם מגבלה פיזית מסוג שמונע ממנו להתחרות? לא יודע. אז נחזור לאינטואיציה הראשונית, וניתן לה להתחרות.
2. המעשים של ויק אינם קשורים להיותו ספורטאי. הוא לא מכר או קנה משחק, הוא לא נטל סמים ממריצים, אין כאן רמאויות כלכליות (חוזים כפולים וכד'), הוא לא דקר שחקן יריב. הוא בסך הכל פושטק שהתנהג כמו פושטק. לכן, ענישתו צריכה להיות אף היא חיצונית לעולם הספורטיבי. אחרי שהוא ישב בכלא, אין מקום להעניש אותו שוב בצורת הטלת סנקציות ספורטיביות עליו או על קבוצתו (וזאת להבדיל ממצב שבו כל אחת מהקבוצות בליגה תחליט שהיא לא מוכנה להעסיק אצלה כזה מין בן-אדם).
3. אם אנשים שלא שירתו בצבא יכולים להיות חברי כנסת, שרים, ראשי עיר ושאר נבחרי ציבור, הם יכולים להיות גם כדורגלנים בנבחרת ישראל. התניית הזימון לנבחרת בשירות צבאי בתפקיד של מש"ק ממטרות היא מגוחכת. הרי השירות הצבאי שספורטאים כאלה עושים הוא לא באמת שירות צבאי. שירות בתפקיד של מש"ק ממטרות 4 שעות ביום במשך שנתיים-שלוש לא מעניק לכדורגלן יתרון מוסרי על מי שלא בזבז את זמנו על שירות חסר טעם שכזה, שירות שכל מטרתו היא קבלת פנקס חוגר בבקו"ם.
4. אני לא רואה בכך שום בעיה מוסרית. הבעיה האמיתית, כמו שאומר רונן, היא לא בתשלום לשחקנים, אלא בייקור המשחק לאוהדים.
5. אני חושב שלנסיבות המוות יש כאן משקל. נהג שנהרג במהלך מירוץ או במהלך מקצה הדירוג לא צריך להביא לביטול של המירוץ. לטוס על אספלט במהירות של 250-300 קמ"ש זה ליטול את הסיכון שמשהו ישתבש בצורה מחרידה. אפשר להוסיף סממני אבל למירוץ או למירוץ הבא אחריו, אבל נראה שבזה הדברים צריכים להסתכם. מצב אחר, שבו מותו של נהג נגרם בגלל אירוע דוגמת מינכן 1972 (היינו, הנהג היה מטרה לאירוע אלים בשל היותו נהג), מחייב, לדעתי, דחייה מסוימת של המירוץ, אבל מחייב גם את קיומו כאקט הצהרתי. לבסוף, אם הנהג מת בגלל שהוא מעד ערב לפני המירוץ באמבטיה ושבר את המפרקת, יש לקיים את המירוץ כסדרו, בלי שאלות בכלל.
6. אין להעניש אותם. האיסור על עירוב פוליטיקה בספורט צריך לחול על פרנסי הספורט (התאחדויות, שרי ספורט, וכו') ולא על ספורטאים. אם ההתאחדות האיראנית לא מאפשרת לספורטאי להתמודד מול ספורטאי ישראלי, יש להעניש אותה, כי היא פוגעת בתחרות. אם ספורטאי עולה למשחק ומביע הזדהות אישית עם עמדה פוליטית מסויימת, זה בסדר גמור מבחינתי. קוראים לזה "חופש הביטוי".
7. אין לי מושג. אני פשוט לא יודע מספיק.
8. אם יחוקקו חוקים ראויים, שימנעו מצב של סחר בקטינים, אז אני חושב שאין עם זה בעיה. אולם, יתכן שההזדהות הלוקאלית עם מועדונים היא עניין שאובד עליו הכלח, ושאין מקום להמשיך ולהגן עליו. כמי שאהדתו נתונה למועדון שממוקם אלפי קילומטרים ממקום מגוריו, ושחלק בלתי מבוטל משחקניו אינם אנגלים או בריטים, אני לא חש בלוקאל-פטריוטיזם עז במיוחד.
9. אך ורק ההנהלה. אני לא יודע אם זה נובע מזה שבהנהלת בית"ר מכהנים אנשים שהם בעצמם גזענים, או שהם פשוט פחדנים שמפחדים להתעמת עם האוהדים. ההנהלה צריכה לזכור שתפקידה הוא לנהל. מי שמפחד מהחלטות קשות, שלא ילך לעבוד במקום שבו נדרש ממנו לקבל אותן (לתשומת לבו של הקורא אהוד אולמרט).
10. לדעתי, כל עוד יש רק יום שבתון אחד, אין ברירה וחייבים לקיים את המשחקים בו. אני לא בטוח שהכדורגל הישראלי הוא ענף שמפרנס חלק משמעותי מהעוסקים בו. אני לא יודע כמה משלמים לכדורגלן בליגה שאינה ליגת העל (בוודאי שאני לא יודע מה קורה בליגה ב' דרום וכיו"ב). אם מדובר בשחקנים שצריכים לעבוד חמישה ימים בשבוע לפרנסתם, הרי שאין ברירה אלא לקיים את המשחקים בימי שבת.

גמר חתימה טובה.

נסיבות מקילות

רק שלשום כתבתי כאן על זה שהצבא שלנו הוא הכי דבש בעולם, וכבר באה המציאות ודואגת להבהיר לנו למה הכוונה. חיילי השריון מחטיבה 188 שהואשמו בהתעללות בחבריהם הורשעו במסגרת עסקת טיעון. שניים מתוך הנאשמים הודו, ובתמורה הושת עליהם עונש מופחת. בנוסף, צה"ל יודה שהיתה מסורת של התעללויות בחטיבה. עסקת הטיעון הזו זכתה לקיתונות של רותחין מהנאשמים ומשפחותיהם.

אני לא בטוח שמובנת לי הטענה לפיה הודאה של צה"ל כי ההתעללויות האלה היו עניין של מסורת יש  בה כדי להשפיע על חומרת העונש. הבה ונניח שאכן מדובר במסורת. הבה ונניח, אפילו, שהמתעללים קיבלו פקודה ישירה להתעלל. האם זה הופך את מעשיהם לפחות חמורים? האם זה מצדיק הקלה בעונש? לטעמי, לא. יש דברים שחיילים, בני אדם, אינם אמורים לעשות, גם אם הנורמה מסביבם היא לעשות דברים כאלה וגם אם הם קיבלו פקודה ישירה לעשותם. הדברים נכונים הן כאשר מדובר במישור שבין חייל לאויבו והן כאשר מדובר במישור שבין חייל לחברו. דגלי אי חוקיות שחורים צריכים להתנוסס לא רק מעל פקודות לירות באזרחים חסרי ישע, אלא גם מעל פקודות, או נורמות, של התעללות בחברים לנשק. חייל שהתעלל בחברו לא יוכל להגיד "כולם עשו את זה" או "אני רק מילאתי פקודות". אם מצפונו של החייל לא עצר בעדו, יתכבד החייל, ישב בכלא ויפסיק להתבכיין. ואם אחותו של אותו חייל לא תרצה בגלל זה לשלוח את ילדיה לצבא, יתכן שהרווח כולו שלנו.

תפוח בדבש

את ראש השנה בילינו בחופשה בצפון. למחוזות התרבות חזרנו ברכבת הראשונה של מוצאי החג, שכיאה למעמדה היתה עמוסה בכל טוב הארץ. כך הזדמן לי לשמוע את המשפט הבא, שאמר חייל למישהי שישבה מולו -

תאמיני לי, יש לנו את הצבא הכי דבש בעולם.

אני מקווה שתסתדרו בלי הקשר.

פשעי שנאה

יהונתן קלינגר טוען בפוסט האחרון שלו שאין הבדל בין פשעי שנאה לפשעים אחרים (או יותר נכון, חוזר וטוען). בתמצית, טענתו היא שאלימות היא אלימות היא אלימות, ומה שמשנה הוא שאנשים נפלו קורבן לפשע, ולא מה המניע לכך שעמד בבסיס המעשה העברייני. הרשו לי לחלוק על דעתו.

למניע שניצב בבסיסה של עבירה יש משמעות, לדעתי, כשבאים לקבוע את חומרתה של העבירה, או את הפסול המוסרי שכרוך בה. בדרך כלל, המניע כשלעצמו אינו מהווה עבירה. לדוגמא: אם אני רוצה להתעשר במהירות, אין בכך שום פסול. אם הרצון הזה גורם לי לרצוח את דודתי העשירה שהכניסה אותי לצוואתה, או סתם לשדוד בנק, זה כבר סיפור אחר. דוגמא נוספת: אם אדם חתך את נתיב נסיעתי בפראות והביא אותי לכלל עצבים, שגרמו לי להטיח את אגרופי בצופר, זה בסדר גמור ואין בכך פגם מוסרי. אם אותם עצבים גרמו לי לעצור ליד המופרע ברמזור ולהטיח את אגרופי בפרצופו, זה כבר סיפור אחר. ההתנהגות שלי, ולא מה שהניע אותה, היא זו שיוצרת את המעשה העברייני והיא זו שמטילה בי דופי מוסרי.

פשעי שנאה מאופיינים בסוג אחר של מניע. המניע הזה, גם במנותק מביצוע העבירה, נתפס כפסול מוסרית. אם אני אתהלך ברחוב ואגיד "אני מתעב הומואים כי הם הומואים" או "אני שונא יהודים כי הם יהודים" יש לגנות אותי, גם אם לא ליוויתי את האמירה הזו באקט פיזי כנגד שנואי נפשי. ולא זו בלבד שהמניע כשלעצמו ראוי לגינוי, אלא שבמקרים מסויימים אפשר יהיה אפילו לנסות ולנקוט נגדי בהליכים משפטיים, אזרחיים או פליליים. משמעות הדבר, בעצם, היא שמה שמניע אותי לבצע פשע שנאה, כשלעצמו נחשב להפרה של סטנדרט התנהגות אשר למשפט יש את הכלים לטפל בה – היינו המניע עצמו הוא גם "מעשה". כלומר, החומרה היתרה שאנו נוטים לייחס לפשע שנאה נובעת מזה שלמעשה יש כאן שתי רעות המורכבות זו על גבי זו. ההרכבה הזו היא שגורמת לנו, בין היתר, להתייחס, נניח, לג'נוסייד כאל יותר מאשר "סתם" אוסף של אלפי או מיליוני רציחות.

אני לא מסכים עם הטענה של קלינגר כאילו הכרה בחומרתם היתירה של פשעי שנאה יוצרת שני מעמדות נפרדים של קורבנות, כאשר אלה שווים ואלה שווים ואלה שווים יותר. הבידול שיוצרת ההכרה הזו הוא בין עבריינים, לא בין קורבנות. להגיד שעבריין אחד גרוע יותר מאחר, אין משמעו לומר שקורבן אחד שווה יותר מאחר.

אסור להשוות

לכבוד יום השואה, ובאיחור קל, החלטתי להעתיק לבלוג הזה טקסט שכתבתי לפני כשנתיים וחצי. ערכתי אותו קצת כדי שיתאים לזמן ולאכסניה החדשה, והנה הוא פה.

=======

בנובמבר 2006 פסק בית המשפט העליון שאמנון דנקנר יצטרך לשלם שקל אחד לאיתמר בן-גביר כפיצוי על כך שקרא לו "נאצי קטן ומלוכלך". פסק הדין קצת ארוך מדי (103 עמודים, ירחם השם) מכדי שאקרא אותו לעומק, אז אסתפק בשאיבת מידע מסקירות עיתונאיות.

פסק הדין הזה עורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד, זה נראה כאילו בית המשפט העליון החליט להשתעשע בבן-גביר ולעשות ממנו צחוק בפיצוי שהוא יפסוק לטובתו. התחושה הזו מודגשת עוד יותר באמצעות העובדה שדנקנר לא חויב לשלם את הוצאות המשפט של בן-גביר ושמנגד, ביום פרסום פסק הדין ראה בית המשפט לנכון לפרסם גם החלטה קודמת שניתנה בתיק, לפיה בן-גביר לא פטור מאגרה בגין הערעור שהגיש. זה, כמובן, משמח.

אבל זו נחמת עניים. בסופו של דבר, בית המשפט קבע שלכנות את בן-גביר "נאצי" זו פגיעה בשמו הטוב של בן-גביר, שאסור לעשות את זה ושמי שעושה את זה יצטרך לשלם. השופטת פרוקצ'יה אף קובעת כי כינויו של כל יהודי בישראל בכינוי "נאצי" הוא פגיעה בלתי סבירה, ועל כן אסורה, לאור המטען הכבד שהכינוי נושא עימו. בית המשפט, בעצם, משתמש בהתייחסות המוכרת בשיח הישראלי לשואה – "אסור להשוות". "נאצי", לדעת בית המשפט, הוא אך ורק מי שהוא נאצי במובן הפורמאלי של המילה, מי שהיה חבר במפלגה הנאצית. אבל כל דבר אחר, ולא משנה עד כמה הוא מתועב ועד כמה הוא הולך בתלם הרעיוני והתפיסתי של הנאציזם, אינו "נאצי".

זו, לדעתי, פרשנות מצומצמת ומצמצמת מדי. זו פרשנות שלמעשה מנתקת את הרעיון הנאצי המהותי מהמופע החזותי החיצוני שלו. המדים ופנקס החבר, לדעת בית המשפט, הם חזות הכל. אין צורך לבדוק מדוע כונה אדם "נאצי", אין צורך לבדוק מה הדעות שהביע, מה האידיאולוגיה המניעה אותו. אם יהודי-ישראלי מביע דעה שהיא נאצית במובהק, יגן עליו המשפט הישראלי מפני מי שיבוא להצביע על כך שמדובר בעמדה נאצית, וזאת בנימוק שמביע הדעה הוא לא "נאצי פורמלי". אם אדם מניח על שולחן הכנסת הצעת חוק למניעת נישואי תערובת של יהודים ולא יהודים ואף להפרדתם הכפויה של זוגות מעורבים שכבר נישאו, אסור לאחר להזכיר את חוקי נירנברג ולומר כי מדובר למעשה במהות זהה. אם אדם מביע תמיכה במי שהציע חוקים כאלו וברעיונותיו, אסור לאדם אחר להזכיר את ההמונים ש"עשו במלאכה" בגרמניה של שנות ה-30' של המאה שעברה.

אם יש משהו שהחברה הישראלית צריכה ללמוד מהשואה הרי זה שדווקא עלינו מוטלת החובה להשוות כל הזמן. דווקא עלינו מוטלת החובה לעמוד ולהתריע בכל פעם שמישהו, ויהיה זה יורג היידר, ז'אן-מארי לה-פן או מאיר כהנא, הם ותומכיהם, מביע דעות שמזכירות דעות של נאצים, יותר או פחות. לא משנה אם הדעה הזו מופנית כלפי תורכים, שחורים, יהודים או ערבים. מי שאומר שיש לאסור בחוק נישואי תערובת עם קבוצה אתנית מסויימת, שיש ליישב את קבוצת האוכלוסיה הזו במקומות מהם אסור יהיה להם לצאת, שיש להרחיקם מכל מוקד של השפעה ושיש "לנקות" את הטריטוריה שלו מאותה קבוצה מביע דעות נאציות כלפי הקבוצה הזו. נכון, הנאצים האורגינלים לקחו את האמירות האלה צעד אחד, גדול מאוד, קדימה, אבל החובה להתריע כנגד הדברים האלה צריכה להיות לפני שלב מחנות הריכוז, לא אחריו ואפילו לא במהלכו. אסור לחכות לרגע האחרון.

ההגנה מפני ההשוואה לשואה ולנאציזם צריכה לחול במקרים בהם מדובר בהשוואות טפשיות שאין בינן לבין המציאות דבר ושכל מטרתן היא לעשות שימוש ב"נשק יום הדין" של אי-תרבות הויכוח. ההתנתקות אינה שואה. רבין לא היה נאצי (אם כבר מדברים על הקשר בין כהניסטים להשוואות, מן הראוי להזכיר גם את זה). השלטון הישראלי בשטחים הכבושים אינו שקול לשלטון הכיבוש הנאצי. מנגד, התייחסות לערבים, להומואים או לכל חברי קבוצה אתנית-מגדרית-חברתית אחרת כאל תתי אדם או חיות בהחלט שקולה, בעיני, לשלטים בנוסח "אין כניסה ליהודים וכלבים" בגרמניה של שנות ה-30'. השאלה שיש לשאול היא איך היינו מתייחסים לדעה מסויימת אם היא היתה מובעת כלפי יהודים על ידי מי שאינו יהודי, ולגזור מכך גזירה שווה.

=========

עד כאן הקופי-פייסט. מכאן הדיסקליימר: זה כמובן לא ניתוח משפטי מעמיק ומקצועי של פסק הדין. פסק הדין היה למעשה רק הטריגר להעלאה על הכתב של דעה שרק חיפשה אירוע שיצדיק את הבעתה.

שלא תהיינה טעויות – השוואה לנאציזם היא עניין בעייתי. אני לא טוען שקל לומר מתי היא לגיטימית ומתי היא לא. יש כמובן מקרי קיצון קלים אבל רוב הסקאלה היא התחום האפור. במיוחד אני לא חושב שראוי לשלוף אמירות כמו "אתה נאצי קטן ומלוכלך" מהמותן, מכיוון שאפילו אם מהותית, הן מחזיקות מים, הן מביאות לרידוד של הדיון.