שלדים בארון

לאחר הרצח במועדון הבר-נוער, התעוררו מעל במות שונות דיונים בשאלת הוצאתן מן הארון של דמויות ציבוריות, שנטייתן המינית היא בבחינת סוד גלוי. הויכוח, עד כמה שהבנתי אותו, היה בין הגורסים כי נטייתו המינית של אדם היא עניינו הפרטי וזכותו לשמור עליה בדל"ת אמותיו, לבין אלו הטוענים כי לא ניתן לנתק את הנטייה המינית מהשאלות הפוליטיות הכרוכות בה, וכי המאבק על זכויותיהם של חברי הקהילה הגאה גובר על זכותם של הומואים ולסביות מפורסמים להישאר בארון. אותם אלו המצדדים באאוטינג הפומבי זרקו לחלל האוויר שמות ורמזים לשמות של אנשים מוכרים, שידוע לכל (או, לפחות, שידוע ליודעי ח"ן) שהם הומואים או לסביות בארון, תוך שהם מביעים את כעסם על העובדה שאותם אנשים אינם רותמים את מעמדם הציבורי לשירותה של הקהילה הגאה.

נדמה לי שהצלחת מסע האאוטינג הפומבי לא היתה גדולה כפי שקיוו אלו שצידדו בו. זו, כנראה, הסיבה שמובילי הקמפיין החליטו שלא די בהוצאתם מהארון של סלבריטאים מקומיים, ושיש לעבור לתותחים הכבדים באמת, ולא להירתע מהעובדה שהארון ממנו יש להוציאם הוא ארון שבו הם נמצאים זה כמעט 500 שנה.

יידוי אבנים

כידוע, אבן שאידיוט אחד משליך לבאר, גם מאה חכמים יתקשו להוציאה.

-=-

לפני כחודש, התרעמתי (ובצדק) על הגשתה של תביעה נזיקית כנגד מועדון הבר-נוער, בידי נער שנפצע מהירי. אני מקווה שהתובע, יונתן בוקס, ישמח לשמוע שעם תום השנה האזרחית ופקיעת פוליסות הביטוח של ארגונים גאים, מתחילות חברות הביטוח לסרב לבטח ארגונים כאלה, "בשל סיכון גבוה". חברות הביטוח מבינות היטב את מה שהבין אורי ברוכין, באחת מהתגובות לפוסט המתרעם שלי: התובעים מחפשים בעצם את חברות הביטוח, בעלות הכיס העמוק. אי לכך, חושבות לעצמן חברות הביטוח, הבה ונצא מהמשחק. ועכשיו, אם יחליק מישהו במדרגות המובילות אל מקום מפגש חברתי כזה או אחר של בני נוער גאה וישבור את ידו, לא יהיה למועדון גב ביטוחי והוא ייאלץ לשאת בנזק בעצמו. כמה זמן יקח עד שמועדונים כאלה פשוט יסגרו את שעריהם בשל הסיכון הכלכלי הזה?

-=-

התגובה של חברות הביטוח היא, בעיני, הומופוביה מודרנית. יש כאן מעבר, כמעט אבולוציוני, מהומופוביה קלאסית בסגנון שלמה בניזרי, שמוצאת לעצמה הצדקה בכל מיני טקסטים מסורתיים שעושים שימוש במונחים של קדושה וטומאה, להומופוביה שמוצאת לעצמה הצדקה כלכלית תוך שימוש במונחים מודרניים של "סיכון", "פרמיות" ו"שאלות חיתומיות". אפשר, אולי, להשוות את זה לאבולוציה שעברה האנטישמיות מ"היהודים עושים מצות מדם של ילדים נוצרים" ועד ל"היהודים משתלטים על כלכלת העולם".

ייקוב הדין את ההר

אני אסתכן בכך שקוראי הבלוג יחשבו שאני סנוב אליטיסט ומתנשא, ואגיד שאני מתקשה להסתדר עם אידיוטים. כאשר אני נתקל באידיוט שמפגין את כישורי הטמטום שלו, שערי סומר ועצבי מתרופפים. תכונה זו הביאה לכך שבתקופת לימודי באוניברסיטה פיתחתי יחד עם יפתח (אשר מן המפורסמות הוא כי עצביו רופפים לעילא ולעילא) שדה משפטי שלם של "דיני אידיוטים". דבר החקיקה המרכזי בתחום מרתק זה הוא "החוק לעשיית דין באידיוטים ובעוזריהם", וכמו שאפשר לנחש מהקרבה הטקסטואלית לחוקים אחרים לעשיית דין באנשים אחרים ובעוזריהם, הדין שביקשנו לעשות הוא מן המחמירים.

-=-

אחד מהנערים שנפצעו בירי במועדון הבר-נוער תובע את נזקיו. מאחר ובינתיים אין חשוד במעשה, ובוודאי שאין מי שהורשע בביצועו, נאלצים עורכי דינו של הנער לאלתר ולמצוא פתרונות יצירתיים. הפתרון היצירתי שנמצא הוא להגיש תביעה כנגד הבר-נוער בנימוק שהבר-נוער לא קיבל את אישורם של הוריו של התובע לפני שאיפשרו לתובע להיכנס לשטחו ולהשתתף בפעילויות שנערכו בו, וזאת על אף שהיה מודע לסיכונים שאליהם חשופים מקומות או אירועים המזוהים עם הקהילה ההומו-לסבית.

-=-

הבלוג מבקש להביע את צערו על כך שהשיטה המשפטית בישראל עדיין לא עברה מהשלב שבו היא מעודדת אידיוטים אל השלב שבו היא עושה בהם דין.

למראית הדז'ה-וו

אמש הותר לפרסם את העובדה שהמשטרה עצרה לפני כחודש ימים את יעקב טייטל בחשד שביצע שורת עבירות אלימות שכוונו כנגד פלסטינים (לרבות שני מעשי רצח), אנשי שמאל, הקהילה ההומו-לסבית (טייטל קשר עצמו לרצח בבר-נוער, המשטרה לא בטוחה שזה באמת הוא) ויהודים משיחיים. האיש מתגורר בהתנחלות שבות רחל, שבה התגורר בעבר אשר וייזגן, שרצח ארבעה פועלים פלסטינים ערב יישום תוכנית ההתנתקות ובמהלך ריצוי מאסרו שם קץ לחייו. אחד מתושבי שבות רחל, שנדרש לשאלת היותה של ההתנחלות מקום מגוריהם של שני אנשים מסוג זה, אמר ל"הארץ":

"וייזגן זה לא היה פיגוע על רקע לאומני, אלא על רקע תשומת לב."

ומהלאו אנו למדים על ההן.

-=-

וכמובן, שבשבוע שבין י"ב בחשוון לארבעה בנובמבר, אי אפשר בלי הכותרת הזו.

סיבה לבושה

צפו בסרטון הזה, שבו מפרט גל אוחובסקי מהי סיבה לגאווה לדידו:

עכשיו צפו גם בשני הסרטונים הבאים, בהם מפרטים אביעד קיסוס ואיתי פנקס סיבות לגאווה משלהם:

יש הבדלים גדולים בין הדברים שאותם רואים קיסוס ופנקס כסיבה לגאווה, ובין הדברים שאותם רואה אוחובסקי כסיבה לגאווה, ויש משהו מרגיז מאוד בדבריו של אוחובסקי.

קיסוס ופנקס מדברים על גאווה לנוכח פתיחות גוברת כלפי הומוסקסואלים, הן במישור אדם לחברו (כלומר, פתיחות ונכונות לקבל מצד הסביבה שבה הומוסקסואלים חיים) והן במישור שבין אדם למקום (כלומר, פעולות "פרו-הומואיות" שעושות רשויות שונות). הם מדברים על גאווה לנוכח הנכונות הגוברת של הומוסקסואלים לצאת מהארון ולנהל את חייהם בגלוי ובלי חשש. אלו סיבות טובות לחוש גאווה בעטיין. אוחובסקי אומר דבר אחר, שצריך למלא כל אדם שרואה עצמו כ"סובלני" בבושה.

לטעמו של אוחובסקי, סיבה לגאווה היא שלהיות הומו זה הרבה יותר טוב מלהיות סטרייט. למה? כי הומואים הם יותר מגניבים ויש להם גיי-בארים נפלאים בהלסינקי שבהם הם יפגשו המון חברים חדשים, בעוד שהטרוסקסואלים שיקלעו להלסינקי יאלצו להעביר את הלילה בחברת נערות כאלה שמשלמים להן כסף (נשמע מוכר?). אז מעבר לדוגמא הרדודה והשטחית שהוא בוחר, חשוב לשים לב לכך אוחובסקי חש גאווה כי הוא חושב שהוא יותר טוב ממני לא בגלל שהוא מוכשר יותר, יפה יותר, נחמד יותר או השד יודע מה, אלא בגלל שהוא הומו ואני סטרייט. אוחובסקי פונה כאן לקהל היעד שלו, ואומר לו "תרגישו טוב עם עצמכם! אתם הרבה יותר טובים מכל האחרים!". זו, חברים וחברות, תפיסה שבהעדר ביטוי טוב יותר, נכנה אותה "הטרופוביה". נכון, אמנם, שהומופוביה מציבה בפני הומוסקסואלים סכנות גדולות יותר מזו שמציבה ההטרופוביה בפני הטרוסקסואלים, אבל אין בכך כדי להכשיר את השרץ.

להגנתו של אוחובסקי אפשר, אולי, לטעון שבסרטון הזה הוא נראה כמי שכימיקלים שונים ומשונים משוטטים במחזור הדם שלו (חבר שהפנה אותי אל הסרטון אמר "הוא שיכור". אני טענתי "הוא מסטול". כמובן, אין האחד מוציא את השני). מצד שני, גם חנן פורת (להבדיל) היה מבוסם קמעא כששלף את ה"פורים שמח" הזכור לרע שלו. זה לא עזר לו, ובצדק זה לא עזר לו, לחמוק מביקורת ציבורית על העניין. גם לאוחובסקי זה לא צריך לעזור. ואפילו אם הוא מתבדח, לא כל בדיחה אפשר לספר בכל פורום.

פשעי שנאה

יהונתן קלינגר טוען בפוסט האחרון שלו שאין הבדל בין פשעי שנאה לפשעים אחרים (או יותר נכון, חוזר וטוען). בתמצית, טענתו היא שאלימות היא אלימות היא אלימות, ומה שמשנה הוא שאנשים נפלו קורבן לפשע, ולא מה המניע לכך שעמד בבסיס המעשה העברייני. הרשו לי לחלוק על דעתו.

למניע שניצב בבסיסה של עבירה יש משמעות, לדעתי, כשבאים לקבוע את חומרתה של העבירה, או את הפסול המוסרי שכרוך בה. בדרך כלל, המניע כשלעצמו אינו מהווה עבירה. לדוגמא: אם אני רוצה להתעשר במהירות, אין בכך שום פסול. אם הרצון הזה גורם לי לרצוח את דודתי העשירה שהכניסה אותי לצוואתה, או סתם לשדוד בנק, זה כבר סיפור אחר. דוגמא נוספת: אם אדם חתך את נתיב נסיעתי בפראות והביא אותי לכלל עצבים, שגרמו לי להטיח את אגרופי בצופר, זה בסדר גמור ואין בכך פגם מוסרי. אם אותם עצבים גרמו לי לעצור ליד המופרע ברמזור ולהטיח את אגרופי בפרצופו, זה כבר סיפור אחר. ההתנהגות שלי, ולא מה שהניע אותה, היא זו שיוצרת את המעשה העברייני והיא זו שמטילה בי דופי מוסרי.

פשעי שנאה מאופיינים בסוג אחר של מניע. המניע הזה, גם במנותק מביצוע העבירה, נתפס כפסול מוסרית. אם אני אתהלך ברחוב ואגיד "אני מתעב הומואים כי הם הומואים" או "אני שונא יהודים כי הם יהודים" יש לגנות אותי, גם אם לא ליוויתי את האמירה הזו באקט פיזי כנגד שנואי נפשי. ולא זו בלבד שהמניע כשלעצמו ראוי לגינוי, אלא שבמקרים מסויימים אפשר יהיה אפילו לנסות ולנקוט נגדי בהליכים משפטיים, אזרחיים או פליליים. משמעות הדבר, בעצם, היא שמה שמניע אותי לבצע פשע שנאה, כשלעצמו נחשב להפרה של סטנדרט התנהגות אשר למשפט יש את הכלים לטפל בה – היינו המניע עצמו הוא גם "מעשה". כלומר, החומרה היתרה שאנו נוטים לייחס לפשע שנאה נובעת מזה שלמעשה יש כאן שתי רעות המורכבות זו על גבי זו. ההרכבה הזו היא שגורמת לנו, בין היתר, להתייחס, נניח, לג'נוסייד כאל יותר מאשר "סתם" אוסף של אלפי או מיליוני רציחות.

אני לא מסכים עם הטענה של קלינגר כאילו הכרה בחומרתם היתירה של פשעי שנאה יוצרת שני מעמדות נפרדים של קורבנות, כאשר אלה שווים ואלה שווים ואלה שווים יותר. הבידול שיוצרת ההכרה הזו הוא בין עבריינים, לא בין קורבנות. להגיד שעבריין אחד גרוע יותר מאחר, אין משמעו לומר שקורבן אחד שווה יותר מאחר.

מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת

אחד הנושאים שרזי ברקאי עסק בהם הבוקר (3.8.09) בתכניתו "מה בוער" בגלי צה"ל היתה הטענה שהתגובה נפוצה, אצל אנשים רבים, לרצח במועדון בנחמני 28 היא האשמה קולקטיבית של חרדים ודתיים באחריות למעשה. העניין הזה עלה גם בכמה דיונים מקוונים, בין היתר בטוקבקים לפוסט הזה של ענת פרי ב'גלוב' ולפוסט הזה של אביעד קדרון. דיונים (אם אפשר לקרוא להם ככה) דומים התנהלו גם בטוקבקים לסיקור האירוע באתרי החדשות השונים (Ynet, הארץ). יש לציין שבעוד שהידיעות החדשותיות עצמן לא עסקו בהאשמה ישירה של ציבור כזה או אחר, הרי שנכתבו להן לא מעט טוקבקים שמאשימים באופן מפורש את החרדים, כקבוצה, באחריות לרצח (אותי הפתיע לגלות שבאתר הארץ הופיעו טוקבקים כאלה הרבה יותר מהר אחרי פרסום הידיעה מאשר ב-Ynet) ולא מעט טוקבקים אחרים שיוצאים נגד ההאשמה הזו (וכמובן, לא מעט טוקבקים אחרים, שיוצאים נגד הומואים).

מה שמשותף לדיונים האלה, הן בפוסטים שהפניתי אליהם והן באתרי החדשות, הוא שנראה שהדיון בהאשמת המגזר החרדי התחיל דווקא בטוקבקים, ולא בידיעות או בפוסטים עצמם, ותחילתו היא במגיב הקורא שלא להטיח האשמות גורפות בקבוצות ובמגזרים שלמים. את הבסיס לקפיצה האוטומטית הזו מצאו לא מעט מהמגיבים בהתייחסות (בפוסט/ידיעה או בטוקבקים אחרים) לאמירות הומופוביות, שחלקן הן אמירות שטנה של ממש, של גדולי דור כמו שלמה בניזרי, אלי ישי או נסים זאב. לדעתי, ברוב המקרים ההתלהמות הזו היתה מיותרת לחלוטין, ושימשה בעצם בסיס להסטת הדיון מהנושא המרכזי לעבר מחוזות של "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך" (מי אמר "רצח רבין" ולא קיבל?).

הזיהוי של קבוצות מסויימות עם הסתה הומופובית הוא כל-כך מוחלט, עד שגם כאשר אף אחד לא מאשים את הקבוצות הללו (להבדיל מפיגורות ציבוריות המשתייכות לקבוצות אלו) באחריות לרצח, קופצים המגינים שלהם אוטומטית וצועקים "מי אמר שיש קשר? אל תסיתו!". התגובה האוטומטית הזו מתעלמת מהעובדה שבאזכורים של בניזרי, ישי או זאב אין אלמנט של הסתה. יש כאן הפניית אצבע מאשימה כלפי אנשים שלהתבטאויותיהם יש קשר (גם אם לא קשר ישיר של סיבה ותוצאה) לרצח ביום שבת. אנשים כמו נסים זאב, אלי ישי ודומיהם, שמצווחים מעל כל במה אפשרית ובאוזני כל מי שרק מוכן לשמוע, במשך שנים, שההומואים הם אנשים חולים (אלי ישי), גרועים מבהמות (נסים זאב), טמאים (אלי ישי מכה שנית), שיש להדביר אותם כשם שמדבירים מגיפות (שוב פעם נסים זאב) – באמת שלא יכולים לבוא בטענות כאשר אירוע נורא כמו זה של יום שבת, שעולה ממנו ריח חזק של פשע-שנאה, מתקשר  אסוציאטיבית באופן אוטומטי לפועלם של אותם גדולי דור. אפילו אם לרצח בנחמני 28 אין קשר סיבתי ישיר לנסים זאב, הדה-לגיטימציה שזאב מנסה ליצור להומוסקסואליות פעלה את פעולתה. אפילו אם יסתבר שהרוצח לא מקבל הוראות מרבנים כאלה או אחרים, צריך לזכור שהתבטאויות שלהם, ובמיוחד בשים לב למעמדם הציבורי ולמשרות שהם אוחזים ואחזו בהם, נותנות לגיטימציה לתפיסה הזו של הומוסקסואליות כדבר רע, תפיסה שבמופע הקיצוני שלה מסתיימת בירי במועדון של בני נוער גאים.

זאב , ישי ובניזרי לא המציאו את ההומופוביה. ההומופוביה גם לא תמות איתם. אבל הם כמה מהדוברים הקולניים ביותר של ההומופוביה, וככאלה – הם מטרה פוטנציאלית ולגיטימית לחלוטין לכל אמירה אנטי-הומופובית שמישהו רוצה לומר. הרצח ביום שבת נותן, למרבה הצער, סיבה מספיק טובה לומר כמה אמירות אנטי-הומופוביות.

והיינו גם אנחנו ככל הגויים*

הגששים היו אומרים "אמריקה, וורסאנו, אמריקה" (ויש עוד). ומה נסים זאב היה אומר?

-=-

*שמואל א, פרק ח', פסוק כ'.