הידעת את הדרך אל בית אהובתי?
הסלולה היא או בפרך אכבשנה בעצמי?
הבהר היא או בעמק
השמשית היא או מעוננת
אחפש, אמשיך ללכת
עד שאמצאנה.
-=-
ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.
את מוצאי השבת שעברה העברתי בשתי פעילויות עיקריות. בשעות אחר הצהריים צפיתי במשחקה של מנצ'סטר יונייטד מול ווסט ברומיץ' אלביון (הפסדנו 2:2) ולאחר מכן הלכתי להפגנת השמאל שנקבעה לאותו ערב. וכמובן, יש קשר בין הדברים.
במאי 1999 פרסם עלי מוהר את אחת הרשימות הזכורות ביותר שלו בטורו "בשער", בה יצר זיקה בין אהדתו לקבוצות הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד והפועל תל אביב לבין משאלתו כי אהוד ברק ינצח בבחירות שנערכו באותו חודש. הזיקה הזו, בין אהדה ליונייטד ובין השקפת עולם פוליטית, נוצרה גם אצלי (על אף שברור לי שאין כל הגיון מאחוריה). אני לא מבין איך אדם שאוהד את מנצ'סטר יונייטד יכול להיות אדם שאוהד גם את בית"ר ירושלים או מחזיק בדעות שממקמות אותו בצדה הימני של המפה הפוליטית. וכמובן, זה עובד גם לכיוון השני: כשאני פוגש אדם שאני מעריך את השקפת עולמו הפוליטית, אני לא מצליח להבין איך זה שהוא אוהד דווקא את ארסנל.
מנצ'סטר יונייטד משחקת השנה נורא ואיום. באמת. פשוט זוועה. צפיה במשחק של יונייטד זה עסק מאוד לא נעים, שמעורר געגועים למשחקים נבחרים בליגה השישית בטיבה באירופה. הקבוצה נראית כמו צל חיוור של הקבוצה הגדולה שחלקנו זוכרים אך מהשנים האחרונות. פלא שזה מזכיר לי את השמאל הישראלי? וכמו השמאל, שכבר 15 שנה מתבוסס לו ברצח רבין כבמעין תירוץ לקיפאון שלו, כך גם מנצ'סטר יונייטד נתלית בבעיותיה הכלכליות כבתירוץ לסתמיות שאחזה בה מאוגוסט האחרון. וכמובן, הן השמאל והן יונייטד מנסים לתלות בפרסונות שונות ומשונות תקוות לעתיד טוב יותר, גם אם הפרסונות האלה לא ממש שוות את האמון. אם כבר הזכרנו את אותו טור של עלי מוהר, כולנו יודעים מה עלה בגורלה של ההבטחה שנשא עמו אהוד ברק (ואחריה באו גם ההבטחה המגומגמת של עמרם מצנע והפלופ האדיר של עמיר פרץ). נכון שביונייטד מושלך היהב בעיקר על סר אלכס, ולאיש יש קבלות מכאן ועד קאמפ נואו, אבל משהו באמון העיוור שהאוהדים נותנים בו מתחיל קצת לצרום. ועכשיו מתחיל לעלות בי החשש שהקבוצה תתייחס להחתמתו של ויין רוני על חוזה חדש כעל קרש הקפיצה לעתיד טוב יותר. ברור לי שזה לא יהיה ככה. ויין רוני הוא ההצלה של יונייטד ממש כמו שאהוד ברק הוא ההצלה של השמאל הישראלי. אבל הציבור מטומטם, והציבור משלם.
ובדרך מקרה נתקלתי השבוע בפוסט הזה של אבנר עפרת, שמלמד אותנו שמנצ'סטר היא אכן ערש הולדתו של השמאל.
חייו של אוהד כדורגל, או לפחות חיי כאוהד כדורגל, נעים בין אופטימיזם ורוד ואווילי לבין פסימיזם שחור משחור. בתחילת כל קמפיין, ותהא זו הליגה, ליגת האלופות או אחד ממפעלי הגביע, ברור לי שמנצ'סטר יונייטד היא הקבוצה הטובה ביותר המשתתפת באותו מפעל והמועמדת הראויה ביותר לזכיה. לפני כל משחק, ויהא זה משחק מול נמושות הליגה או אריות אירופה, ברור לי שעלי מוהר ידע על מה הוא מדבר ושנפרק אותם. אלא שאז מגיעה השטות הראשונה של ווס בראון, והיריב זוכה בכדור קרן. מאותו רגע, על אף כל האופטימיות האווילית שלי, ברור לי רק דבר אחד: כדור הקרן יוגבה לרחבה, יפגוש בראשו של שחקן יריב ויכנס לשער. כשם שהיה לי ברור לפני המשחק שננצח, כך ברור לי עתה שכדור הקרן ימצא איכשהו את דרכו אל השער. וזה לא נגמר בכך. כמה דקות לאחר כדור הקרן הזה, יוכשל ויין רוני בלב רחבת ה-16 של היריב. השופט יעשה מלאכתו נאמנה ויורה על בעיטת עונשין מאחד עשר מטר. רוני עצמו יציב את הכדור על הנקודה הלבנה, ילך כמה צעדים לאחור, ירוץ לעבר הכדור ויבעט. את כל זה הוא יעשה כשאני יודע, כשם אני יודע שמחר בבוקר תזרח השמש, שהבעיטה תוחמץ. אני לא מצליח להחליט אם השוער או הקורה יבלמו את הבעיטה, או שזו תשלח את הכדור מלכתחילה אל היציעים. כל שאני יודע הוא שאין אפס קצהו של סיכוי שהכדור הזה יכנס לרשת. וכמובן, שתי הסיטואציות שתיארתי כרגע לא פוגמות במאומה באמונה הבסיסית שבסופן של תשעים הדקות תהיה ידה של יונייטד על העליונה.
-=-
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי בסוף השבוע הקרוב פותחת הליגה האנגלית הבכירה עונת כדורגל חדשה. סגנית האלופה היוצאת והאלופה שבדרך, מנצ'סטר יונייטד, פותחת את משחקיה ביום שני, במשחק בית מסקרן במיוחד מול העולה החדשה, ניוקאסל. נפרק אותם.
בימים אלו נערכים בדרום אפריקה הרחוקה משחקי הגביע העולמי בכדורגל, הידועים גם בשם "המונדיאל". נכון לכתיבת שורות אלו הבטיחה נבחרתי הלאומית את מקומה ברבע הגמר של הטורניר, בו תפגוש את נבחרתה הלאומית של המדינה שאזרחיה הסגירו את אנה פרנק. נבחרתי הלאומית נראית טוב מאוד, ואנשים שמבינים משהו בכדורגל טוענים שהיא אחת המועמדות הרציניות ביותר לתואר. כמובן, בדרך לגביע תצטרך נבחרתי הלאומית לפגוש גם בנבחרתה הלאומית של המדינה שאיש לא מצפה לאינקוויזיציה שלה, ומתישהו תצטרך להיתקל גם בנבחרתה של המדינה שאל נציגיה הוסגרה אנה פרנק או בנבחרתה של המדינה שאליה ברחו אותם נציגים ב-1945. אבל עוד חזון למועד.
יתכן שהפסקה הקודמת הסבה את תשומת לבכם לעובדה שאני אוהד את נבחרת ברזיל. מדובר באהדה רבת שנים, שהחלה עם משחקי הגביע העולמי של 1990, שנערכו באיטליה. אל המשחקים נכנסתי כאוהד נבחרת הולנד, כי זה מה שאבא שלי חצי אהד וזה מה שרוב הילדים בכיתה שלי אהדו. הולנד שובצה בבית ו', שהיה אז הבית האחרון (פעם, ילדים, לא קיבלו את כולם למונדיאל והיו בו רק 24 נבחרות), יחד עם נבחרות אנגליה, אירלנד ומצרים. משמעות הדבר היתה שנבחרת הולנד נכנסה למעגל המשחקים רק ארבעה או חמישה ימים לאחר שהחל הטורניר, ולאחר שהיתה לי הזדמנות לראות את כל שאר הנבחרות. בין שאר הנבחרות האלה היתה נבחרת ברזיל, ששובצה בבית ג', יחד עם שוודיה, סקוטלנד וקוסטה-ריקה. במשחקה הראשון בטורניר ניצחה ברזיל את שוודיה 2-1. זה הספיק לי כדי להתקבע כאוהד של ברזיל. משחקה השני היה מול נבחרת קוסטה-ריקה, ומכיוון שהוא לא שודר משום מה בטלוויזיה, נאלצתי לשבת במטבח ולהאזין לשידורו ברדיו (ניצחנו 1-0). ברזיל ניצחה גם את סקוטלנד באותה תוצאה, והעפילה לשמינית הגמר. בשמינית הגמר זימנה ההגרלה לברזיל את היריבה המסורתית הגדולה, ארגנטינה. הרמאים ניצחו אותנו 1-0 (ושנים לאחר מכן הודו שהחדירו סמי שינה לבקבוקי השתיה שסופקו במהלך המשחק לשחקני ברזיל), ובליבי ניצתה שנאה יוקדת לכל מה שהוא ארגנטינאי (וזאת, עוד בטרם עמדתי על עוצמתה, או אפילו על קיומה, של מסורת של יריבות ספורטיבית בין שתי הנבחרות). בגמר הטורניר עודדתי, לזוועתם של כל הסובבים אותי, את הגרמנים, וכמה שמחתי כשבדקה ה-84 הבקיע אנדריאס ברהמה פנדל לזכות גרמניה, ושלח את הגמד הארגנטינאי שיש הטוענים שהוא השחקן הגדול בהיסטוריה למרר בבכי.
המונדיאל של 1990 היה אירוע חשוב בחיי כאוהד. למעשה, המונדיאל הזה הוא שגרם לי להתחיל להתעניין בספורט, להקדיש זמן לצפייה במשחקים ולבחור לעצמי קבוצות שיהנו מאהדתי. אז לזכרו של אותו מונדיאל, הבה ונשמע שיר.
-=-
הערה מינהלתית: בפוסט הזה יש מוזיקה. יתכן שאם אתם קוראים אותו שלא היישר מתוך אתר הבלוג, המוזיקה אינה זמינה לכם. לכן, עשו לעצמכם טובה, שנו את הרגליכם והיכנסו ישר לפוסט.
אמנים גדולים יוצרים שירים יפים, שמקומם בהיכל התהילה מובטח. לעתים הם אפילו יוצרים מספר רב של שירים כאלה. ולעתים, השירים האלה מטילים צל כבד על שירים אחרים של אותם אמנים, שנותרים בצד, נשכחים. בפוסט הזה נזכיר את האחים החורגים של הלהיטים הגדולים.
-=-
אי שם באמצע שנות ה-90' (אם אני לא טועה) ערכה גלי-צה"ל מצעד של כל שירי הביטלס. במשך כמה שבועות הושמעו כל אלבומי הלהקה בסדר כרונולוגי, והמאזינים נתבקשו למלא טפסי הצבעה שפורסמו בעיתון (נדמה לי שזה היה "ידיעות אחרונות") ולשלוח אותם (בדואר!) למערכת גל"צ. שיאו של המצעד היה, כמובן, במרתון רב שעות ששודר באחת השבתות, ושבו הושמעו 50 השירים שנבחרו לאהובים ביותר על ידי ציבור המאזינים. במהלך אחת משעות השידור, נעצרה ההתקדמות האיטית אל עבר המקום הראשון לטובת השמעתם של חמשת השירים שקיבלו את מספר הקולות הנמוך ביותר. שיר שאני די מסמפט, Hey Bulldog, הצליח להשתחל לרשימה הזו. השיר, אגב, הוא אח חורג במובן נוסף: למרות שהוא כלול באלבום הפסקול של הסרט Yellow Submarine, בסרט עצמו, כפי שהוקרן במקור, השיר לא נשמע.
-=-
אלבומה השלישי של להקת כוורת, "צפוף באוזן" הוא אלבום שונה מאוד משני האלבומים הראשונים. במובן מסויים הוא עצמו אח חורג שאפילו לא זכה לשם המשפחה "פוגי", שהופיע בשמותיהם של שני אלבומיה הראשונים של כוורת. האלבום הזה הוא אלבום של להקה, ולא אלבום של "דני סנדרסון וחברים", וניתן בו חופש ביטוי גדול הרבה יותר לחברי הלהקה שחסו באלבומים הקודמים בצילו של הג'ינג'י הקטן. האלבום, כך נדמה לי, לא זכה להכרה שהוא ראוי לה, ולהוציא מספר שירים שזכו להצלחה יחסית ("היא כל-כך יפה", "גולית", "מדינה קטנה" ו"שיעור מולדת" – זה האחרון לא באמת נתפס בדרך כלל, לדעתי, כשיר של כוורת) לא הותיר רושם (בוודאי שלא כאלבום). האלבום כלל גם שיר שפשוט מזמין שיכללו אותו ברשימת אחים חורגים, הלא הוא "שיר הטמבל" (ואורי קציר כתב עליו פוסט יפה ומעניין). אבל דווקא באלבום לא סנדרסוני, מצווה לבחור בשיר של סנדרסון (אחד מהשניים היחידים באלבום כולו שסנדרסון חתום עליהם לבדו). אם תרצו, האח החורג של האח החורג.
-=-
ב-1994 הוציאו ה-Red Hot Chili Peppers את האלבום One Hot Minute. האלבום בא אחרי ההצלחה האדירה של Blood Sugar Sex Magik (שהוא אלבום ששני רק ל-Abbey Road ברשימת האלבומים האהובים עלי), וכבר כאן הוא נכנס לעמדת אנדרדוג. אחד השירים באלבום, Tearjerker, הוא שיר מאוד לא אופייני, לא ללהקה ולא לאלבום. זו בלדת רוק קיטשית וכשמה – סוחטת דמעות. תמיד חשבתי ששמו של השיר הוא מעין קריצה של חברי הלהקה לחריגות של השיר הזה ברפרטואר שלה, ורק בעת כתיבת הפוסט למדתי שהשיר נכתב בעקבות התאבדותו של קורט קוביין.
-=-
לפעמים, האח החורג הוא ממזר שלא זוכה אפילו לשאת את שמו של אביו. במרץ 1958 התאספו חמישה נגני ג'אז ידועי שם באולפן והקליטו עבור חברת Blue Note סשן מוצלח מאוד. החמישה היו הפסנתרן האנק ג'ונס, הבאסיסט סאם ג'ונס (אין קשר משפחתי), המתופף ארט בלייקי, נגן האלטו-סקסופון קאנונבול אדרלי והחצוצרן מיילס דייויס. דייויס היה הכוכב הגדול בין החמישה, אבל מסיבה כלשהי, כשההקלטות יצאו על גבי התקליט המופתי Something Else, נרשם שמו של דייויס כאחד מנגני הליווי, והקרדיט להנהגת הקבוצה ניתן לאדרלי. ישנן סברות שאומרות שדייויס היה מחוייב בחוזה לחברת תקליטים אחרת, מה שמנע ממנו לתת את שמו כנגן מוביל לתקליט. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, האזנה לתקליט מגלה כי רוחו של דייויס שורה עליו. הדבר בולט במיוחד ברצועה הפותחת את האלבום, Autumn Leaves. הקטע נשמע כמו קטע של דייויס לכל דבר, אבל בדברי ימי העולם תמיד יהיה זה אדרלי שיזכה לקרדיט הרשמי.
-=-
ולסיום, האח החורג הוא, מפעם לפעם, כזה שאינו מסב גאווה גדולה למשפחה. אולי הוא מצורע, אולי מפגר ואולי סתם פושטק. במקרים כאלה, מנסה אבי המשפחה להצניע את קיומה של הכבשה השחורה הזו, ומוחק את שמה מעטיפת האלבום. אבל אלו שנשארים עד סופו של האלבום מופתעים לפתע לגלות אותו, אורב בקצה הרצועה האחרונה ומצפה לאותם תמימים שלא שולפים את הדיסק מהמערכת מיד עם סיום השיר הרשמי האחרון. השיר הבא הוא פושטק כזה, שמתחבא לו בסוף האלבום היפה של יוני רכטר ועלי מוהר, "מחשבות ואפשרויות" (השיר הזה הוא באמת בנו החורג של מוהר, אגב: זה השיר היחיד באלבום שאת מילותיו לא הוא כתב).
זה אחד השירים האהובים עלי. הוא מרגש אותי כל פעם שאני שומע אותו, ועוד אין לי אפילו ילדים.
כיכר העיר