בשנת 1999 עשיתי משמרת לילה בבסיס בו שירתתי. בסביבות השעה 2 לפנות בוקר עליתי מהבונקר בו ישבתי אל מועדון החיילים של הבסיס, כדי לקנות לעצמי כוס שוקו חם מהמכונה שהוצבה בפתחו. הטלוויזיה שבמועדון דלקה, והשמיעה רצף של קליפים. התיישבתי מולה עם כוס השוקו שלי ובהיתי. לאחר כמה דקות התחיל להתנגן שיר של הבי-ג'יז. על המסך הופיעו שלושה גברים ששרו את השיר, ואני נקרעתי מצחוק על הפרודיה הגאונית של הכנסת שיר של להקת נשים לפיותיהם של שלושה גברים, שניים מהם מגודלי זקן. שוו בנפשכם את תדהמתי ביום המחרת, עת סיפרתי למישהו (לא זוכר למי) על הקליפ הזה וקיבלתי את התשובה "תגיד לי, אתה דפוק? הבי-ג'יז זו לא להקת בנות". לא האמנתי לו, אז ערכתי בירורים. תוצאת הבירורים האלה היתה שאני דפוק, ושהבי-ג'יז אינה להקת בנות.
רובין גיב, חבר הבי-ג'יז (ותהרגו אותי אם אני יודע לזהות אותו מתוך השלישייה הזו), נפטר הלילה. השיר הבא הוא השיר בו צפיתי במועדון החיילים באותו לילה מר ונמהר.
-=-
ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.
עד כה, בשנה וחמישה חודשים, הצליח הבלוג להימנע מניבולי פה. אבל הבן-זונה הזה ניסה להרוג אותי, את אשתי, את הבת שלי ואת הכלב חד העין שלנו. אני נוטה להתרגז על נהגים אחרים על הכביש, אבל בדרך כלל זה עובר לי אחרי כמה דקות. נגד החרא הזה אני מתכוון להגיש תלונה במשטרה. האינטואיציה הנשית שלי אומרת שזו לא תהיה הפעם הראשונה שבה המשטרה נקראת להתערב בענייני הנהיגה שלו.
קליק להגדלה. אבל לא חובה
-=-
נסענו בכביש החוף. בנתיב האמצעי. הבן-זונה הגיע בנתיב השמאלי ועקף אותנו. אשתי הספיקה להגיד "תזהר ממנו, בטח יש לו תחנה בוינגייט", ואז הוא עבר לנתיב שלנו. העובדה שבשלב שבו הוא עשה את זה הדלת הקדמית של האוטו שלנו והדלת הקדמית של האוטובוס היו בקו אחד לא שינתה לו הרבה. העובדה שמימיני היה רכב אחר ושלא יכולתי לעבור נתיב כדי להימנע מהתנגשות גם היא לא שינתה לו. גם הצפירות שצפרתי לא מאוד עניינו אותו. מכיוון שתוך כדי צפירה גם בלמתי, הבן-זונה הצליח בסוף שלא לפגוע בנו, אבל את מעבר הנתיב הוא השלים כשהוא עובר כ-10 סנטימטרים ממראת הצד שלי. למותר לציין שבמספר הטלפון שמופיע על גבי הסטיקר של "איך אני נוהג" לא השיב לי איש, למרות שניסינו כמה פעמים. לכן, אני מבקש לנצל את הבמה הזו ולהבהיר לבן זונה שהוא נוהג חרא, ושבמדינה מתוקנת (נניח, אלבמה) היה מותר לי לשלוף את השאטגאן שלי ולירות בו כמו בכלב שוטה.
בלי צל של ספק, זה היה הרגע הכי מפחיד שלי על הכביש ב-14 השנים שבהן אני נוהג. בן-זונה.
מלשכתנו הקדושה נמסר כי הכס הקדוש הפנים היטב את רוחו של יום הכיפורים, וכי לאחר חשבון נפש מעמיק שערך בינו לבינו ולאחר שעינה כדת וכדין את נפשו, מצא כי בניגוד לסברתו הקודמת, הכנסיה הרומית הקדושה דווקא עשתה דבר רע אחד או שניים שעליהם יש להתנצל. עם זאת, הוד קדושתו עומד על כך שלכם לא עשינו כלום. אווה מריה.
ההורים שלי נסעו לרומא, וקינאתי בהם רבה. מכיוון שהם לא לקחו אותי איתם, הדרך היחידה להכניס למקום אחד גם אותם וגם קצת איטלקית, היא באמצעות הפוסט המוזיקלי השבועי.
-=-
למיטב ידיעתי, העולם אינו יכול להתקיים ללא להקת כוורת. מאז שאני זוכר את עצמי, תקליטיה של להקת כוורת מתנגנים ברקע. בבית הורי היו מונחים על מדף התקליטים שני תקליטיה הראשונים של הלהקה, "סיפורי פוגי" ו"פוגי בפיתה". מסיבות שטרם הובררו, הלכתי מהסוף: היה ברור לי שהאזנה לכוורת מתחילה ב"פוגי בפיתה", ממשיכה בצד ב' של "סיפורי פוגי" (שבו נכלל המערכון האהוב "אנשי הארון" – קרובי משפחה שלנו גרו שנים רבות ברחוב מזא"ה בתל-אביב. הורי נאלצו לפברק את שמו של רחוב יוחנן הסנדלר ולהבטיח לי כי מדובר ברחוב למה), ורק אז מגיעה לצדו הראשון של האלבום. כשהייתי בן 6 לקחו אותי הורי להופעת סיכום סיבוב האיחוד של כוורת בפארק הירקון, ואז שמעתי לראשונה שירים כמו "מדינה קטנה" או "גולית", מתוך האלבום השלישי (והבלתי מוכר לי אז) של הלהקה, "צפוף באוזן". באותו קיץ, הכרחתי את אבא שלי להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה ולהקליט עבורי מרתון ששודר עם הלהקה בגלי צה"ל בהנחיית יואב קוטנר. ליום הולדתי השביעי הפתיעו אותי הורי וקנו לי תקליט (כפול!) שעליו הוקלטה אחת מהופעות סיבוב האיחוד. בקיצור, המוזיקה של כוורת תפסה מקום נכבד מאוד בילדותי.
אחד הזכרונות המוקדמים ביותר שלי הוא ישיבה עם אבי בסלון ביתנו, והאזנה לתקליט "פוגי בפיתה". השיר המסיים את התקליט הוא "הבלדה על ארי ודרצ'י", שהוא שיר שיכול להפיל אימה על ילד קטן. כדי למנוע את זה, אבא שלי ערך לי האזנה מודרכת לשיר, והסביר לי בדיוק מה הסיפור שמאחורי השיר, תוך שהוא מרים את המחט מעל הויניל מפעם לפעם וחוזר באוזני לאט ובמלים פשוטות על החלק בעלילה שבדיוק שמענו. השיטה עבדה, והשיר הפך לאחד החביבים אלי ברפרטואר של הלהקה.
-=-
ועל הסאב-טקסט הקווירי שביצירתה של כוורת, העובר כחוט השני מהאנשים שחיים בארון אוף-שינקין, ממנו נאסר עליהם לצאת, ועד לזוג רקדנים שחולקים דירת מרתף בבת-ים – בפעם אחרת.
יתכן שקוראיו של הבלוג זוכרים את סדרת הטלוויזיה "תהרוג אותי וזהו", ששודרה לפני כעשור. אחת הדמויות בסדרה היתה זו של דניס פינץ', אותה גילם השחקן דיוויד ספייד. ולמה אני מזכיר את כל זה? או.
לפני כמה ימים ירדתי בשעת בוקר עם הכלב לטיול. הגענו לגינה שבקצה הרחוב, ובה נתקלנו באדם שנראה כמו גרסה גבוהה ועליזה של דניס פינץ'. האיש דחף לפניו עגלת ילדים ובה זוג תאומים. כשהם התקרבו לאחד השיחים, התפתח בינו ובין אחד מילדיו הדיאלוג הבא:
ילד: "מה זה?"
אב: "זה שיח שנקרא הרדוף."
ילד: "ומה זה?"
אב: "זה גם הרדוף."
ילד: "אבל הפרחים לא באותו צבע."
אב: "נכון. לזה יש פרחים ורודים ולזה יש פרחים לבנים."
ילד: "למה?"
אב: "אני לא יודע. זה שונה."
ילד: "למה?"
אב: "הפרחים הורודים שונים מהפרחים הלבנים, והפרחים הלבנים שונים מהפרחים הורודים. וזה בסדר גמור."
יפתח, ששמע את הסיפור קרוב יותר למועד התרחשותו, העיר: "חבל שהוא לא הוסיף, 'אבל חסר לך אם אתה מביא לי הביתה פרח שחור'".
אתמול נערך הדרבי של מנצ'סטר. כ-20 שניות לסיום המשחק היתה התוצאה 0:0, ואז הגיע פול סקולס והבקיע שער ניצחון. אין ספק שסקולס וגארי נוויל, שניהם מוותיקי השחקנים ביונייטד וכאלה ששיחקו בלא מעט משחקי דרבי לאורך הקריירות שלהם, יודעים דבר או שניים על כך שלדרבי יש חוקים משלו.
הוד קדושתו מבקש למסור כי לאור הגילויים האחרונים שהתפרסמו בכלי התקשורת של רוצחי המשיח, יצאה מלשכתנו הקדושה הנחיה חד משמעית אל כל נושאי המשרה בכנסיה הרומית-קתולית, בין שהיו מעורבים בפרשיות אלו ובין שלא, להכות על שת. אווה מריה.
לרגל חג הפסח, רואה לעצמו הוד קדושתו חובה נעימה לשגר לאחינו בני דת משה ברכת חג, אשר בצידה בקשה להימנע מלעשות שימוש בדמם של נערים צעירים בטקסי החג שלהם, וזאת לאור התפקיד החיוני שהם ממלאים במוסדותיה השונים של הכנסיה הקתולית הקדושה. הכס הקדוש סמוך ובטוח שרוח החג והאחווה בין הדתות השונות תסייע להיענותה של בקשה זו בחיוב. אווה מריה.
כיכר העיר