עד שנשרף עוד מעט כל חמצן ריאותיי

אתמול, במקביל לצפייה בשידורים המיוחדים לרגל יום הזיכרון, עשיתי את שאני עושה מדי יום שלישי בערב והעליתי ידיעות ל"מדרון החלקלק". אני עושה את זה כבר למעלה משנה ולמרות שלפעמים אני מסיים את התורנות שלי כשיוצא לי עשן מהאוזניים, מעולם לא קרה לי שאני עוצר כי אני צריך לבכות.

-=-

לפני כמה זמן כתבתי במקום אחר שאנשים שתוהים איפה אלוהים היה בשואה לא שמים לב שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. אמונה באלוהים, שהכל נהיה בדברו (ואל תטרחו לתקן אותי ביחס לפרשנות הביטוי הזה), משמעה אמונה באלוהים שיצר לא רק את חופיה היפים של תאילנד, אלא גם את אושוויץ. הדואליות הזו חייבת להיות חלק מכל דיון על המוסר האלוהי. אדם שמאמין באל אך פוטר עצמו מלתהות באופן אמיתי על מהותו של אל שמאפשר את תעשיית המוות הנאצית (ולצורך העניין, התיאוריה של "הסתר פנים" היא פטור שכזה) הוא אדם שמוותר על הבחירה החופשית והיכולת להבחין בין טוב לרע – שני דברים שנמצאים בבסיסה של האמונה היהודית מאז סיפור עץ הדעת. דואליות דומה מתקיימת גם ביחס לשכול שאנו מבכים קולקטיבית ביום הזיכרון.

יום הזיכרון כולו מלא בפאתוס הנוראי הזה של "טובי בנינו" ש"שילמו בחייהם" ו"במותם ציוו לנו את החיים". לא, הם לא היו טובי בנינו, הם היו פשוט אנשים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות. הם לא שילמו בחייהם, מכיוון שאדם אמור לקבל דבר מה בתמורה לתשלום והם לא קיבלו דבר להוציא חלקת קבר והעלאה פוסט-מורטם בדרגה (וגם שני אלה, רק בנסיבות המתאימות). ולגבי החיים שהם ציוו לנו, או-הו. כמה נוח לכולם לזכור שטובי בנינו שלמו בחייהם כדי שאנחנו נוכל לשתות את האספרסו שלנו בזקירת זרת, ללכת לעבודה בביטחון, לצאת להפגין ברחובות ובאופן כללי – להיות אור לגויים. כאילו שזה כל הסיפור.

מדינת ישראל היא מדינה שכובשת עם אחר תקופה כה ארוכה שכבר לפני שנות דור ניתן היה לומר עליה שהיא נמשכת שנות דור (העם הזה, אגב, נתון עכשיו בסגר כדי שאנחנו נוכל להתהדר באבלנו ובחגנו); היא מדינה שבה קשישים נאלצים לבחור האם לשלם את חשבון החשמל, חשבון התרופות או חשבון המכולת – פשוט כי אין להם מספיק לשלושתם; היא מדינה שבה נשים נדרשות לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, ללכת בעברו האחר של הכביש ולסתום את הפה באופן כללי; היא מדינה שבבית הנבחרים שלה מכהן טיפוס נתעב שקורא למלחמת כבוד עם המעצמה האזורית, כי מה זה בשבילו עוד כמה אלפי הרוגים; זו מדינה שבה המשמר בבית המשפט העליון מונע מאתיופים את הכניסה לדיון בעתירה בעניינם; היא מדינה שמקדשת את זכותו של המעביד לעשוק את העובד, ואני יכול להמשיך עוד ועוד ועוד ועוד, אבל הבנתם את הרעיון. וכל אלה מתאפשרים כי טובי בנינו שילמו בחייהם וציוו לנו במותם את חיינו. גם אם נקבל את שני חלקיה הראשונים של הקלישאה הזו, הרי שהלב מתפלץ נוכח מה שאנחנו עושים עם החיים שצוונו לחיות ונוכח השימוש הנורא במותם של אנשים כדי להצדיק ולהנציח את מה שאנחנו עושים עם החיים האלה. פלא שאני בוכה?

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

קשה באימונים, קל בקרב

במהלך שירותי הצבאי ערך צה"ל תרגיל רחב היקף שנועד לבדוק מוכנות למלחמה איזורית. על מנת, אני מניח, לחסוך במשאבים (ואולי גם כדי למנוע העלאת מתיחות עם שכנינו חמי המזג), התרגיל היה תרגיל מתודי: במקום להזיז כוחות בשטח, הזיזו כוחות על הלוח. התרגיל היה אמור להימשך חמישה ימים, אבל לאחר שלושה ימים הופסק לפתע, בלי הסבר. השמועות שפשטו בבסיס בו שירתתי, שאין לי מושג האם הן מבוססות או לא, גרסו כי התרגיל המתודי הופסק כאשר כוחותיו המתודיים של הצבא המצרי המתודי הגיעו, מתודית, לתל אביב המתודית.

-=-

בסוף השבוע האחרון, חיסלה ישראל את זהיר אלקיסי. העילה הרשמית לחיסולו היא שהאיש תכנן פיגוע משולב משטח סיני לישראל. בשולי הדברים מוזכר גם שהוא היה ממתכנני הפיגוע ליד אילת בקיץ האחרון, כאילו שראש הממשלה שלכם לא יצא לתקשורת שעות ספורות אחרי הפיגוע ההוא וטען כי האחראים לא באו על עונשם ושהם אינם עוד בחיים (וכדאי לקרוא מה יוסי גורביץ כותב על הדברים האלה כאן וגם כאן). התוצאה הישירה של החיסול הזה היתה שהאנשים הטובים ברצועת עזה החלו להמטיר רקטות על דרום הארץ. למרבה המזל, מערכת "כיפת ברזל" הוכיחה את עצמה כמערכת יעילה למדי, והצליחה ליירט רקטות רבות ששוגרו לעבר ישובי הדרום.

-=-

ואני תוהה אם העילה האמיתית לחיסולו של זוהיר אל-קיסי בסוף השבוע האחרון היה הרצון להבעיר קצת את השטח כדי לבחון את כיפת ברזל בתנאי קרב אמיתיים אך מבוקרים, כי כמו שאנחנו כבר יודעים – תרגילים מתודיים הם לא הצד החזק שלנו ואסור לנו להסתפק בהם.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

ד"ש מהדרום העמוק

בימים האחרונים התעורר פולמוס סביב הצעת חוק שאושרה בקריאה טרומית, לפיה מי שיצרוך שירותי מין, עלול למצוא עצמו ניצב בפני עונש מאסר. מצדדי החוק מזכירים את גורלן המר של רוב הנשים שהגיעו לעיסוק בזנות, שנחשפות לאלימות פיזית קשה, נאנסות פעם אחר פעם כחלק מעבודתן, מתמכרות לסמים, מאבדות את בריאותן הפיזית והנפשית וסובלות מתוחלת חיים קצרה יחסית. המצדדים בחוק רואים בזונות (ובצדק) קורבנות של תעשייה מנצלת ונוראית, וגורסים כי הדרך להתמודד עם תופעת הזנות היא להרתיע את הקליינטורה. למולם ניצבים מקטרגי החוק, שטוענים שלזונות יש חופש בחירה שיש לכבדו ושזונות רבות דווקא מרוצות מחייהן כזונות, ואין לפגוע במטה לחמן בשם איזה עיקרון מוסרני פטרנליסטי.

-=-

כשהתעורר בארצות הברית של המאה ה-19 הפולמוס ביחס לשאלה האם לאפשר את המשך העבדות או לא, היו שטענו שהעבדים השחורים דווקא מרוצים מהסידור הקיים. הם אמנם עובדים קשה, אבל בתמורה מקבלים מקום לגור בו, מזון לאכול, חינוך כזה או אחר ובאופן כללי – סוג של ביטחון כלכלי ופיזי. היו אפילו שטענו שהעבדים השחורים בדרום האמריקאי הם האנשים השמחים והחופשיים ביותר בעולם כולו:

The negro slaves of the South are the happiest, and, in some sense, the freest people in the world. The children and the aged and infirm work not at all, and yet have all the comforts and necessaries of life provided for them. They enjoy liberty, because they are oppressed neither by care nor labor. The women do little hard work, and are protected from the despotism of their husbands by their masters. The negro men and stout boys work, on the average, in good weather, not more than nine hours a day. The balance of their time is spent in perfect abandon. Besides' they have their Sabbaths and holidays. White men, with so much of license and liberty, would die of ennui; but negroes luxuriate in corporeal and mental repose. With their faces upturned to the sun, they can sleep at any hour; and quiet sleep is the greatest of human enjoyments. "Blessed be the man who invented sleep." 'Tis happiness in itself–and results from contentment with the present, and confident assurance of the future.

-=-

טענה אחרת, ומקוממת הרבה יותר, נגד הכחדתה של הזנות היא הטענה שיצר המין הוא עניין כה בסיסי, עד שחייבים לאפשר לגברים שלא מוצאים אופציות אחרות לפרוק אותו לקנות את סיפוקם. לכן, לשיטה זו, הזנות היא עניין חשוב וחיוני, שאין להתפלא שקיים בכל מקום בעולם מקדמת דנא. חיסולה של הזנות יערער את המבנה החברתי ויפגע באותם מסכנים פגיעה אנושה ולא הוגנת.

-=-

ברשותכם, עוד קצת מעולמה של העבדות באמריקה:

In all social systems there must be a class to do the menial duties, to perform the drudgery of life. That is, a class requiring but a low order of intellect and but little skill. Its requisites are vigor, docility, fidelity. Such a class you must have, or you would not have that other class which leads progress, civilization, and refinement. It constitutes the very mud-sill of society and of political government; and you might as well attempt to build a house in the air, as to build either the one or the other, except on this mud-sill. Fortunately for the South, she found a race adapted to that purpose to her hand. A race inferior to her own, but eminently qualified in temper, in vigor, in docility, in capacity to stand the climate, to answer all her purposes. We use them for our purpose, and call them slaves. We found them slaves by the common "consent of mankind," which, according to Cicero, "lex naturae est." The highest proof of what is Nature's law. We are old-fashioned at the South yet; slave is a word discarded now by "ears polite;" I will not characterize that class at the North by that term; but you have it; it is there; it is everywhere; it is eternal.

-=-

לסיום, אבקש להתייחס לרגע אחד לסוגיית הבחירה החופשית. אני מוכן לקבל את ההנחה שישנן, פה ושם, זונות שאכן בחרו בחירה חופשית לחלוטין במשלח ידן, ושהן רואות אותו כפרנסה שאינה מביישת את בעליה. אלא שאני לא מוכן לקבל את ההנחה שהזונות האלה הן לא המקרים החריגים שבחריגים, ושקביעת נורמות חוקיות צריכה לקחת בחשבון את החריגים האלה. כאשר המחוקק בא לקבוע נורמה, הוא לא יכול להתייחס לכל אחד ואחד מהאזרחים שיושפעו מהנורמה הזו ולבדוק האם הוא מרוצה מההשפעה הזו או לא. המחוקק צריך לראות את התופעה הכללית שבה הוא רוצה לטפל ואת ההשלכות הרחבות שלה על החברה. הזנות היא תופעה שהורגת, פשוטו כמשמעו, את הנשים העוסקות בה, וכך יש להתייחס אליה. אין מקום ליצור נורמה ספציפית שתחול על לקוחותיהן של זונות מבחירה, כשם שאין מקום ליצור נורמה ספציפית שתחול על אותם נהגים מועטים שדווקא יודעים לשלוט בצורה מושלמת במכוניתם הדוהרת ב-150 קמ"ש באיילון.

-=-

לקריאה נוספת (זהירות, PDF).

וכדאי לקרוא גם את מה שכותבת מגי אוצרי (ותודה לדן-יה שהביאה את הלינק לידיעתנו).

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

commemorating @_Ananas

נבל גידל וד"ל בגן

למרות שבעל הבלוג הזה הוא עורך-דין, מצליח הבלוג לשמור מרחק מעיסוק בסוגיות משפטיות. פה ושם יש אמנם פוסט שנוגע בעניינים של חוק ומשפט, אך לרוב זה לא בנימה רצינית. אלא שלפני זמן מה פתחתי את חלוני, והנה – מהפיכה. האזרחים יוצאים לרחובות, עומדים על שלהם, לא מוכנים שימרחו אותם. "העם! דורש! פוסטים משפטיים!", הם קוראים, ומנופפים בידיהם בחוק הליכי תכנון ובנייה להאצת מגורים (הוראת שעה), שאתם אולי מכירים בשם "חוק הוד"לים" (זהירות, וורד). הושטתי ידי אל המסמך, קראתיו, וחשכו עיני. אכן, חוק רע. אתם אפילו לא יודעים עד כמה.

-=-

כמו שאתם בוודאי יודעים, ראש הממשלה שלכם מציג את חוק הוד"לים כחלק חשוב מאוד מהפתרונות שהוא חושב שיכולים לתת תשובה לבעיות שעליהן מצביעה מחאת הדיור (שכבר מזמן איננה רק מחאת דיור, אבל בחרתי תגית לפני שניים-שלושה פוסטים, ואיתה אני תקוע). אלא שהחוק הזה לא נותן שום פתרון כזה, ולמעשה גלום בו סיכון לא קטן דווקא של החמרת המצב והעמקת שליטתם של בעלי ההון בשוק הנדל"ן. ואולי לא שמתם לב, אבל השליטה הזו היא אחד הדברים שכנגדם המחאה הנוכחית מכוונת.

-=-

על מנת שהדברים יהיו נהירים, נפתח את הפוסט הזה בכמה מושגים כלליים מדיני התכנון והבניה. זה יהיה קצת ארוך וקצת מייגע. תשמרו על ריכוז.

כשאדם המתעסק בתכנון מדבר על "תכנית", הוא מדבר על מסמך בעל מעמד משפטי מחייב (שמעמדו כשל חקיקת משנה), שהתקבל בפרוצדורה מסויימת על ידי מוסד תכנון (ועדה מקומית לתכנון ובניה, ועדה מחוזית לתכנון ובניה, המועצה הארצית לתכנון ובניה או, במקרים מסויימים, מליאת ממשלת ישראל). עיקר התכניות הן תכניות שמתאשרות על ידי ועדות מקומיות ומחוזיות, וכשאדבר על "תכנית" בחלק הזה של הפוסט , אדבר על תכניות שכאלה בלבד, ולא על אלו שצריכות את אישורם של מוסדות התכנון הגבוהים יותר.

תכנית קובעת מה ניתן לעשות בחלקת הקרקע שעליה היא חלה: האם זו קרקע שתשמש למגורים, לחקלאות, לתעשיה, למסחר, לשטחים ציבוריים פתוחים? האם זו קרקע שיהיה בה קצת מהכל? כמה בדיוק ניתן יהיה לבנות על הקרקע ובאלה מגבלות? מדובר, כמו שאפשר לנחש, בעסק רציני. לכן, הפרוצדורה הדרושה לאישורה של תכנית היא עסק רציני לא פחות, שלוקח לפעמים שנים. השלב הראשון הוא הגשתה של תכנית למוסד התכנון שמוסמך לדון בה ולאשרה. אחרי שתכנית מוגשת למוסד התכנון, יושבים אנשי המקצוע של אותו מוסד תכנון, בוחנים את התכנית ומעירים את הערותיהם, ומתחילה החלפת טיוטות בין מגיש התכנית לבין מוסד התכנון. כשנחה דעתו של מוסד התכנון כי התכנית ראויה, הוא מחליט האם לעבור לשלב הבא.

שלב זה הוא שלב ההפקדה. התכנית, הכוללת תשריט (שהוא הביטוי הגרפי של התכנית. מעין מפה) ותקנון (שהוא ההוראות המילוליות של התכנית), מופקדת במשרדי מוסד התכנון המוסמך לאשרה, והודעה על כך מפורסמת במספר דרכים: הודעה המפורסמת בילקוט הפרסומים (פרסום רשמי של המדינה ובו הודעות שעל פי דין כזה או אחר יש לפרסמן לציבור), מודעה בעיתונות (בדרך כלל זה מופיע בסמיכות למודעות האבל בעיתונים היומיים ועיתוני סוף השבוע. אתם מוזמנים לחפש) ושלטים המוצבים באזור בו מתעתדת לחול התכנית. ההודעות מפרטות את מטרותיה ועיקריה של התכנית, ומיידעת את הציבור כי ניתן להגיש התנגדויות לתכנית.

אחרי שהוגשו כל ההתנגדויות, יתכנס מוסד התכנון וידון בהן. המתנגדים יוזמנו לדיון ויעלו בו את טענותיהם. מגיש התכנית יתייחס לטענות וישיב להן. ואז יחליט מוסד התכנון האם לקבל את ההתנגדויות או לדחותן, והאם לאשר את התכנית או לדחותה. שלב זה של ההליך התכנוני הוא שלב חשוב מאוד. התפיסה המקובלת היא שעקרון שיתוף הציבור בהליכי התכנון הוא עקרון חשוב מאוד, ושופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין, התייחס אליו כאל רכיב חשוב מאוד בדמוקרטיזציה של הליכי התכנון (בצוותא עם פומביות ההליך התכנוני). בתי משפט הנדרשים להכריע בעתירות שעניינן תכניות עשויים למצוא דרכים לתת הכשר לאלף ואחד פגמים שנפלו בהליך התכנוני. קבלתה של תכנית באופן שפגע בזכותו של הציבור לומר את דברו ביחס אליה אינה אחד מהפגמים הללו.

ומה קורה עם תכנית אחרי שהיא מאושרת? ובכן, היא מקבלת תוקף של "חיקוק". בלי להיכנס יותר מדי לשאלה "מהו חיקוק", אסתכן בפשטנות ואומר שהתכנית הופכת להיות חלק אינטגרלי מהמשפט הישראלי, בדומה לחוק (אך במעמד הירארכי נמוך משל חוק). אחת הסיבות שזה חשוב, היא שהכלל המשפטי הנוהג במשפט הישראלי הוא ששינויו או ביטולו של חיקוק יעשה באותו אופן שבו התקבל החיקוק מלכתחילה. ואכן, כשחוק התכנון והבניה מגדיר, ממש בתחילתו, מהי "תכנית" הוא מבהיר מפורשות כי תכנית היא כל מה שעבר את דרך החתחתים שתיארתי לפני כמה פסקאות, וכן כל שינוי, התליה או ביטול של תכנית.

ונקודה אחת אחרונה: זה שיש תכנית, לא אומר שאפשר לבנות. כדי להתחיל לבנות, צריך היתר בניה. התכנית קובעת הוראות כלליות, כגון גובה ומספר קומות מקסימלי, מרחקים מינימליים שיש לשמור בין הבניינים לבין גבולות המגרש בהם הם בנויים, אחוזי בניה ועוד. מה שהתכנית אינה עושה זה להראות בדיוק איך יראה כל בניין ובניין. בשביל זה יש היתרי בניה. אדם שרוצה לבנות על קרקע מגיש בקשה לועדה המקומית שבתחומה מצוייה הקרקע, ובבקשתו מציין בדיוק מה הוא רוצה לבנות, איפה יעמוד הבניין, כיצד הוא יראה, כיצד תבנה כל קומה וקומה וכו'. הועדה המקומית בודקת האם ההיתר הזה עומד בתנאים ובמגבלות של התכנית הרלוונטית, ואם נחה דעתו שכן – נותן את היתר הבניה.

מסובך, אני יודע. מסורבל, נכון. ביורוקרטי  להחריד, יטענו אחרים. אבל מאוד מאוד נחוץ.

ועכשיו אנחנו, סוף-כל-סוף, מגיעים אל חוק הוד"לים.

-=-

חוק הוד"לים נועד, על פי הצהרות מנסחיו, לסייע בפתרון משבר הדיור שהתרגש על מדינת ישראל. החוק אמור לאפשר אישור מהיר של תכניות לבניה של 200 יחידות דיור ומעלה על קרקעות שהן קרקעות מדינה, ובתנאי שתכניות אלו כוללות הוראות מפורטות מספיק כדי לגזור מהן היתרי בניה. כדי להבטיח את האישור המהיר הזה, קובע החוק לוחות זמנים קצרים במיוחד. לא אכנס כאן לכל פרטי לוח הזמנים, אבל הלכתי וספרתי והגעתי למסקנה שמרגע ההגשה ועד לרגע שהתכנית מתאשרת יכולים לעבור לכל היותר 376 ימים. היינו, שנה ו-11 יום. נשמע הרבה? לשם השוואה – בתכנית "רגילה", שאינה תכנית וד"ל, יש למוסד התכנון סמכות לחכות חצי שנה רק בין השלב שבו הוא מחליט להפקיד אותה ועד לשלב שבו הוא ממש מפקיד אותה. ועוד אפשר להאריך את התקופה הזו. וזה בלי לדבר על פרק הזמן שבין הגשת התכנית ועד הפקדתה. שלא לדבר על זה שהתנגדויות לתכנית רגילה עשויות להימשך חודשים, ואז ממתינים עוד חודשים למתן ההחלטה בהן. חוק הוד"לים מקצר משמעותית את התהליך שעד לאישור התכנית, וביבי טוען שזה יופי של דבר.

ועכשיו, יש לנו תכנית וד"לית מאושרת. היא חלק מהמשפט הישראלי. היא חיקוק. אפשר להוציא מכוחה היתר בניה ולרוץ לעבוד. ועל מנת להבטיח שאכן ירוצו ויתחילו לעבוד, קובע סעיף 27 לחוק הוד"לים שיש לממש תכנית וד"לית תוך שנתיים וחצי מיום שאושרה. זה טוב מאוד, תאמרו. אלא שאני, נודניק שכמותי, תוהה למה הכוונה ב"מימוש תכנית", אז אני חוקר את סעיף 27 קצת יותר לעומק, ומגלה ש"מימוש תכנית" זה ביצוע בפועל של 20% מהתשתיות הדרושות. תיאורטית, אם כן, אפשר לומר שתכנית מומשה אם אחרי שנתיים וחצי לא נבנתה ולא יחידת דיור אחת מכוחה. ומה אם לא עמד הקבלן בזמנים? (וכן, זה יהיה קבלן. למדינה כבר אין את "סולל בונה" שתעשה את זה בשבילה. הביצוע יהיה חייב להיות באמצעות השוק הפרטי, והשאלה היא האם הקרקע עצמה תופרט, או שמא רק הבניה). אז אם הקבלן לא עמד בזמנים, לא קורה כלום. התכנית, במקום להתבטל מאליה, נשארת בתוקפה. אין שום מכשיר בחוק שיחייב את הקבלן להתקדם הלאה בבנייה. הדבר היחיד שהחוק קובע הוא שמתכנן המחוז יודיע על העיכוב לועדה המחוזית, וזו יכולה לשנות, להתלות או לבטל את התכנית.

כלומר, מה שעושה החוק הוא הגדלה מהירה של מלאי הדירות המתוכננות, בלי שהוא יוצר מנגנון כלשהו למימושן של הדירות המתוכננות האלה. ותוך התעלמות מזה שיש כבר מלאי דירות מתוכננות של כ-160,000 דירות שרק מחכות שיממשו אותן. הבעיה היא שמעבר לכך, החוק גם כולל בתוכו פרצה שמאפשרת לשחק עם תכניות שאושרו באמצעותו בלי הליכי בקרה מסודרים ושקופים. וזו הנקודה הקריטית. זוכרים שבחוק התכנון והבניה הרגיל נקבע ששינויה של תכנית יעשה במתכונת שבה היא התקבלה? אז חוק הוד"לים אינו כולל הוראה כזו. ניתן לקרוא את לשונו היבשה של החוק כמאפשרת שינוי תכנית במתכונת של כינוס הועדה המחוזית, העברת החלטה ותו לא. בלי התנגדויות, בלי שיתוף של הציבור, בלי שקיפות, ובלי כל כלי שיבטיח שהשינוי הזה עומד בתכלית שבבסיס חוק הוד"לים – בניה מהירה למגורים.

תרחיש הקיצון הבעייתי שעליו אני חושב הוא של קבלן שיגש למכרז לביצוע פרוייקט וד"לי, ועל מנת להבטיח את זכייתו יגיש הצעה זולה במיוחד. למעשה, ההצעה תהיה כה זולה עד שהיא לא תאפשר לקבלן להרוויח שקל מהסיפור. לכן, אחרי שנתיים וחצי יודיע הקבלן שאזלו מזומניו, ושהוא אינו יכול להמשיך בביצוע הפרויקט. אלא אם כן, ישנו לו את הפרויקט. ואיך עושים את זה? אפשר, למשל, להפחית את מספר יחידות הדיור. במקום לבנות 200 יחידות דיור סטנדרטיות של 3-4 חדרים שאפשר לשווק במחירים הגיוניים לאנשים כמוני, יבנו רק 100 יחידות דיור של 6-7 חדרים שיעלו פי 3 וישווקו למאיון אחר לגמרי. ואת זה יעשו בלי שהציבור יוכל להתנגד. דוגמה אחרת יכולה להיות הפוכה לגמרי: הניחו שאחרי שנשמעו התנגדויות לתכנית הוד"לית, הוחלט להגביל את מספר יחידות הדיור בתכנית מסויימת ל-500, כדי לא ליצור צפיפות גדולה מדי באזור ולא להוות מטרד לשכנים. אחרי שנתיים וחצי יוכל הקבלן לבקש להגדיל מאוד את מספר יחידות הדיור ולבנות בהיקפים גדולים בהרבה, בלי שלאנשים שמתגוררים מסביב יש יכולת להתנגד לזה (ולא פחות חשוב – אם מלכתחילה הוגבל מספר יחידות הדיור בשל בעיית עומס על התשתיות, הרי שחריגה מסיבית מההגבלה תביא, בסופו של דבר, לבניית סלאמס).

עכשיו, שיהיה ברור: אפשר לפרש את חוק הוד"לים גם אחרת. אפשר להגיד ששינוי תכנית וד"לית חייב להיעשות כמו שמשנים כל תכנית אחרת. אפשר לקוות שאם מוסד תכנון ינסה לעשות את התרגיל שאני מפחד ממנו, יבוא בית משפט ויסטור על לחיו. אלא שאני חושש שאתבדה. כל מה שהיה צריך לעשות כאן הוא פעולה פשוטה, נדמה לי שקוראים לה "קופי-פייסט", שתכיל את ההגדרות של חוק התכנון והבניה במלואן גם על חוק הוד"לים. וכשפעולות פשוטות כאלה לא נעשות, אני מפתח חשדות.

-=-

נשימה עמוקה. ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

תפאורה יפה

ח"כ מיכאל בן-ארי והשוליה שלו, איתמר בן-גביר (שפסיקת בית המשפט העליון אסרה לכנותו "נאצי", ועל כן לא אכנה אותו כך), הגיעו שלשום אחר הצהריים לבריכת גורדון ועמם כארבעים מהגרי עבודה סודנים ואריתראים. בן-ארי ובן-גביר עשו זאת כפרובוקציה שנועדה לחשוף את זה שתושבי צפון תל אביב, שאותם רואים השניים כמסה אמורפית של סמולנות יפת נפש, גם הם לא רוצים זרים בשכונה שלהם.

יש עם הפרובוקציה הזו של צמד המרעים האלה מספר בעיות שהייתי רוצה להתייחס אליהן.

ראשית, ההנחה הבסיסית לפיה כל מי ששוחה בבריכת גורדון הוא איש שמאל יפה נפש היא הנחה תמוהה. כמו שציין אתמול מישהו בטוויטר (ולצערי אני לא זוכר במי מדובר), גם אנשי ימין עשויים, מפעם לפעם, לרצות לטבול את גופם במימיה הצוננים של בריכת גורדון. ולא תאמינו, אבל יש אנשי ימין שגרים בתל-אביב! אחרי חלקם אני אפילו עוקב בטוויטר!!

שנית, נראה כי צמד המרעים מניח שאם יתברר שהסמולנים הצפון תל אביבים גזענים כמותם, זה יכשיר איכשהו את הגזענות שלהם עצמם. כמובן, צריך לברך על הנכונות הזו של השניים להסתמך על סמולנים תל אביבים כעל מצפנים מוסריים, ולקוות שזו ראשיתה של ידידות מופלאה.

והנקודה השלישית חשובה יותר מהשתיים הראשונות. בכל הסיפור הזה לא נשמע קולם של המהגרים הסודנים והאריתראים. האנשים האלה, שהפרובוקציה הזולה של בן-ארי ובן-גביר נעשתה על גבם, לא היו אפילו ניצבים במחזה של עצמם. הם היו התפאורה. אבל כמו שמצווח איתמר בן-גביר בדיווח שהעביר ערוץ 10 על הסיפור, העיקר שיש להם זכויות אדם. מעניין מה קאנט היה אומר על זה.

-=-

ולסיום, אם כבר הזכרנו גרמנים, בקשה אישית מצמד המרעים: אני סמוך ובטוח שבברלין יש הרבה אנשים שמתנהגים כאילו הם התנערו מעברה החשוך של גרמניה רק כי אין להם יהודונים שמסתובבים להם בין הרגליים. אי לכך, ובהינתן מצבו של חשבון העובר ושב שלי, אבקש מח"כ בן-ארי לשלוח את ידו מעט עמוק יותר אל כיסי התקציב שלו, ולממן לי ולמשפחתי חופשה קצרה בבירה הגרמנית.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

ויהי זמן

עד שנת 1992, כך מסתבר, לא היה זמן ביקום. המחוקק הישראלי הנמרץ שם לב לבעיה הזו, ומכיוון שמציון תצא תורה – קם המחוקק וחוקק את "חוק קביעת הזמן, התשנ"ב-1992".  ומאז יש לנו כמה זמן שאנחנו רק רוצים.

-=-

סעיפיו של חוק קביעת הזמן הם, כמו שציין יפתח בעבר, סעיפים מד"ביים-משהו. הסעיף שעליו אני רוצה לדבר, ושבעטיו עולה החוק מפעם לפעם לדיון ציבורי, הוא סעיף 3, שזו לשונו:

3. הקדמת הזמן בישראל

בכל שנה, בין יום שישי האחרון שלפני יום 2 באפריל בשעה 02:00, לבין יום ראשון האחרון שלפני יום י' בתשרי, בשעה 02:00, יוקדם הזמן בישראל בשעה אחת נוספת, כך שיקדים את זמן יקום מתואם בשלוש שעות.

 וזו, קוראים יקרים, הדרך שבה מחלק המחוקק את השנה לשעון חורף ולשעון קיץ.

כפי שאתם רואים, בתחילת כל חודש אפריל מוסטים מחוגי השעון שעה אחת קדימה ומתחיל שעון הקיץ. אלא שלמרות שתחילתו של שעון קיץ היא עניין גריגוריאני, סופו הוא עניין יהודי. ולכן,קובע סעיף 3 כי שעון הקיץ יסתיים ביום א' האחרון שלפני יום הכיפורים. וכידוע, עניין זה מהווה נושא למרמור ציבורי מתון עד גבה גלי.

-=-

את כל זה אני מספר לכם כי הבוקר כינס שר הפנים אלי ישי מסיבת עיתונאים נרגשת ובה בישר לעם היושב בציון כי נענה לשוועתו, והחליט להאריך את משכו של שעון הקיץ. ועדה רצינית ישבה, מבשר לנו השר, והחליטה שמעתה והלאה, שעון הקיץ יהיה עניין גירגוריאני מתחילה ועד סיום. שעון הקיץ יחל ביום ו' שלפני יום א' האחרון של חודש מרץ ויסתיים ביום א' הראשון שלאחר ה-1 באוקטובר. שר הפנים הוסיף ואמר במאור פנים שהוא בחן את מסקנותיה של הועדה, מצא שהן ראויות והחליט לאמצן. ומכיוון שסוגיית שעון הקיץ מוסדרת בחוק, ואין שר הפנים יכול פשוט להחליט שלא למלא אחר הוראות החוק, מבטיח לנו השר כי ימהר ויפעל לתיקונו של החוק, עוד לפני חודש אוקטובר הקרוב, וזאת על מנת שהרפורמה המהפכנית הזו לא תתעכב ולו לקיץ אחד.

הרשיתי לעצמי לשלוף את לוח השנה. ובכן, מסתבר שיום הכיפורים הקרוב יחול לא רק ביום י' בחודש תשרי (כנהוג וכמקובל), אלא גם ביום 8 באוקטובר. מכאן, שיום א' האחרון שלפני יום הכיפורים יחול ב-2 באוקטובר. שהוא, בדרך פלא, גם יום א' הראשון שאחרי ה-1 באוקטובר. משום מה, אם כן, יוצא שהרפורמה הזו של אלי ישי בכלל לא רלוונטית למועד סיומו של שעון הקיץ הנוכחי. אז על מה כל ההתרגשות? ומדוע הבהילות להעביר את תיקון החוק עוד לפני חודש אוקטובר הקרוב?

האופטימיים יאמרו שזה שינוי חיובי, שמאריך את שעון הקיץ ועושה סדר בבלבול היהודו-גריגוריאני שבולבלו מועדי תחילתו וסיומו. אני אגיד שלדעתי, זה מסך עשן. אלי ישי, שלא נהנה מפופולריות רבה במיוחד, מוכר לציבור את הארכתו של שעון הקיץ הנוכחי כמשהו שהוא פרי עמלו כשר פנים. התאריך שנבחר על ידי הועדה המקצועית לא מתנגש במקרה עם תאריך המעבר חזרה לשעון חורף. הוא מתנגש איתו כי הוא נבחר בקפידה. שעון הקיץ הנוכחי ממילא היה צריך להיות ארוך יחסית, ואלי ישי מקווה שאיש לא ישים לב. זה לא מחייב אותו להתחיל במהלך של שינוי החוק, אבל זה כן מאפשר לו, איפשהו בפברואר הבא, להגיד לנו "התלוננתם על שעון הקיץ הקצר, אז עשינו ניסיון והארכנו אותו במיוחד בשבילכם. ועדה מקצועית שישבה ודנה בחודשים האחרונים הגיעה למסקנה שהניסיון הזה נכשל".

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

להרוג תורכי ולנוח

לפני כשנה וחצי התייחס יפתח להחלטתה של רשת אילן'ס להפסיק ולמכור תערובת קפה תורכי, בעקבות הדרדרות היחסים בין ישראל לבין תורכיה. באותו פוסט המליץ יפתח להימנע מצריכת מוצרים אחרים שבשמם מופיעה המילה תורכי. בפוסט תגובה משלי טענתי שאין להחרים מוצרים כאלה, אלא פשוט להחליף את המילה "תורכי" במילה אחרת. באחת התגובות לאותו פוסט שלי העלה אלי את ההצעה לעשות שימוש במילה "ציוני". נראה כי רשת אילן'ס (שכזכור בזכותה התעוררה הגרפומניה של יפתח ושלי) הפנימה את המסר.

את התמונה הזו צילמתי בסניף אבן-גבירול של אילן'ס לפני כמה חודשים, והיא נותרה מיותמת על מכשיר הסלולרי שלי, מבלי שאמצא לה שימוש (יצויין שבדיקה שערכתי ביום שישי האחרון מלמדת שהתווית המצולמת עדיין מתנוססת על מיכל הקפה הרלוונטי). שוו בנפשכם את תדהמתי כשגיליתי, לפני שבוע-שבועיים, שמדובר במגיפה מדבקת כדבעי, ושהשווארמייה השוכנת בחנות הצמודה לאילן'ס החליטה להציב אלטרנטיבה משלה, מעט יותר לוחמנית.

 

הצעה צנועה

חברת הכנסת מירי רגב חושבת (ואני יודע שהשימוש במילה הזו כאן הוא, איך לומר, נדיב) שאדם שזכה לפטור משירות צבאי, מן הדין לשלול ממנו את זכאותו לרשיון נהיגה.  אני לא בטוח שרגב חשבה (שוב, פרשנות מרחיבה של המילה "חשבה") עד הסוף על ההשלכות הדמוגרפיות הקשות שתהיינה להצעה זו, אם חלילה תתקבל. אסביר את כוונתי.

במדינת ישראל חיים, נכון לשנת 2008, קרוב למיליון וחצי אזרחים ערבים. רובם המוחלט של אזרחים אלו זוכה לפטור מחובת שירות צבאי. אם נאמץ את הצעתה של רגב, הרי שאזרחים אלו לא יוכלו להוציא יותר רשיונות נהיגה. משמעות הדבר היא כי עם הזמן, פחות ופחות ערבים ישראלים ינהגו, ופחות ופחות כלי רכב יסתובבו ביישובים הערביים (אני מניח שאפשר יהיה לחשוב גם על מבצעים יזומים של החרמות כלי רכב ממי שנשלל ממנו רישיון הנהיגה על רקע אי שירותו הצבאי). אלא שבכך טמונה סכנה דמוגרפית אמיתית, שיש בה כדי להשפיע על היכולת לקיים רוב יהודי מוצק בין הירדן לבין הים. כמו שכולכם יודעים, קיים סוג מסויים של תאונות דרכים קטלניות, הנפוץ במיוחד ביישובים ערביים. הכוונה היא לז'אנר שבו נהג ערבי נכנס למכוניתו ומתחיל לנסוע, בלי לשים לב שאחד מילדי המשפחה או השכנים משחק בקרבה רבה לגלגלי המכונית. מה שיפה במיוחד בתופעה הזו הוא שההרוגים טרם הספיקו להעמיד צאצאים משל עצמם ומתקיים בהם הכלל של "אלה, צריך להרוג אותם כשהם עוד קטנים". אבל, אם תתקבל הצעתה הנוראה של רגב, לא יהיו עוד מכוניות ביישובים הערביים, ושיטה זו של הדברה, אם תרצו, תפסיק לעבוד. אני בטוח שאם רגב תחשוב שוב על הדברים, היא תבין שהצעתה לא עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם שהיא וחבריה מבקשים לקדם.

יש להציע, אם כן, לחברת הכנסת רגב לשקול מחדש את דבריה.

חינוך רע

גדעון סער, שר החינוך שלכם (ופה כבר הסברתי מדוע אני עושה שימוש במילה "שלכם"), לא מרוצה מהתחזקותו של החינוך הפרטי בישראל. נדמה שיש לשבח את שר החינוך, שקם ואומר בריש גלי כי אין, לדידו, מקום להשפעת יכולותיהם הכלכליות של הורים על החינוך שיקבלו ילדיהם. כמי שעומד בראש המערכת, יש לשבח את גדעון סער גם על שהתייצב בראש מורם לצידם של המורים, המנהלים ושאר עובדי מערכת החינוך והודיע כי התחזקות זו של החינוך הפרטי נובעת מההשמצות הפרועות והבלתי מוצדקות כנגד מערכת החינוך.

וכמובן, יש לשבח את שר החינוך על שבחר לשלוח את ילדיו ללמוד בבית הספר לטבע, שגובה מהורי התלמידים הלומדים בו 975 ש"ח מדי חודש בחודשו (כמובן, עם אופציה להנחות על בסיס מצב סוציו-אקונומי). אז נכון שבית הספר לטבע אינו בדיוק בית ספר פרטי, אבל יש יותר מאשר טעם לפגם בשר חינוך שיוצא כנגד החינוך שאינו שווה לכל נפש, אבל לא מוכן לשלוח את ילדיו שלו ללמוד במערכת הממלכתית שעליה הוא מופקד. הייתי אומר שאולי הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, אבל על מי אני עובד? הוא יודע בדיוק את מה שכולנו יודעים.

עצוב.