ארכיון

Posts Tagged ‘צה"ל’

קשה באימונים, קל בקרב

במהלך שירותי הצבאי ערך צה"ל תרגיל רחב היקף שנועד לבדוק מוכנות למלחמה איזורית. על מנת, אני מניח, לחסוך במשאבים (ואולי גם כדי למנוע העלאת מתיחות עם שכנינו חמי המזג), התרגיל היה תרגיל מתודי: במקום להזיז כוחות בשטח, הזיזו כוחות על הלוח. התרגיל היה אמור להימשך חמישה ימים, אבל לאחר שלושה ימים הופסק לפתע, בלי הסבר. השמועות שפשטו בבסיס בו שירתתי, שאין לי מושג האם הן מבוססות או לא, גרסו כי התרגיל המתודי הופסק כאשר כוחותיו המתודיים של הצבא המצרי המתודי הגיעו, מתודית, לתל אביב המתודית.

-=-

בסוף השבוע האחרון, חיסלה ישראל את זהיר אלקיסי. העילה הרשמית לחיסולו היא שהאיש תכנן פיגוע משולב משטח סיני לישראל. בשולי הדברים מוזכר גם שהוא היה ממתכנני הפיגוע ליד אילת בקיץ האחרון, כאילו שראש הממשלה שלכם לא יצא לתקשורת שעות ספורות אחרי הפיגוע ההוא וטען כי האחראים לא באו על עונשם ושהם אינם עוד בחיים (וכדאי לקרוא מה יוסי גורביץ כותב על הדברים האלה כאן וגם כאן). התוצאה הישירה של החיסול הזה היתה שהאנשים הטובים ברצועת עזה החלו להמטיר רקטות על דרום הארץ. למרבה המזל, מערכת "כיפת ברזל" הוכיחה את עצמה כמערכת יעילה למדי, והצליחה ליירט רקטות רבות ששוגרו לעבר ישובי הדרום.

-=-

ואני תוהה אם העילה האמיתית לחיסולו של זוהיר אל-קיסי בסוף השבוע האחרון היה הרצון להבעיר קצת את השטח כדי לבחון את כיפת ברזל בתנאי קרב אמיתיים אך מבוקרים, כי כמו שאנחנו כבר יודעים – תרגילים מתודיים הם לא הצד החזק שלנו ואסור לנו להסתפק בהם.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

מבצעים והנחות

חברת הכנסת מירי רגב חושבת (ואני מזכיר שבהקשר של ח"כ רגב, יש לפרש את הביטוי "חושבת" פרשנות מרחיבה) שישנן עבירות מסויימות שכאשר הן מבוצעות על ידי חיילים, יש לתת להם הנחות בכל הקשור להשלכות של רישום הרשעתם במרשם הפלילי. ומכיוון שח"כ רגב היא מחוקקת נמרצת, היא ניסחה את מחשבותיה בצורת הצעת חוק, והצליחה לשכנע את מליאת הכנסת לאשרה בקריאה ראשונה, ואת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת להעבירה לקריאה שניה ושלישית.

הצעת החוק של רגב מדברת על כך שנאשמים שיורשעו בעבירה שעיקר החומרה בביצועה נעוץ בפגיעה במשמעת הצבאית, יהיה בית הדין הצבאי שהרשיע אותם מוסמך להורות שהרשעתם לא תרשם כלל במרשם הפלילי. עוד מבקשת הצעת החוק להסמיך את בית הדין להורות שאם כבר נרשמה ההרשעה במרשם הפלילי, מידע על כך לא ימסר לגורמים שונים המפורטים בתוספת לחוק המרשם הפלילי. לקביעה הזו יש פועל יוצא, בדמות קיצור פרק הזמן שבו ישאר הרישום הפלילי על כנו לחמש שנים בלבד. סעיפי הצעת החוק עצמם אינם מסבירים מהן "עבירות שעיקר החומרה בביצוען נעוץ בפגיעה במשמעת הצבאית", ולכן יש לבחון את דברי ההסבר ולראות האם שם טמון הפתרון.

בדברי ההסבר, מבהירה רגב את האנומליה המשפטית שהביאה אותה להציע את הצעת החוק הזו. מסתבר, שלבתי הדין הצבאיים לא מוקנית סמכות חשובה, המוקנית לבתי המשפט האזרחיים, והיא הסמכות להורות על "ענישה ללא הרשעה". סמכות זו מאפשרת לבית משפט אזרחי להימנע מלהרשיע אדם שהוכח כי ביצע עבירה, ולהסתפק בהטלת עונש. מטרתה של הסמכות הזו היא למזער פגיעה בזכויותיהם של מי שעברו עבירות קלות, שהן בבחינת מעידה חד פעמית. אלא שלבתי הדין הצבאיים לא הוענקה סמכות דומה, ועל כן נוצר מצב שבו חייל שעומד לדין בפני בית דין צבאי בגין עבירה שביצע בזמן שירותו הצבאי (אפילו אם ביצע אותה בזמן חופשה מהצבא) מופלה לרעה לעומת אזרח שביצע את אותה עבירה ממש, אך נשפט בפני בית משפט אזרחי. רגב אף מציגה בהצעת החוק פסקי דין, הן של בית הדין הצבאי של פיקוד מרכז והן של בית המשפט העליון, המביעים חוסר שביעות רצון מרובה מהמצב המשפטי המוזר הזה. פסקי הדין האלה, באופן מפתיע, עוסקים בעבירות של שימוש בסמים קלים. אם הייתי יכול לעצור כאן, הייתי עוצר ואומר שמדובר בהצעה שיש לתמוך בה. למרבה הצער, אין ביכולתי לעצור כאן, ואני ממשיך לגלוש במדרון החלקלק.

הבעייתיות שבהצעת החוק של רגב נעוצה באופן המסורבל והעקום שבו היא מנסה להגשים את מטרותיה המוצהרות. במקום לעשות מהלך פשוט של "שאיבת" ההוראות הרלוונטיות ממערכת השפיטה האזרחית אל מערכת השפיטה הצבאית (מהלך שהיה אפשר לעשות באמצעות האמצעי הטכנולוגי המתקדם הידוע, על פי מקורות זרים, בשם הקוד "קופי-פייסט"), רגב מסתבכת עם הגדרות מוזרות שאי אפשר להבין מהן מה מטרתה של הצעת החוק. ומכיוון שאני לא חושב שרגב בעצמה ניסחה את הצעת החוק, אלא שהיא הלכה וקיבלה ייעוץ ממשפטנים ששמעו ממנה מה היא רוצה להשיג וחשבו איך לנסח את זה הכי טוב, אני מתחיל לחשוד שמדובר במסך עשן. ואז מגיעה הסטטיסטיקה שהצעת החוק מביאה, ומסתבר שלמרות שהדוגמאות ששלפה רגב הן דוגמאות מעסקי הסמים המסוכנים, הרי שעיקר העבירות שההצעה באה לטפל בהן הן עבירות של היעדרות משירות. עבירות נוספות מסוג זה הן עבירות של שימוש בנשק בחוסר סמכות. עכשיו, עבירות מהסוגים האלה אינן עבירות שאזרחים נוטים לעמוד בגינן לדין, והמסקנה היא שלא מדובר ברצון להשוות את מעמדם של חיילים שנאשמים בעבירות מסויימות למעמדם של אזרחים שמואשמים בעבירות דומות. לאט לאט אני מתחיל לחשוב שאם החוק הזה יאושר בקריאה שניה ושלישית, אנחנו ניתקל ביישום שלו כשכל מיני חיילים יעמדו לדין על פעולות "תג מחיר" שהם ביצעו, בין אם בלובשם מדים ובין כפעילות העשרה על חשבון זמנם החופשי, לשם שמיים בלבד ושלא על מנת לקבל שכר.

-=-

הפוסט הזה נכתב בהשראת ידיעה שהופיעה ב"מדרון חלקלק" ובהשראת "פרוייקט 300" הנוכחי של יוסי גורביץ.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

הגודל כן קובע

14 בפברואר 2011 5 תגובות

מזה כארבעים שנה ניטש מאבק סביב שאלת גיוסם של בחורי ישיבות לשירות חובה בצה"ל. ראשיתו של המאבק בעו"ד יהודה רסלר שהגיש עתירות חוזרות ונשנות לבג"צ ודרש את התערבותה של ערכאת השיפוט העליונה בהסדר המפלה הזה, לטענתו, של מתן פטור גורף לתלמידי ישיבות מגיוס לצה"ל. רסלר הגיש לא מעט עתירות, אך ללא הועיל: הרטוריקה של בית המשפט, שנשמעה דווקא אוהדת את עניינו של רסלר, לא היתרגמה להתערבות בפועל של בג"צ בהסדר.

בפסק הדין שניתן בעתירה שהגיש רסלר לפני כעשרים וחמש שנה, אמר השופט ברק את הדברים הבאים:

באיזון בין השיקולים השונים העומדים ביסוד שיקול-דעתו של שר הביטחון על-פי סעיף 36 לחוק השיקול המכריע חייב להיות השיקול הביטחוני. לשם כך בא שירות הביטחון עצמו, וברוח זו נוסחו גם חלק מהפטורים משירות הבטחון. אך טבעי הוא, כי משקלם של השיקולים הלבר­ביטחוניים, כגון שיקולי החינוך, המשפחה והטעמים האחרים, הוא קל יחסית, ורק אם פגיעתם בביטחון היא קלה, יש מקום לקחתם בחשבון. על-כן יש חשיבות, בסופו של חשבון, למספרם של בחורי הישיבה שגיוסם נדחה. קיים גבול, שאותו אין שר ביטחון סביר רשאי לעבור. הכמות עושה איכות.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי השבוע ראיתי באחד מערוצי הטלוויזיה פרסומת שפרסם אחד העיתונים הגדולים בזכות רכישת מנוי יומי לעיתון. הפרסומת אינה מתייחסת כמעט לתכניו של העיתון, ובמקום זאת מתמקדת בעובדה שקוראי העיתון נהנים בכל יום מארבעה(!) מוספים יומיים ובכל סוף שבוע מחמישה(!!) מוספים מיוחדים בתוספת מקומון(!!!).

-=-

הפוסט הזה הוא הפוסט ה-300 בבלוג. אכן, כמות עושה איכות.

לקבלת הרמטכ"ל, הבלוג ימתח להקשב

2 בפברואר 2011 6 תגובות

תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים שהם מינוי זמני, עד שהצ'ילבות בצמרת יחליטו מה הן רוצות לעשות.

וזו, כמובן, רק עוד חוליה בשרשרת.

שאלות שלא שואלים

20 בינואר 2011 2 תגובות

לפני כשבועיים, הרגו חיילי צהל את עמאר קואסמה, תושב חברון בן כ-65. כוח של צה"ל נכנס לביתו של קואסמה באישון ליל בחיפוש אחר מבוקש, וכשקואסמה המבוהל קפץ ממיטתו, הוא נורה ונהרג (התיאור הזה מניח שגרסת צה"ל לאירוע היא נכונה. לא בטוח שזו הנחה אינטיליגנטית. הפלסטינים טוענים שקואסמה נורה במיטתו). הבוקר התפרסמו ממצאי התחקיר שערך צה"ל בעקבות האירוע, שהרי צה"ל הוא גוף שאין לו שום בעיה לבקר את עצמו (טוב, למעשה צה"ל הוא גוף שמתעקש שרק הוא יכול לבקר את עצמו, אבל למה להיות קטנוניים?). הממצאים קובעים כי החייל שפתח באש ראשון פעל בהתאם להוראות הפתיחה באש, ולכן לא נפל בפעולתו כל דופי. נקבע שהוא חשש לחייו, ושעובדה זו הצדיקה את הפתיחה באש.

חייל נוסף, שהבחין בחייל הראשון פותח באש והצטרף אליו, לא יצא כל כך בזול. ממצאי התחקיר העלו שהוא היה צריך להפעיל קצת יותר מחשבה, ולא לקפוץ ולעזור לחייל שחושב שהוא במצוקה. לכן, קובע התחקיר, לא יוארך שירותו של איש הקבע הזה (ולא ברור לי אם המשמעות היא שהוא ישוחרר מיידית מהצבא, או שפשוט לא יחדשו איתו את החוזה בבוא העת). חשוב לשים לב לאחד המשפטים בתחקיר, הקובע שהסנקציות כלפי איש הקבע ננקטות למרות שיתכן ומעשיו לא השפיעו על התוצאה הסופית. מכאן אפשר להסיק שהיורה הראשון הפגין מיומנות משביעת רצון בתפעול נשקו.

יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהתחקיר הזה. הדבר הראשון הוא שצה"ל מעודד חיילים להגן על עצמם, ומוכן לתת לחייל שחש סכנה לחייו את הקרדיט שהוא לא הוזה. אבל את זה, כמו שכתב יוסי גורביץ, כבר ידענו.

דבר נוסף שאפשר ללמוד הוא שהיחס שמקבל איש הקבע בסיפור הזה הוא כבר יותר מוזר, ובעצם מצביע על כך שהצבא אינו מעודד מחיילים להגיש סיוע לחבריהם לנשק. התחקיר בעצם אומר לאיש הקבע: "זה שאנחנו נקבע, כשנעשה תחקיר במשרדינו הממוזגים (או בחפ"קנו המאובק. היינו הך), שהחייל היורה באמת חשש לחייו לא אומר שאתה, בלהט הפעולה המבצעית, יכול להגיע למסקנות כאלה. אז תעשה טובה, תנצור את הנשק".

אבל את כל הדברים האלה אנחנו לומדים רק אם אנחנו מניחים מראש שהנהלים של צה"ל הם נהלים ראויים, ושמי שפועל לפיהם פועל כראוי. אבל אולי יש צורך שנשאל את עצמנו האם נהלים, שמוליכים לסיפור כמו זה של עמאר קואסמה או כמו הסיפור שעליו כותב יוסי גורביץ בפוסט שאליו קישרתי אך לפני שתי פסקאות, הם אכן נהלים ראויים, או שמא זה מקרה נוסף שבו אנחנו אומרים לעצמנו "אם צה"ל אומר שזה בסדר, צה"ל בטח יודע".

שברת – שילמת

4 בינואר 2011 53 תגובות

בתקופת לימודינו בפקולטה למשפטים, ניסחנו, יפתח ואני, גרסאות מקוצרות וסיסמאתיות לתחומי משפט שונים. הגרסה המקוצרת שלנו לתחום המרתק של דיני הנזיקין היתה "שברת – שילמת".

-=-

אדם, שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה, פוגש אתכם בסמטה חשוכה. אתם נראים לו אנשים לא מאיימים במיוחד, אז הוא מרשה לעצמו להוריד לכם אגרוף קל ברקה. עכשיו, אותו אדם הוא אולי לא נחמד במיוחד, אבל הוא לא אידיוט והוא מודע לכוחו. לכן, הוא מוריד לכם אגרוף קל. אתם, כבני אדם נורמלים לחלוטין, חשים מעט כאב, אבל זה עובר לכם ואתם ממשיכים בסדר יומכם כאילו לא ארע דבר.

כלומר, כמעט כולכם. אחד מכם סובל ממחלה גנטית נדירה מאוד, שגרמה לו להיוולד עם גולגולת פריכה ודקה במיוחד. האגרוף הקליל ההוא, שלכמעט כולכם לא עשה דבר מעבר להרגשת כאב ואי נעימות קלה, ואולי גרם לחבורה קלה, שבר את גולגלתו של אחד מכם והביא לכזה נזק מוחי עד שאחד מכם, לצערנו כולנו, מת. אולי תתפלאו לשמוע, אבל אדם לא יוכל לטעון להגנתו "זה לא אני שהרגתי אותו, זו המחלה הגנטית הנדירה הזו, שעליה לא היה לי סיכוי לדעת, שהרגה אותו". לעקרון הזה קורא עולם המשפט, למרבה ההפתעה, "עקרון הגולגולת הדקה".

ולמה אני מסביר לכם את כל זה? פשוט, כדי להבהיר שזה לא משנה אם לג'ואהר אבו-רחמה, שנפטרה ביום שבת האחרון לאחר ששאפה מהגז המדמיע שצה"ל עשה בו שימוש על מנת לפזר הפגנה נגד תוואי גדר ההפרדה בכפר בילעין (תוואי שאפילו בג"צ לא מרוצה ממנו), היתה אסטמה, סרטן הדם או בעיה רפואית אחרת כלשהי, שהשילוב בינה לבין הגז המדמיע הביא למותה. אחת היא אם אבו-רחמה היתה בריאה כשור או חולנית כסטיבן הוקינג. צה"ל שבר? יתכבד צה"ל וישלם.

-=-

ואולי נזכיר, בהקשר של בילעין בפרט וגדר ההפרדה בכלל, את הגרסה המקוצרת של יפתח ושלי לקורס בדיני קניין: "שלי – שלי, שלך – שלך". זה נכון כמעט תמיד, להוציא כמה חריגים.

It's never lupus

אסטרונומיה למתחילים

24 בנובמבר 2010 3 תגובות

אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני מי שמתגייס לצבא הוא הלם הבקו"ם. המפגש הראשון של המגוייס הטרי עם מערכת המשמעת הצבאית ועם מחיקת הזהות האינדיבידואלית והחלפתה במספר אישי ובמדים אחידים. הרגשת האפסות שחש החייל יכולה לטלטל אותו מאוד, וככל שימצא מהר יותר דרכים להתמודד עמה, כך ייטב.

רצה הגורל, ואת סוף השבוע הראשון של הטירונות שלי ביליתי בבית. ביום שישי בבוקר היה איזשהו מסדר, בדקו שאנחנו מגולחים ומצוחצחים למשעי, העבירו לנו תדרוך יציאה ושלחו אותנו באוטובוס אל התחנה המרכזית של תל אביב. השמחה על היציאה הביתה התערבבה בתוגה על השבוע הקשה שעבר עלי ובעייפות רבה. כשהגעתי לתחנה המרכזית חשבתי שהרווחתי בזיעת אפיי את הזכות לפנק את עצמי במתנה, ונכנסתי לחנות דיסקים (סופר זאוס. לא החנויות שמוכרות דיסקים מזוייפים. אני לא כזה). אחד הדיסקים שרכשתי היא אוסף משירי מונטי-פייתון, שעד אז לא הייתי מודע לפועלם המוזיקלי (הכרתי את Always Look on the Bright Side of Life ועוד שיר או שניים, אבל לא מעבר). במהלך סוף השבוע האזנתי לדיסק, וגיליתי בו נחמה קטנה. אמנם, הצבא עשה כל שביכולתו על מנת להראות לי עד כמה אני קטן בהשוואה לצבא, אבל אחד השירים בדיסק הזכיר לי שכשמסתכלים על התמונה הכוללת, הצבא ואני נמצאים במקומות הרבה יותר קרובים זה לזה על הסקאלה שבין "קטן עד כדי אפסות" לבין "גדול וחשוב עד מאוד".

וכמובן, הצבא שלנו הוא אחת הסיבות שיש להתפלל לקיומם של חיים תבוניים אי שם בחלל.

חרטה

19 באוקטובר 2010 10 תגובות

מאז שאיתמר שאלתיאל פתח את "מדרון חלקלק", איכשהו איבדתי את היכולת לכתוב פוסט על עניין מקומם אחד בשבוע. איך אפשר לבחור אחד, כשאיתמר מצביע מדי יום לפחות על שלושה דברים כל כך מרגיזים עד שאין לך אלא להכות בכף ידך כנגד מצחך ולסנן קללה מבעד לשיניים חשוקות. אז אני קורא את הפוסטים שלו וכל אחד מרגיז אותי יותר מהשני. איך אפשר לאסוף ככה חומר לפוסט מקומם משלי?

ואחרי כל ההקדמה הזו, בכל זאת הצלחתי למצוא אצל איתמר דיווח שיש לי מה לומר עליו. צוער בקורס קצינים, שרצה להיות אחד מאותם מפקדים ראויים בידיהם תפקיד אשתי את שירה בעוד כך וכך שנים, הורשע בביזה של מחשב נייד, שתי עדשות מצלמה ומצפן מהאוניה מרמרה במהלך מבצע ההשתלטות הכל-כך מוצלח של כוחות צה"ל עליה לפני מספר חודשים. אני מניח שיהיה מי שיקפוץ ויתהדר בעובדה שאצלנו שופטים את האנשים האלה, ויזכיר לנו שאויבינו כנראה לא היו ממהרים להעטות קלון על מי מחייליהם לו היה מצב הדברים הפוך. אלא שמשהו מהדברים שאמר אותו חייל שם את האצבע על הנקודה האמיתית. מה שמפריע לחייל הזה זה לא שהוא גנב קטן, אלא שהוא הציג את עצמו בעיניים לא יפות מול דעת הקהל העולמית (שיבושי הלשון במקור). "סליחה שנתפסתי", אומר לנו האיש הזה ומסביר לנו שלא המאסר והקנס (המגוחכים) שספג הם העונש העיקרי מבחינתו, אלא העובדה שהודח מקורס הקצינים. אולי כדאי שנחזור על זה שוב, בניסוח קצת יותר מזוקק: עומד בפנינו גנב קטן שלא מפריע לו שהוא גנב קטן ושמצר על כך שתפסו אותו כי זה מונע ממנו, כמי שלא מפריע לו שהוא גנב קטן, להיות מפקד, דוגמא ומודל לחיקוי לאחרים.

אני עכשיו אל השמירה יוצא

6 באוקטובר 2010 11 תגובות

יש הרבה שירים על הווי הצבאי. יש, כמובן, את ז'אנר שירי הקרבות והשכול (ואתם לא צריכים שאני אזכיר את "שיר הרעות" או את "בלדה לחובש" כדי לחשוב על דוגמאות). ז'אנר אחר הוא הז'אנר שעוסק בחיי היומיום, אם תרצו, של החיילים. "שלווה" הוא שיר כזה, וכך גם "אין לך מה לדאוג" (שאתם בטח מכירים יותר בשם "תחתונים וגופיות"). שירים מהז'אנר הזה מתייחסים לעתים בעקיפין אל הז'אנר הראשון ומזכירים ברמז כמה בקלות יכולה השגרה היומיומית להפוך לעסק הראוי לשירי קרבות ושכול. על שיר כזה אני רוצה לדבר הפעם.

כמו שכבר כתבתי בעבר, השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" הוא השיר האהוב עלי מבין שיריו של מאיר אריאל, ואני חושב שאין זו מקריות שדווקא השיר הזה היה הראשון שהתעללתי בו במדור המיוחד להתעללות בשירים. כמו בשירים אחרים, גם כאן אלה הפרטים הקטנים שתפסו אותי (ובמיוחד השורה "וזו מלחמת העולם הכי שנייה", שאני מאוד אוהב ושיפתח פוטר כ"התחכמות אריאלית אופיינית"), אבל יש עוד משהו. אני לא שירתתי כחייל קרבי, כמו שאתם יודעים. לכן, רוב-רובם של שירי ההווי הצבאי מדברים על דברים שאין בינם לבין השירות שלי דבר וחצי דבר. אני לא יודע איך זה להעביר לילה בדרום ליד הטנק האפלולי. אין לי מושג כיצד מרגיש מי שנאלץ לזחול כך ישר מול האש. מעולם לא הייתי איש צפרדע, איש הדממה ולא ירדתי אל המוות במחילות של גבעת התחמו-או-שת. אפילו סגן גד רפאלי לא השאיר אותי לבד במשרד בזמן ארוחת הצהריים. אבל אני בהחלט יודע מה זה להעביר שמירה משעממת מול ירח שועלים, כשבחדר מחכה לי ספר עם סיפור חזק וטוב.

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.