יתכן שכבר הזכרתי פה ושם ששנות ילדותי עברו עלי בחולון. אחד הדברים שהיו אז בחולון היה המטה של חברת התקליטים NMC, שהיה ממוקם באיזה חור באיזור התעשייה של העיר. המידע הזה היה מאופסן אצלי שנים בראש בלי שעשיתי בו שום שימוש. מי שכן עשה בו שימוש היה ניצן, שלמד איתי באותה כיתה בתיכון. ניצן ואני היינו חברים טובים (למגינת ליבו של איז'ו, המורה לפיזיקה. אבל זה סיפור אחר), ומבין שנינו אין ספק שהוא היה הפושטק הגדול יותר. זו הסיבה, כנראה, שניצן ידע שלפעמים, אפשר למצוא מחוץ לבניין של NMC ערימות של קלטות של אלבומים שהוקלטו באולפנים ושנזרקו לפח בשל פגמים כאלה ואחרים. לניצן היו לא מעט קלטות מהסוג הזה, וכמה מהן הושאלו לי. על גבי אחת מאותן קלטות הוקלט אוסף משיריו של שלום חנוך, וניצן השאיל לי אותו על מנת שאוכל לבצע בו הפרת זכויות יוצרים ולהכין לעצמי עותק של הקלטת. אחד השירים שהופיעו על הקלטת היה השיר היפה "לילה". עד ששמעתי את הקלטת של ניצן לא הכרתי את השיר, אבל מאז הוא הפך לאחד מהשירים האהובים עלי. ערב ערב, כשאני שר לשירה את השיר הזה לפני השינה, ברור לי לגמרי למה הלילה צודק לגמרי כשהוא חושב שילדים מאמינים לזה.
-=-
ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.
כששירה נולדה, הגיעו יחד איתה הרבה מאוד צעצועים. אחד מאותם צעצועים, שאני באמת לא זוכר אם קנינו בעצמנו, קיבלנו במתנה או ירשנו מילד שכבר גדל, היה ג'ירף ג'ינג'י חמוד למראה, שנועד להתחבר על מסגרת העגלה או הסל-קל של שירה ולספק לה עניין בחיים. מכיוון שהוא היה קטן וג'ינג'י, ומכיוון ששירה היא אוהדת נלהבת של קבוצת הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד, הוא זכה מיד לשם "סקולס". ביום שבת האחרון פנתה אלי אחת שיודעת ואמרה לי: "רועי, אתה יודע את מי מזמן לא ראיתי? את סקולס". ניסינו שנינו לפשפש בזכרוננו, ולא הצלחנו להיזכר מתי ואיפה ראינו אותו לאחרונה. משכנו בכתפינו והודינו שסקולס אבד לנו לנצח. התנחמתי בעובדה שהבובה אולי אבדה, אך השחקן עדיין חי ובועט.
-=-
היום התפרסם שפול סקולס הודיע על פרישה מכדורגל. מסתבר שמשחק הגמר של ליגת האלופות, בו נטל סקולס חלק כמחליף שעות ספורות בלבד לאחר שאחת שיודעת תהתה לאן נעלמה הבובה, היה משחקו הרשמי האחרון. ועכשיו, אין לנו יותר נחמה.
טוב, זה לא מדויק. אנחנו מתנחמים בעובדה שסקולס הודיע על פרישה כשבוע לאחר משחק ההוקרה שהתקיים לכבוד שחקן אחר של יונייטד שפרש העונה, גארי נוויל. שהרי, עובדה זו נותנת לבלוג לגיטימיציה להזכיר לכם את הפוסט הזה.
-=-
ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.
אתמול בבוקר לקחנו, אחת שיודעת ואני, את שירה לטיפת חלב. מכיוון שבתוך העיר אין הרבה טעם להשתמש במכונית (ומכיוון שהמכונית ממילא היתה אצל הפדיקוריסט שלה. וכן, למכונית יש פדיקוריסט. אנחנו בתל-אביב, למה שנפתח עיניים?), עשינו את דרכנו בתחבורה ציבורית. כמה תחנות אחרינו עלתה לאוטובוס יעלת חן בת כ-75 שנה. יעלת החן עלתה, שילמה והתיישבה בספסל הראשון, מתחת למדבקה האומרת "מפני שיבה תקום". האוטובוס המשיך בדרכו, וכולנו היינו שמחים.
מקץ כמה דקות, עצר האוטובוס בתחנה נוספת, ועלתה עליו עלמת חמד בת כ-90, מלווה בחברה בת גילה. שילמה עלמת החמד לנהג ופנתה להתיישב עם חברתה בספסל הראשון. רק אז היא גילתה את יעלת החן הצעירה שהעזה להתיישב על הכיסא, ובין השתיים התפתח הדיאלוג הבא:
עלמת החמד (מצביעה בחמת זעם על המדבקה): את לא רואה מה כתוב כאן?!?
יעלת החן (בנימה מתגוננת): אבל גם אני זקנה.
עלמת החמד (בהדרת כבוד): אני יותר. אני בת תשעים!!
בשלב זה הכירה יעלת החן בתבוסתה, ועברה לשבת בספסל השני. ואנחנו, שצפינו בהלם משועשע בתקרית, נזכרנו במלים ששם יהורם טהרלב בפיה של חווה אלברשטיין: בנות מאה, הן מוכרחות לרקוד. ואני באמת מתנצל על הבחור שמציג את הזמרת. אני יודע שזה לא נעים, אבל זו הגרסה היחידה שמצאתי.
שירה בת שישה חודשים היום. תהיתי האם להעלות פוסט לציון המאורע, אך בשונה מפעמים קודמות, הפעם לא מצאתי דבר בעל ערך להגיד. למרבה המזל, אני ובני משפחתי מבוטחים בקופת חולים כללית, וזו נחלצה לעזרתי, יומיים בלבד לפני המועד החגיגי, וכתבה את הפוסט שלפניכם.
-=-
הדמויות:
רועי – בעל ואב. הולך בטל.
לנה – נציגת שירות של שירותי בריאות כללית. נמרצת מדי.
חדר מגורים. ערב. הטלפון הסלולרי של רועי מצלצל. רועי נחפז לענות.
רועי: שלום.
לנה (בהתלהבות): שלום, אחת שיודעת?
רועי (שתוהה איך זה שקול הבס הרועם שלו לא היווה רמז): לא, זה רועי, בעלה.
לנה: אפשר לדבר עם אחת שיודעת?
רועי: מי מבקשת?
לנה (בקורקטיות אדיבה): לנה משירותי בריאות כללית. רציתי רק לברך אותה לרגל הולדתה של בתה, שירה.
לפני כחודשיים עלה לאוויר הבלוג (לא בדיוק, אבל זה יושב על וורדפרס.קום, אז זבש"ו) המטלטל "הכצעקתה". כבמטה קסם, נחשפתי (יחד עם גברים נוספים) לנוכחות היומיומית של ספקטרום רחב של הטרדות ותקיפות מיניות בחייהן של נשים רבות (ואני נוטה לאט לאט להסכים עם הטענה שמדובר לא רק בנשים רבות, אלא אפילו ברובן של הנשים). פתאום הבנתי שאולי יש סיבה שאחשוש קצת ממה שעתיד לקרות לילדה הפרטית שלי כשהיא תהיה קצת יותר גדולה. נחתה עלי ההבנה שכל נסיעה באוטובוס, הליכה ברחוב או כניסה לחדר מלא אנשים יכולה להפוך, ברגע אחד, לחוויה מאוד לא נעימה, ואפילו טראומטית. ואז, ממש אתמול, התגלה לי פתאום שיש מקומות שעושים כסף מללמד אנשים איך להתעלם מנשים שאומרות להם "לא", או ליתר דיוק: כיצד להתעלם רק מה"לא". עם האישה, כפי שתראו מיד, האנשים האלה כבר ימצאו מה לעשות.
אז מסתבר שיש חיה כזו, וקוראים לה המרכז לאומנות הפיתוי (ולא אקשר לאתר שלה, כי רק לשלמה בניזרי אני עושה SEO בחינם). הילה נוגה כתבה על זה פוסט שביממה האחרונה מכה גלים בטוויטר, בפייסבוק ובמגוון בלוגים. בפוסט, מציגה נוגה שרשור הודעות בפורום של המרכז הזה, שתחילתו בסיפור של גולש המכנה עצמו "Roso", הטוען, לקול צהלותיהם ותשבחותיהם של שאר גולשי הפורום, כי שכב עם תיירת מצ'כיה אחרי שהציע להכין לה שקשוקה ולמרות שהיא לא היתה ממש מעוניינת. למעשה, למרות שהיא היתה בפירוש לא מעוניינת.
אני לא יודע אם הסיפור הזה שרוסו מתאר הוא סיפור שבאמת קרה. אני לא יודע אם מדובר באונס, בתקיפה מינית או בסיפור שהוא פנטזיה פורנוגרפית על אונס או תקיפה מינית. אני יודע שזו לא הבעיה האמיתית. הבעיה היא שקיים גוף שפרנסתו על הכשרה אקטיבית המלמדת גברברים צעירים שלא משנה מה אישה אומרת או עושה, הם צריכים לחתור למטרה בעקביות של "קרנף עיוור". הבעיה היא במתן הלגיטימציה להתנהגות כזו, לגיטימציה שמתאפיינת לא רק בזה שאף אחד לא עושה דבר בנידון, אלא שגם חלק ניכר מהדיון על הפרשה סטה למחוזות שביקשו לבחון עובדתית האם סיפורו של רוסו נחשב לאונס או לא. הבעיה (וזה נוגע גם לשיח סביב "הכצעקתה") היא שאנשים קוראים סיפורים כאלה, שומעים שאנשים מתרגזים ומגיבים בסגנון של "אז איך אתם רוצים שנתחיל עם בחורות?".
-=-
במשפחתי מתרוצץ סיפור אודות בן-דודה של אמי, שכאשר נולדה בתו הבכורה העיף בה מבט אחד ואמר בקול: "כבר מעכשיו אני לא סובל את החבר שלה". כששירה נולדה, צייצתי את המשפט הזה בטוויטר, יותר כהתייחסות מבודחת לסיפור המשפחתי הזה ופחות בשל חשש אבהי אמיתי. אלא שמאז עברו ארבעה חודשים, ואני מתחיל להיות מודאג.
ג'אז היא מוזיקה של אלתורים ווריאציות. למרות שאלתורים קיימים גם בז'אנרים מוזיקליים אחרים, נדמה שאין עוד ז'אנר מוזיקלי שמזוהה עם האלתור כמו הג'אז. יכולתו של נגן ג'אז לאלתר ולנגן ווריאציות, בשליפה מהמותן, של המלודיה שהוא מנגן היא אבן הבוחן האמיתית לכשרונו. זו הסיבה שמוסד הג'אם סשן הוא מוסד כה חשוב בתרבות הג'אז. וזו גם הסיבה שיש לא מעט קטעים מוכרים שכל ג'אזיסט שמכבד את עצמו מכיר ויכול לתת להם את הפרשנות שלו. אלו הם הסטנדרטים, והם מאוד חשובים.
אחד הסטנדרטים המוכרים ביותר, שזכה לאינספור גרסאות וביצועים, הוא "Summertime" שהלחין ג'ורג' גרשווין. ביצעו אותו (בין היתר) אלה פיצג'ראלד, לואי ארמסטרונג, ג'ון קולטריין, מיילס דיוויס, אוסקר פיטרסון, בילי הולידיי, צ'ארלי פארקר, קית' ג'ארט ועוד רבים וטובים. אבל הקטע הזה עשה משהו שסטנדרטים רבים אחרים לא הצליחו לעשות, ופרץ את מחסום הז'אנר. אחד הביצועים המוכרים ביותר, והיפים ביותר, של השיר הוא דווקא זה של ג'ניס ג'ופלין. ידעה לשיר, הגברת.
לפני כמה שבועות סיפרתי לכם על נפלאותיו של השילוט בבית החולים שקיבל את הכבוד להיות הזירה להולדתה של בתי. השבוע, בעודנו מסתובבים להנאתנו במחלקת היולדות של אותו בית חולים, גילינו שאת הדברים המצחיקים באמת שומרים בהנהלת בית החולים כדי לשעשע אמהות טריות ואבות נרגשים, ולהזכיר להם שלא משנה עד כמה קשה הדרך ועד כמה נראה לפעמים שהעסק תקוע, בסוף הדלת בכל זאת תיפתח בקול צחוק גדול ואושרם יהיה רב עד מאוד.
אם ובתה. לא צילום אילוסטרציה
אני שוקל להתייצב שם עם קופת צדקה קטנה ולהבטיח שתרומה סמלית ומעבר בדלת הזו הן סגולה לפריון ולהרבה בנים זכרים. בכל זאת, צריך לפרנס את הילדה.
-=-
ומכיוון שהיום יום רביעי ואני חייב לכם את השיר השבועי, הרי לכם שיר שאין מה לומר עליו מלבד העובדה שעד כמה שהוא בנאלי, ככה הוא מוצלח במקרה הזה (ומי מכם שקורא את הפוסט דרך המייל או הגוגל-רידר או קוראי RSS אחרים יצטרך זו הפעם לקרוא את הפוסט מתוך אתר הבלוג, אם הוא רוצה לשמוע את המוזיקה).
כיכר העיר