כבכל יום שישי, גם ביום שישי האחרון פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" המדור הסאטירי "אפעס". יפתח, שמשום מה קורא את גרסת הפרינט של העיתון, דיווח לי באמצעות הודעת טקסט סלולרית (מה שהצעירים, כך מוסרים לבלוג מקורותיו, מכנים "עסעמעס") שאחד הפוסטים שפורסמו בבלוג הזה בשבוע שעבר מצא את דרכו אל פיה של הפרסונה האפעסית של אמנון אברמוביץ'. הבוקר הלכתי ובדקתי את העניין, וגיליתי שלא רק שיפתח צודק, אלא שציוץ שצייצתי בשבוע שעבר עבר פרפראזה קלה והגיע אף הוא אל המדור, כביכול מפיו של מיכה חריש.
אני רוחש, אמנם, כבוד רב ל"אפעס", למיכה חריש ולאמנון אברמוביץ', ומאמין כי מדובר באסופת מוחות מבריקה במיוחד, אבל איכשהו נראה לי שצירוף המקרים גדול מכדי להיות צירוף מקרים.
לוי אשכול היה אומר: "תנו לי אשראי!"
-=-
פניתי אתמול ל"אפעס" וביקשתי את התייחסותם לסיפור, בטרם אפרסם את הפוסט. עד למועד זה לא קיבלתי את תגובתם, ועל כן אני נאלץ לפרסמו בלעדיה. ככל שתתקבל תגובה לאחר פרסום הפוסט, אעדכן אתכם.
לינק לפוסט הזה נשלח גם למגזין "העין השביעית" ולבלוג "Velvet Underground".
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
בכל שנה, מיד לאחר צאת ראש השנה, מתחיל עם ישראל בהכנות לקראת יום הכיפורים. מאז יום הכיפורים תשל"ה, עומדות הכנות אלו של העם היושב בסימן ציון זכרה של מלחמת יום הכיפורים. כשהייתי ילד, לא ממש הבנתי מדוע דווקא זכרה של המלחמה הזו זכה ליחסי ציבור כה מוצלחים. בתשרי 1993, ואני בן 15 וחצי, אף הבעתי תרעומת בפני אבי על כך שמיד בצאת ראש השנה, נדמה שלוחות השידורים ודפי העיתונים מופקעים לטובת תכניות וכתבות על המלחמה, ואמרתי לו משהו כמו "אוקיי, מלחמה קשה והכל. אבל עברו 20 שנה, אפשר להתקדם הלאה". את העלבון והכעס שגרמתי אז לאבי אני מתקשה לשכוח. אני לא זוכר את המלים המדויקות שהוא השתמש בהן, אבל רוח הדברים היתה "חתיכת אידיוט, פישער קטן שכמותך, עוף לחדר שלך ואל תצא משם עד הגיוס". רק כשגדלתי קצת התחלתי להבין שעבור בני דורם של הורי, מלחמת יום הכיפורים היא טראומה מטלטלת. התחלתי גם להבין שמלחמת יום הכיפורים היא אירוע שבצדק גרם לטראומה הזו. מאוחר יותר החלה גם לחלחל ההבנה שמלחמת יום הכיפורים היא מהחשובות שבאבני הדרך שעברה מדינת ישראל בשנות קיומה, ושהשפעתה על חיינו ועל האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו עד היום, 37 שנים אחרי שפרצה, היא עצומה. ואחרי כל ההקדמה הזו, אומר בדחילו שלעתים, בכל זאת, יש הגזמות קלות.
-=-
אתמול פורסם על סבב מינויים חדש במטכ"ל, לקראת חילופי הגברי בלשכת הרמטכ"ל בעוד כחמישה חודשים. כבכל סבב מינויים כזה, תמיד נמצא לנו עורך באחד מכלי התקשורת שאינו יכול להתאפק ובודק מה עשו הממונים הטריים במלחמת יום כיפור. אלא שהשנים חולפות, והנה הגענו אל העת שבה זה כבר לא רלוונטי. אבל מכיוון שקשה להיפטר מהרגלים ישנים (מה עוד שסבב המינויים הנוכחי סמוך מאוד ליום הכיפורים), מחליטים לספר לנו שבזמן מלחמת יום הכיפורים היה אלוף פיקוד הדרום המיועד, במקום לדאוג לביצורי קו בר-לב, עסוק בלפוצץ חצ'קונים ושראש אמ"ן המיועד, במקום לחזות במדויק את פרוץ המלחמה, עלה בדיוק לכיתה גימ"ל.
לא רק הפרינט מת.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
נראה שכשג'ון לנון שר בזמנו על כך שהאושר הוא נשק חם, הוא ידע מהם דבר או שניים על אושר.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
הריני להציג בזאת מועמדותי לקבלת פרס נובל לרפואה. גיליתי איך אפשר להעלים לחלוטין כל סיכון להידבקות בכלבת. פשוט, צריך להימנע מלאתר בעלי חיים שנגועים במחלה וכתוצאה מכך, איש לא יינשך על ידם. מתי טסים לשטוקהולם?
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
כשהייתי ילד (וב"ילד" אני מתכוון לפרק הזמן שבין כיתה א' ועד להגיעי לגיל 26, עת עברתי לראשונה לגור מחוץ לבית הורי) נהגה אמי לנזוף בי בכל פעם שהשארתי אחרי בלאגן בסלון או שנמנעתי מלשטוף כלי אוכל שהשתמשתי בהם. נוסח הנזיפה היה קבוע: "אין לך משרתים בבית הזה!". לגנותי יאמר שלא ממש הפנמתי את הנזיפות האלה כשגרתי עם ההורים (וגם היום, אני מודה, המצב עדיין טעון שיפור, למרות שהוא טוב לאין ערוך מכפי שהיה לפני 5 שנים. הקוראת הרלוונטית מוזמנת לתקן אותי קבל עם ועדה). אבל היום, כך נראה, ילדים מקבלים חינוך אחר, ועוד בפריים-טיים, כפי שכותבת נירית בן ארי ב"רשימות מהחצר האחורית". למעשה, הכותרת שנתתי לפוסט הזה לא נכונה בשני מובנים: ראשית, מסתבר שיש מי שבא; שנית, לא מדובר בגמדים. גמדים אינם כה שקופים, יש להם נוכחות פיזית. כנראה שמדובר בפיות השיניים, שבמקום להשאיר מטבע מתחת לכרית נאלצות היום לכבס את המצעים.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
הנשיא פרס נפגש בחשאי עם צאא'ב עריקאת*. למרות שמדובר בפגישה חשאית מאין כמותה, הצליח עיתון "הארץ" להשיג תמונה מתוכה. ואם לא די בהישג העיתונאי הזה, כבדרך אגב נחשפה סדרת הניתוחים הפלסטיים שעבר עריקאת על מנת לדמות לאחד המנהיגים הדגולים שידע (ויודע) המזרח התיכון.
אכן, תודה לאל על הרפואה האסתטית.
=======
=======
=======
*"צאא'ב" הוא התעתיק הנכון לעברית של השם הערבי صائب, שהגייתו בעברית היא "סָאאֶבּ". כמו בלוגים עמיתים, גם הבלוג הזה ינסה לשמור על תעתיק נכון מערבית לעברית, בשל קבעונות שנכתבו בדם.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
הרבנות הצבאית הראשית מעודדת התעללויות בחיילים ומרידות ביחידות לוחמות. כך, לפחות, חושבים ב-Ynet:
רועיר
סטרייט?גומו?
עמימות!
(Ynet, 3.9.09, 10:30)
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
שלמה בניזרי נכנס היום לכלא. אתמול בערב שודרה במהדורת החדשות של ערוץ 10 כתבה (אם אפשר לקרוא לזה כך) בעניין, שהיא כל כך מרגיזה, עד שאני לא אתן לה את הכבוד של לחפש לינק ולקשר אליה כאן. לא מדובר בכתבה חדשותית, אלא בתשדיר שירות יחצ"ני, שערוץ 10 מחליט משום מה להפיק עבור בניזרי. משום מה, ערוץ 10 החליט לשלוח את נדב פרי (אם אינני טועה) להתלוות לבניזרי כשהוא מגיע להיפרד מהוריו. המצלמה הציגה את בניזרי עם הוריו הזקנים, וככל הנראה החולים. פרי, בקריינות שלוותה את הכתבה, טרח לספר לנו שמצבם הרפואי של ההורים הוא כזה שלא יאפשר להם לבקר את בנם העבריין בכלא, ועל כן מי יודע אם בניזרי יזכה כלל לראות אותם שוב. בניזרי טורח לעשות הצגה שלמה סביב העובדה שאמו נזקקת לעזרתם של בלוני חמצן. אחותו של בניזרי מדברת על שלושה אירועים לבביים שעברה האם הזקנה מאז שהחלה הפרשה (כאילו שזו אשמת המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שבניזרי עבריין).
עם החלטת המערכת של ערוץ 10 אני יכול לחיות. אולי שילמו להם כדי לשדר את הכתבה, ומצבם, כידוע, לא מזהיר. הדבר המקומם הוא שאת תרגיל היחצ"נות הזה עושה בניזרי על גבם של החלשים. בניזרי אינו חס אפילו על הוריו שלו, ואינו מהסס להציגם במלוא חולשתם, וכל זאת לא על מנת לסייע להם אלא על מנת לשרת את האינטרסים הצרים שלו. הדבר הזה מרגיז אותי אפילו יותר מאשר ההתבטאויות ההומופוביות של האיש. הסיפור הזה כל כך מרגיז אותי, עד שאני משנה את דעתי הקודמת ומתחיל לחשוב שהפוסט הזה של אביעד קדרון בגלוב הוא דווקא פוסט ראוי.
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
כיכר העיר