פורסם על ידי: רועי רוטמן | 13 ביולי 2009

צניחה חופשית של הרחם

בפוסט האחרון  שלו, נוגע גיל גרינגרוז קצת בסוגיה של הקלות הבלתי נסבלת של האבחון, בהקשר של מחלות נפש (סוגי אוטיזם, הפרעות למידה שונות, PTSD). הפוסט הזה הזכיר לי את אחד מהקטעים המצחיקים ביותר שאני מכיר בספרות – תיאור ביקורו של המספר מהספר "שלושה בסירה אחת" בספריית המוזיאון הבריטי. שלא בטובתו, אם כן, נדרש ג'רום ק. ג'רום לכתוב פוסט אורח:

"אני זוכר איך הלכתי פעם לספריה של המוזיאון הבריטי, לקרוא על הטיפול באיזו מחלה שפגעה בי בצורה קלה. זה היה קדחת השחת, אני חושב. קיבלתי את הספר וקראתי כל מה שרציתי לדעת על המחלה שבגללה באתי לשם, ואז, ברגע של פיזור נפש, עלעלתי עלעול סרק בספר, והתחלתי, לאסוני, לקרוא על מחלות באופן כללי. אני לא זוכר איזה חולי נתקל בי ראשון, אבל אני בטוח שזה היה משהו נורא וקטלני, ולפני שהגעתי עד האמצע נחת עלי שאני לוקה בו.

זמן מה ישבתי קפוא מאימה ואז, ברפיון היאוש, התחלתי שוב להפוך עמודים. הגעתי לטיפוס. קראתי מה הסימנים, וגיליתי שיש לי טיפוס זה חודשים בלי ידיעתי, וכאן כבר רציתי לדעת מה עוד יש לי. הגעתי לריקוד ויטוס הקדוש ומצאתי (כפי שציפיתי) שגם זה יש לי. בנקודה זאת התחלתי להתעניין מאוד במצבי, כשמנוי וגמור עימי לח'וק זאת עד היסוד. כך התחלתי לקרוא לפי סדר האלפבית באנטרקס, מה שקוראים גחלת, ולמדתי שהמחלה דוגרת בי והשלב החמור שלה יתחיל בעוד כשבועיים. במחלת ברייט (נרגעתי כשגיליתי) אני חולה רק בצורה קלה, וככל שזה תלוי בה, אפשר שאחיה עוד כמה שנים. חולירע היתה לי עם סיבוכים חמורים, ועם קרמת כנראה נולדתי.

חרשתי ברוב קפידה את כל 22 האותיות, ורק מחלה אחת בטוח לא היתה לי – צניחה חופשית של הרחם.

בהתחלה די נעלבתי מזה. זה נראה לי איכשהו כמין זלזול. מדוע אין לי צניחה חופשית של הרחם? מה ההסתייגות הקטנונית הזאת? ואולם, תוך זמן קצר פחתה בי תחושת העלבון. חשבתי על זה שיש לי כל שאר המחלות המוכרות בעולם התרופות, נעשיתי פחות אנוכי והחלטתי להסתדר גם בלי צניחה חופשית של הרחם. פודגרה בצורתה החריפה ביותר תקפה אותי – ככל שיכולתי לומר – בלי שבכלל הבחנתי בכך. ולבסוף, מתססת אני סובל בלי ספק מאז ילדותי. לא היו עוד מחלות אחרי תססת, לכן הגעתי למסקנה שבעיות נוספות אין לי. ישבתי והרהרתי. חשבתי איזה מקרה מעניין אני מנקודת מבט רפואית. איזה נכס אהיה ללימוד הרפואה. סטודנטים לא יצטרכו לשוטט בבתי חולים אם יוכלו לקבל אותי. אני בעצמי בית חולים שלם. הם פשוט יצטרכו להסתובב סביבי, ואחרי זה יקבלו את התואר.

חשבתי כמה זמן עוד נותר לי לחיות. ניסיתי לבדוק את עצמי: מיששתי לעצמי את הדופק. בהתחלה לא הרגשתי דופק בכלל. ואז לפתע פתאום הוא כאילו זינק. לקחתי את השעון ומדדתי. הגעתי ל-147 לדקה.

ניסיתי להרגיש את לבי. לא הצלחתי להרגיש כלום. לבי הפסיק לפעום. אחר-כך התפתיתי להאמין שהוא בטח היה שם כל הזמן וחייב היה לפעום. אבל אני לא יכול להיות אחראי לזה. מיששתי לעצמי את החזה, כלומר את האיזור שבין המותניים לצוואר. הרחקתי קצת לכל צד וגם מעט במעלה הגב, אבל לא הצלחתי להרגיש או לשמוע שום דבר. ניסיתי להתבונן בלשוני. הושטתי אותה החוצה כמה שאפשר, עצמתי עין אחת וניסיתי לבדוק אותה בעין השניה. הצלחתי לראות רק את הקצה, וכל התועלת שהפקתי מכך היתה הידיעה הודאית עוד יותר שיש לי שנית.

נכנסתי לאותו חדר קריאה אדם בריא ומאושר. זחלתי החוצה שבר כלי הרוס ושחוח."

(ג'רום ק. ג'רום, "שלושה בסירה אחת", תרגם את זה יפה אהרון בר)


Responses

  1. […] פורסם ע"י רועי רוטמן on 20 ביולי 2009 קשה לי לתאר עד כמה אני מרוצה. מסתבר שהבלוג הזה הוא התוצאה הראשונה שמציג גוגל בפני מי שמחפש את המחרוזת "נומרולוגיה כמה זמן עוד יש לי לחיות". […]

  2. […] של סיבה ומסובב ביחס לכלבים מייללים. ג'רום ק. ג'רום, שהתארח כבר פעם בבלוג, נדרש בזאת לכתוב פוסט-אורח שני: ג'ורג' הוציא את הבנג'ו […]

  3. […] מספר חודשים, אבל רק אשתי בהריון. אני, נכה שכמותי, נולדתי בלי רחם. לכן, לעולם לא אגיד ש"אנחנו בהריון", אלא אומר […]

  4. […] בספרו "שלושה בסירה אחת", ואת התיאור הזה הבאתי בפוסט שפורסם לפני שלוש וחצי שנים. אלא שג'רום ידע גם להציע […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: