פורסם על ידי: רועי רוטמן | 4 באוגוסט 2009

פשעי שנאה

יהונתן קלינגר טוען בפוסט האחרון שלו שאין הבדל בין פשעי שנאה לפשעים אחרים (או יותר נכון, חוזר וטוען). בתמצית, טענתו היא שאלימות היא אלימות היא אלימות, ומה שמשנה הוא שאנשים נפלו קורבן לפשע, ולא מה המניע לכך שעמד בבסיס המעשה העברייני. הרשו לי לחלוק על דעתו.

למניע שניצב בבסיסה של עבירה יש משמעות, לדעתי, כשבאים לקבוע את חומרתה של העבירה, או את הפסול המוסרי שכרוך בה. בדרך כלל, המניע כשלעצמו אינו מהווה עבירה. לדוגמא: אם אני רוצה להתעשר במהירות, אין בכך שום פסול. אם הרצון הזה גורם לי לרצוח את דודתי העשירה שהכניסה אותי לצוואתה, או סתם לשדוד בנק, זה כבר סיפור אחר. דוגמא נוספת: אם אדם חתך את נתיב נסיעתי בפראות והביא אותי לכלל עצבים, שגרמו לי להטיח את אגרופי בצופר, זה בסדר גמור ואין בכך פגם מוסרי. אם אותם עצבים גרמו לי לעצור ליד המופרע ברמזור ולהטיח את אגרופי בפרצופו, זה כבר סיפור אחר. ההתנהגות שלי, ולא מה שהניע אותה, היא זו שיוצרת את המעשה העברייני והיא זו שמטילה בי דופי מוסרי.

פשעי שנאה מאופיינים בסוג אחר של מניע. המניע הזה, גם במנותק מביצוע העבירה, נתפס כפסול מוסרית. אם אני אתהלך ברחוב ואגיד "אני מתעב הומואים כי הם הומואים" או "אני שונא יהודים כי הם יהודים" יש לגנות אותי, גם אם לא ליוויתי את האמירה הזו באקט פיזי כנגד שנואי נפשי. ולא זו בלבד שהמניע כשלעצמו ראוי לגינוי, אלא שבמקרים מסויימים אפשר יהיה אפילו לנסות ולנקוט נגדי בהליכים משפטיים, אזרחיים או פליליים. משמעות הדבר, בעצם, היא שמה שמניע אותי לבצע פשע שנאה, כשלעצמו נחשב להפרה של סטנדרט התנהגות אשר למשפט יש את הכלים לטפל בה – היינו המניע עצמו הוא גם "מעשה". כלומר, החומרה היתרה שאנו נוטים לייחס לפשע שנאה נובעת מזה שלמעשה יש כאן שתי רעות המורכבות זו על גבי זו. ההרכבה הזו היא שגורמת לנו, בין היתר, להתייחס, נניח, לג'נוסייד כאל יותר מאשר "סתם" אוסף של אלפי או מיליוני רציחות.

אני לא מסכים עם הטענה של קלינגר כאילו הכרה בחומרתם היתירה של פשעי שנאה יוצרת שני מעמדות נפרדים של קורבנות, כאשר אלה שווים ואלה שווים ואלה שווים יותר. הבידול שיוצרת ההכרה הזו הוא בין עבריינים, לא בין קורבנות. להגיד שעבריין אחד גרוע יותר מאחר, אין משמעו לומר שקורבן אחד שווה יותר מאחר.


Responses

  1. אין ספק שפשעי שנאה הם חמורים יותר, אבל הם גם יוצרים מעמדות בין הקורבנות. כי הרי לא תהיי עצרת זכרון עבור נערים שנדקרו מחוץ למועדון. אנחנו מוצאים את המעשים האלו פחות שפלים, ולכן בסופו של דבר גם הקורבנות זוכים לפחות "כבוד". אבל זה חלק מהטבע האנושי, לדרג ולכמת דברים בשביל שנוכל להבין אותם יותר טוב. ליתר דיוק, אנחנו מדרגים את מידת האכזריות של המעשה, וממנה משליכים מהי מידת הצער שאנחנו צריכים לחוש כלפי הקורבנות.

    • טוב, אני לא יכול לדבר בשם אחרים, אלא רק בשם עצמי. הצער שחשתי לאחר הרצח בנחמני 28 הורכב משני חלקים. ראשית, הצער על הקורבנות. צער זה, נדמה לי, לא היה שונה מצער שאני חש כשאני שומע על קורבנות פשיעה אחרים (ושוב, זו תחושה אישית שלי). שנית, היה צער, או אולי בעצם כעס, על מה שעומד מאחורי הרצח הזה. התחושה הזו לא היתה שונה בהרבה מהתחושות שיש לי כשאני שומע את נסים זאב מדבר. שתי התחושות האלה השתלבו יחד, ויצרו אצלי תגובה רגשית אינטנסיבית יותר בהשוואה לתגובה שהיתה מתעוררת אצלי בתגובה לפשע "רגיל". כמו שפשע שנאה הוא שתי רעות המורכבות זו על גבי זו, כך גם התגובה שלי לו היא למעשה תגובה "מוכפלת", אשר כל חלק בה מתייחס באופן ישיר לכל אחד מהמרכיבים של פשע השנאה.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: