2009-2010: נפרק אותם

נכון שבסופו של דבר הפסדנו את מגן הקהילה לצ'לסי, אבל אם ככה יונייטד נראית במשחק הרשמי הראשון שלה העונה, כשהשוער הראשון ושני שחקני הגנה משמעותיים לא משחקים בגלל פציעות, וכל זה מול אחת היריבות החזקות ביותר שלה – אני מרוצה. יונייטד היא לא קבוצה לאוגוסט-ספטמבר-אוקטובר. כמו בשלוש השנים האחרונות, גם השנה נתחיל את הליגה בדשדוש במקום חמישי, כולם יגידו שגמרנו את הסוס, ואז ניקח אליפות. או לפחות נתמודד עליה גם בחודש מאי.

והגולים, איזה יופי. נאני עם גול אה-לה-רונאלדו (המטרוסקסואל, לא הברזילאי). עצירת הכדור, ההטעיה על המגן הראשון, יצירת הזווית לבעיטה מול אסיין, הבעיטה החדה ומעל הכל – התחושה שכל זה נעשה בלי מאמץ ותוך מתן תחושה שהמגינים שסביבו הם לא יותר מאשר צופים ששפר עליהם גורלם והשיגו כרטיסים ממש-ממש ליד הדשא.

השער השני, של ויין רוני, כבר מעורר טענות כאילו הוא נכבש מעמדת נבדל. ההילוך החוזר, לכאורה, תומך בטענה הזו, ועוצר את התמונה על פריים שבו נראה שרוני מקדים בכמה סנטימטרים את קו ההגנה. אבל התמונה, לדעתי, נעצרת חצי שניה מאוחר מדי. ברגע המסירה רוני היה בקו אחד. אין פה נבדל. זה מה שהופך את הגול של רוני לגול שגם הוא מזכיר שחקן גדול (ובלתי נסבל) אחר ששיחק ביונייטד ועבר למדריד – רוד ואן-ניסטלרוי. היכולת לשבור ככה את מלכודת הנבדל, בדיוק של מילימטרים וחלקיקי שניה, היא הדבר שעליו עשה ואן ניסטלרוי את תהילתו.

ריאל מדריד, בקיצור, מלאה בשחקנים שיש להם תחליף (ואולי נזכיר, בהקשר הזה, את המסירה אה-לה-בקהאם של פלטשר לנאני, שסידרה לו את הגול הראשון).