פורסם על ידי: רועי רוטמן | 30 באוגוסט 2009

We all live in a yellow submarine

Abbey Road יחגוג יומולדת 40 בסוף ספטמבר. חשבתי להתייחס לכך בפוסט מיוחד שיפורסם ממש ביומולדת. אבל, תוך כדי כתיבה גיליתי שהפוסט מדבר בעצם על משהו אחר. ולכן, הפוסט הזה מתפרסם כבר עכשיו. פוסט על Abbey Road יגיע, אולי, בהמשך.

Abbey Road הוא אלבום שמלווה אותי כל חיי. כשהייתי תינוק, נהגה אמא שלי לשיר לי את Because בזמן שקילחה אותי. אחד הזכרונות הראשונים שלי כילד קטן הוא המראה של תקליט הויניל, אשר על התווית בצידו האחד מצויר תפוח ירוק שלם ומצידו השני תפוח חצוי, חלקו הפנימי חשוף לעין. השיר שליווה את אשתי ואותי בדרך לחופה היה Something. למרות המעגל הזה, לא בגלל Abbey Road אני אוהב את הביטלס. אני אוהב את הביטלס בגלל "צוללת צהובה" (זה לינק שמיועד למי שיש לו שעה וחצי להעביר מול המסך. מי שאין לו, שיפנה לעצמו זמן). על כך, למעשה, ידבר הפוסט הזה.

כשהייתי בן תשע או עשר, מישהו בקולנוע אלנבי החליט ששווה להעלות את "צוללת צהובה" להקרנות מחודשות. יתכן שזה היה לרגל יום השנה העשרים לסרט, אני באמת לא יודע. ההורים שלי לקחו את אחי ואותי לסרט. בדרך, הם הסבירו לנו שמדובר בסרט מצויר עם שירים. התאכזבתי. חשבתי, כמו אידיוט שאני מבוגר מדי בשביל השטויות האלה ושסרטים מצוירים זה לתינוקות. ההורים, למזלי, לא נשברו, הפעילו סמכות והכניסו אותי לקולנוע. קהל הצופים דמה מאוד למשפחה שלנו: הורים שגדלו עם הביטלס ועכשיו לקחו את ילדיהם לראות את הסרט. ישבנו וחיכינו, והסרט התחיל. שבע הדקות הראשונות לא היו מרשימות במיוחד, ואז הגיע השיר הראשון, Yellow Submarine, וממש בעקבותיו הקליפ המצמרר של Eleanor Rigby. כל האנשים המבוגרים בקהל, שאלה מתוכם שלא היו סתם מספיק מבוגרים בשביל להיות ההורים שלי היו ממש ההורים שלי, התחילו לשיר. אני זוכר את התדהמה שאחזה בי כשראיתי אנשים מבוגרים ואחראים נסחפים ככה אחרי המוזיקה של ילדותם ונערותם. חזרתי הביתה בהלם ובתחושה שגיליתי משהו חדש. הביטלס הגיעו אלי לחדר.

הכרחתי את ההורים שלי לקחת אותי לסרט פעם נוספת. זה לא הספיק, אז הכרחתי את סבתא שלי לקחת אותי פעם שלישית. הייתי מוצא מי שיקח אותי עוד פעם אבל הסרט ירד. המרתי את הצפיה בו בשליפה ממדף התקליטים של כל תקליט שבו הופיע שיר מתוך הסרט, ושמיעת השירים הרלוונטיים מכל תקליט ותקליט (ככה למדתי, בעצם, שהפסים הרחבים יותר על תקליט ויניל מסמנים את המעבר בין שיר לשיר).  מסכן Rubber Soul. באותה תקופה השיר היחיד מתוכו שהיה קיים בעיני היה Nowhere Man. בשני אלבומים, שהקשר בינם לבין הסרט היה הרבה יותר מובהק (אלבום הפסקול עצמו וסרג'נט פפר), הסכמתי להרחיב את ההאזנה גם לשירים שלא הופיעו בסרט (חוץ מאשר Within You, Without You. עד היום אני לא מסוגל לשמוע את השיר הזה). רק כשהגעתי לתיכון התחלתי להאזין לביטלס בצורה מסודרת. בסוף כיתה ט' הגעתי ל-Abbey Road, אבל על זה בפוסט אחר.


Responses

  1. אבל מה עם העמימות? אי אפשר היה לכתוב עב"ל?
    איזו אכזבה

  2. העמימות אינה ערך בפני עצמו. היא תוצר של נסיבות מקריות. עם השתנות הנסיבות, יתכן ותתפוגג העמימות. עוד אציין שאני מעולם לא התחייבתי שלא להיות הראשון שיכניס נשים למזרח התיכון.

  3. אפשר להכניס נשים למזרח התיכון, אבל מן הראוי שהן תהיינה מכוסות ברעלה. אתה וענונו של הנשים

  4. כלומר, עד עכשיו טענו שנשים מתעסקות רק בעבודות טקסטיל, ואני חשפתי שזה בכלל לא נכון, ולשמעשה הן מתחתנות(!)?

  5. […] rent All the money's gone, nowhere to go Any jobber got the sack Monday morning, turning back Yellow lorry slow, nowhere to go Butt oh, that magic feeling, nowhere to go Oh, that magic feeling […]

  6. […] חורג במובן נוסף: למרות שהוא כלול באלבום הפסקול של הסרט Yellow Submarine, בסרט עצמו, כפי שהוקרן במקור, השיר לא […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: