פורסם על ידי: רועי רוטמן | 16 בספטמבר 2009

סמליות מסדר שני

אתמול כתבתי כמה דברים על מותו של אסף רמון. יפתח, שחולק על דעתי, העלה פוסט מתפלמס אצלו, שאליו אני מעוניין להתייחס.

בניגוד ליפתח, אני חושב שהציבור, ואישי הציבור, בהחלט רואים את מותו של רמון כמשמעותי יותר ממותם של אחרים, בדיוק בשל הסמליות שמיוחסת למוות הזה. השאלה היא האם יש פרופורציה בין הסמליות הזו לבין האינטנסיביות של התגובות למותו של רמון והאם יש הצדקה לפער הגדול בין היחס שקיבל מותו של רמון לבין היחס שזכו לו חללי צה"ל אחרים, "רגילים". לדעתי, התגייסותם של סמלי המדינה (הנשיא, ראש הממשלה, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שר החינוך, שר הביטחון והרמטכ"ל), שבהתגייסותן גייסו גם את המדינה עצמה למצעד האבלים, מצביעה על פרופורציה לא ראויה ועל פער בלתי נסבל.

יש להבחין בין המקרה של אסף רמון לבין שאר הדוגמאות שמזכיר יפתח. יצחק רבין ונעמי שמר היו סמלים כשלעצמם. רבין היה ראש ממשלה מכהן, אשר מותו נועד, בכוונה תחילה, לא לפגוע רק באיש אלא גם בסמל. שמר היתה אייקון תרבותי שברור לחלוטין שאין רבים כמותו (בהקשר זה אטול לעצמי חירות ואזכיר שיחה ששוחחתי עם יפתח, לאחר מותו של ישראל פוליאקוב, בה הוא העיר, בצדק גמור, שהעצב שחש אז הציבור נבע בחלקו הגדול מההבנה שלא רק פולי הוא שנקבר, אלא גם שלישיית "הגשש החיוור"). גם חללי אסון המסוקים הפכו לסמל, בשל הנסיבות החריגות של מותם. כל אלה, אם לעשות שימוש במינוח שטבע יפתח*, הם פסטיבלים של אבל מסדר ראשון, בהם אנו מתאבלים על הסמל עצמו.

כשאילן רמון נהרג על סיפונה של המעבורת "קולומביה", היה מדובר באירוע מיוחד דיו בכדי להצדיק פסטיבל אבל מסדר ראשון שכזה. רמון, בהיותו האסטרונאוט הישראלי הראשון, היווה סמל כשלעצמו עוד בחייו, והתאונה שהובילה למותו היה אירוע יוצא דופן וחריג. אבל מותו של אסף רמון הוא עניין שונה מעט: אסף רמון לא היה סמל כשלעצמו והאירוע שהוביל למותו המיותר והמצער הוא אמנם לא אירוע של יום ביומו, אבל הוא גם לא אירוע שכמותו לא ראינו בעבר, ואפילו בעבר הקרוב. פסטיבל האבל כאן הוא, אם כן, פסטיבל אבל מסדר שני, הנגזר מפסטיבל האבל על מותו של אביו. זה הדבר שיוצר, לדעתי, את הדיסוננס שהפריע לי ולעוד כמה אנשים (וביניהם, אם הבנתי נכון, גם יפתח).

======

*יפתח ראה לנכון לציין כי הביטוי "פסטיבל אבל" אינו נובע מציניות. אני רואה לנכון לציין כי ככל שהדברים נוגעים לתגובותיהם של הנשיא, ראש הממשלה ושאר סגל א', אני מניח שהציניות היא בהם ולא בי. אין בי שמץ של ציניות כלפי אבלה של המשפחה, ובאופן שמפתיע אותי, גם לא כלפי ההזדהות שהפגין הציבור הרחב עם אבלה של המשפחה.


Responses

  1. (אוי. יצא ארוך מאד)

    אני מסכים לגבי הניתוח שלך באשר להבדלים בין המקרים שפורטו על-ידי יפתח לבין המקרה של אסף רמון. אבל אני לא שותף לגמרי לביקורת שלך על "הפסטיבל".

    כתבת שהמוות של אילן רמון זכה בצדק לסיקור רחב ולהתייחסות ממלכתית. סיפורו של בנו אסף ז"ל הופך את האירוע לאירוע טרגי כל ישראלי, עם מרכיבי אתוס ציוני-לאומי בכל רבדיו: האב המשיך את דרכו של אביו – הלך להיות טייס – והצליח (כמובן שתופעת ה"בנים הממשיכים" נפוצה מדי כדי לייחס אותה לתכונות גנטיות, אבל עדיין להגיע להיות טייס נחשב להישג נדיר); היה חניך מצטיין (אירוע שזכה, ובצדק, לסיקור רחב); הגיע להיות טייס קרב – הטופ של הטיסה הצבאית; על אותו מטוס כמו אביו; וסיפורו מסתיים בצורה הטרגית ביותר – כמו אביו.

    ברמת האתוס הישראלי – זה מיני אירוע "קנדי"; משפחה כל ישראלית, אצולה צבאית, שמייצגת את הישראלי הטוב (הנוסטלגי, כפי שציין בצדק יפתח), ושהשמיים מתנכרים ומתאכזרים לה שוב ושוב. זו הסיבה לאותה הזדהות רחבה עם אבלה של המשפחה.

    מעבר לכך – הסיקור של מותו של אילן רמון בעבר וההתמסרות היחסית של המשפחה לסיקור זה – הביאה לכך שאנו מכירים את המשפחה. כולם מכירים את רונה, כולם מכירים את תמונות המשפחה. האופן שבו גם אילן רמון הכין עצמו בזמנו לטיסה היה כזה שמצד אחד מאד הדגיש את היותו כל ישראלי-יהודי ומצד שני מאד הדגיש את המשפחה.

    ולכן – ברמה העיתונאית – זה סיפור "נהדר". אני ומשפחתי מצאנו עצמו בוהים בטלוויזיה בחוסר אמון ביום שזה קרה, בוהים במשך זמן רב בסיקור של אירוע שניתן לתמצתו ב-2 דקות; 5 דקות, אם מתעכבים על סיבת המוות, הלא-חשובה באמת; יתרה מכך – זה סיקור של משפחה שכאמור, אנו כבר מכירים, ואנו שותפים לתהליך האבל שלה, ולו בהיבטים החיצוניים שלו.

    והאם זה באמת מפתיע? ראה למשל את הסיקור הרחב שהיה למותה של לאה רבין. אשה לא צעירה שנפטרה (לא זוכר אם ממחלה). אבל לאה רבין, מעבר להיותה אשה צבעונית שהייתה פעילה מאד לפני ואחרי רצח רבין, הפכה לאייקון חשוב יותר, ולו מבחינה תקשורתית, בעקבות רצח רבין. האם הסיקור היה מוגזם? לא ברור.

    וזה מוביל לעניין נוסף – סיקור תקשורתי אינו הוגן או הגון; הוא קשור להחלטה מערכתית לגבי מידת ההתעניינות שהסיקור יגרור. ולכן, פיגוע ירי בבקעה או באיו"ש יעניין פחות מפיגוע בתל-אביב; פיגוע התאבדות בו נהרגו ישראלים בתחנה מרכזית בת"א יעניין יותר מהפיגוע בשטחים, אבל יעניין פחות מאשר פיגוע שבו יהרגו חלילה כמות זהה של חיילים (הילדים של כולנו וגו'). ואולי הדוגמא הקיצונית ביותר – פיגוע שנהרגו בו ישראלים "צברים" יעניין יותר מהפלת מטוס נוסעים ובו שלל עולים חדשים (אירוע מחריד שזכה להתעניינות אפסית בישראל).

    ובמקרה הזה, הסיקור רחב – כי הוא כולל, כאמור, את כל המרכיבים שסיפור טרגי "טוב" צריך לכלול, לרבות יפי הבלורית והתואר.

    הביקורת היחידה שאיתה אני מזדהה, היא כלפי תגובת הפוליטיקאים (אגב, לא תגובת בכירי חיה"א. לדעתי אצלם זו תגובת זעזוע אותנטית שנובעת מהיכרות הבכירים עם המשפחה).

    הפוליטיקאים הלכו רחוק מדי. התגובה של הפוליטקאים היתה מוגזמת ויש בה פגם בשל ההירארכיה. אגב, אני לא בטוח שזה פופוליזם ציני. לדעתי חלק מהם ביטאו באופן אותנטי את הזעזוע שהם חשו.

    (אגב, לא כולם. ברק בראיון (שגם הוא אופורטוניסטי בדרכו) בערוץ 2 בחר לתת שורה ארוכה של מקרים אחרים של משפחות שכולות שהוא מכיר אישית שיש להם סיפור אישי מזעזע של שושלות שכול).

  2. זה באמת ארוך. אני אגיב בצורה לא מסודרת, לפי איך שדברים יתפסו לי את העין. עמך הסליחה.
    ראשית, אין לי יותר מדי ביקורת על הסיקור התקשורתי. לפחות, לא יותר ביקורת מכפי שיש לי על סיקור תקשורתי באופן כללי. צרם לי קצת לשמוע מהדורות חדשות בהן הקריין אומר "ועיקרן תחילה" ואז פותח בעדכון, כמעט טוויטרי, של הסיפור, אבל זה באמת לא מה שהניע אותי לכתוב. מכיוון שאני מבין את ה"סקסיות" שבסיפור, אני לא מלין על מהדורות החדשות שעסקו בכך בהרחבה (אם כי אני כן מלין על ספר ההספדים שהחליטו ב-Ynet להקדיש לאסף רמון).

    שנית, לאה רבין – גם שם זה היה מוגזם (ולמיטב זכרוני היא מתה ממחלה קשה. נבקש מיפתח שיסביר למה הכוונה). מה עוד שהיא לא היתה דמות אהודה במיוחד, לא לפני רצח רבין ולא אחריו.

    שלישית – יהיה קשה מאוד לשכנע אותי שבתגובתם של אנשים כמו נתניהו ופרס אין ציניות ופופוליזם. צר לי, אני פשוט מתקשה לחשוב על אנשים שמזוהים אצלי עם אופורטוניזם ציני יותר מהשניים האלה (טוב, הצלחתי לחשוב גם על ברק, אבל זה רק חיזק את אמונתי בצדקתי).

    ולסיום, משפחת קנדי – מעניין לציין שהתגובה הראשונה של אשתי להתארכות הסיקור ביום התאונה היתה "אז עכשיו גם לנו יש משפחת קנדי". היא לא אמרה את זה בטון שרימז על ראיה חיובית של העניין.

  3. חשבתי שמשפחת דיין היא משפחת קנדי הישראלית.
    הערה קטנה: אני לא מסכים עם הטענה שפרס וברק אופורטוניסטים. אני סבור שהבעיה איתם היא הרבה יותר חמורה: הם בטוחים שרק נוכחותם האישית בצמתי הכרעה תציל את המדינה מאבדון. שילוב של נרקיסיזם וכוחנות. ולגבי פרס: הוא לא אופורטוניסט, הוא פוטו-אופורטוניסט.


    ובעניין המטלה – הנושא יטופל בהקדם

    • אני לא יודע איזה ספר מדונה מחזיקה שם, אבל מרחוק זה נראה כמו מהדורה דקה של "הסמכות המינהלית" לזמיר.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: