פורסם על ידי: רועי רוטמן | 18 בנובמבר 2009

יש לי סימפטיה

רוני גלבפיש מתלבטת. מכיוון שנטלתי לעצמי חירות להביע באוזניה את דעתי ביחס להתלבטות, הוטלה עלי משימה: לפרט באוזני הכיתה כולה מה יש בה, בתל-אביב, בעיני. המשימה לא קלה, אבל אני אנסה לעמוד בה.

-=-

נתחיל בסיפור: נולדתי בירושלים. את הבית שבו עברו עלי החודשים הראשונים לחיי ראה כל מי שאי פעם נכנס לירושלים מכיוון תל-אביב. זה הבית האפור והמכוער, שמציץ מאחורי השלט "ברוכים הבאים". שנים רבות, בכל פעם שנסענו לירושלים הראו הוריי את הבית לי ולאחיי, ותמיד הדגישו את דבר היותו הבית ירושלמי הראשון שרואים כשמגיעים מתל-אביב. נולדתי, אם כן, לבית שאמנם אינו תל-אביבי, אבל שניכרת בו שאיפה להיות כמה שיותר קרוב לתל-אביב.

היום, כמובן, הוא כבר לא הראשון, אבל נזכור לו חסד נעורים.

-=-

וכאילו לא חלפו 30 שנה, והנה עוד סיפור: בשבוע שעבר נאלצתי לבקר בראשון לציון. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקר בעיר, אבל זו, אם זכרוני אינו מטעה אותי, בסך הכל הפעם השניה שבה יצא לי להסתובב לבדי בעיר, ועוד בשעות האור. האוטובוס שהביא אותי מתל אביב הוריד אותי במרכז העיר, מרחק של כמה דקות הליכה ממחוז חפצי. כשסיימתי את עיסוקיי שם, חיפשתי לי תחנת אוטובוס שממנה אוכל לתפוס דיליז'אנס חזרה תל-אביבה. משום מה, החלטתי ללכת בכיוון שמתרחק ממרכז העיר. עברתי כשלושים מטרים, והגעתי למדבר. השעה היתה קצת אחרי 10:30, אך החנויות שעברתי לידן היו עדיין בשלבי פתיחה. להוציא אדם שעמד ליד דוכן של מפעל הפיס, לא חלקתי את המדרכה עם איש. עברו כמה מכוניות ואיזה אוטובוס, וזהו. הייתי לבד, ברחובה הראשי של ראשון לציון.

סיפור כזה אי אפשר לספר על תל אביב. באיזה מרחובותיה הראשיים של תל-אביב ימצא עצמו אדם, ביום חול, בשעה 10:30 בבוקר, לבד, וכל זאת במרחק חמש דקות הליכה ממרכז העיר? אולי, רק אולי, ברחוב דיזינגוף, בקטע שבין קינג ג'ורג' לבין הבימה. וגם זה, בתנאי שיורד ברד.

תל אביב היא עיר חיה ונושמת. בכל רגע קורה בה משהו, אבל לא במובן שעליו חשבו הוגי הסיסמה "עיר בלי הפסקה". העיקר כאן אינו בתי הקפה, הגלריות, התיאטראות, השדרות הרחבות או הפיצוציות שפתוחות ב-3 בלילה. העיר חיה כמו שאדם חי: היא קמה בבוקר, מתעוררת לאיטה, שותה את כוס הקפה שלה ויוצאת לעמל יומה. היא חוזרת הביתה בערב, לפעמים כדי לרבוץ מול הטלוויזיה, לפעמים כדי ללכת לסרט ולפעמים כדי להיפגש עם חברים ולקטר על כוס קפה (בבית קפה או במרפסת) ואז היא הולכת לישון. לפעמים קשה לה להירדם ולפעמים היא מתעוררת באמצע הלילה וניגשת לשירותים. אבל בשום רגע ביום החיים לא נוטשים אותה.

-=-

משפחתה של אשתי חיה באחת הערים הגרמניות שלחופה הצפוני של מדינת ישראל. זו עיר מאוד שקטה. נראה כאילו יש בה כל-כך הרבה ייקים, עד שהיא כל-כולה בשלאף-שטונדה תמידי. אפילו ההתראות על שיגורן של רקטות מלבנון (שאותן יצא לי להכיר בקיץ 2006) הן רכות, שקטות ומנומסות, כאילו מנסות שלא להפריע למנוחת השכנים בקולניות לוואנטינית שאינה במקומה. בתחילה, מאחר שביקורי באותו מעוז דרום-גרמני הוגבלו רק לסופי שבוע, ייחסתי את הדממה לקדושתה של השבת. עם הזמן, כמובן, נוכחתי בטעותי. חשוב להדגיש – אין לי שום דבר נגד שקט. כמי שגר כמה חודשים טובים בפינת הרחובות צייטלין ואבן-גבירול, אני מסוגל בהחלט להעריך נכונה את המחיר שגובה היעדרו של השקט. אבל מה שקורה באותה עיירה בווארית קסומה לגדותיו של הגעתון זה לא סתם "שקט". כבר היו מקרים שבהם במשך שעה או שעתיים לא נרשמה כל ראיה קולית לקיומם של בני אדם אחרים ברדיוס של 150 מטרים מבית המשפחה. ואני כבר לא מדבר על ימי הכיפור שבילינו שם – אז ניתן היה לחשוב שמעוז הציוויליזציה הקרוב ביותר נמצא בעכו.

מה שאני מנסה לומר הוא שבתל-אביב החיים אינם רק חייה של עיר, אלא גם חייהם של אנשים. העיר רוחשת רחש בלתי פוסק של קיום אנושי. כל העת מוצגות בפני ראיות להמצאותם של בני אדם מסביבי. כסא שנגרר, קטנוע שצופר, ילדים שעוברים מתחת לחלון הבית, נהג שעוצר ליד הולך רגל וקורא לו "יוצא? יוצא?". ברחוב הצדדי ביותר בתל-אביב, כך נראה, לא ארגיש לבד כמו שהרגשתי ברחובה הראשי של ראשון לציון.

-=-

בעמוד על הבלוג כתבתי שאני חי בתל-אביב ומקווה להישאר בה עוד זמן רב. אני רוצה לנהל את חיי בתל-אביב, ואני מניח שברור לכל מי שקורא את המשפט הזה שניהול החיים מבחינתי אינו רק עבודה בתל-אביב ויציאה לבילויים בה. אני לא רוצה להיות אורח בעיר הזאת, אני רוצה להיות בעל הבית. אני רוצה לקום בבוקר ולרדת עם הכלב לגינה התל-אביבית הסמוכה לביתי ואז לשתות את הקפה הראשון על המרפסת התל-אביבית שלי. אני לא יודע אם החיים, שכידוע נוהגים לקרות בזמן שהאדם מתכנן תכניות, יאפשרו לי את הפריבילגיה הזו. אני מאוד מקווה שכן.

-=-

בקריאה חוזרת של טיוטת הפוסט התעורר בי החשש שבכתיבתו חטאתי בכמה קלישאות תל-אביביות נפוצות מחד והתעלמתי מעניינים אחרים (דרום העיר, חוף הים, יפו). עמכם הסליחה. הפוסט עוסק בתל-אביב שלי, לא בתל-אביב ככלל. זה מה יש.


Responses

  1. מאוד יפה.
    רק אעיר שעבורי רגעיו היפים של רחוב אבן-גבירול המשופץ הם בימי שישי בסביבות השעה תשע בבוקר. אמנם ישנה תנועה מסויימת של אנשים ומכוניות, אבל באופן יחסי ניתן לומר שהשקט שולט.
    וגם: אתה אומר על תל-אביב שהיא "חיה ונושמת". זה ההבדל מדינת תל-אביב לבין מדינת ישראל, שהיא, כידוע "קרועת לב אך נושמת"

  2. איזו חושניות מקסימה.
    ועכשיו נותר לי העונג להתחיל ללחוץ על הלינקים, אחד אחד, בשעת ערב דמומה במודיעין, ולחלום על תל אביב.
    רק עוד תשעה חודשים. אני אזמין אותך לקפה בעשר בבוקר, ונראה את העיר חיה סביבנו. מה אתה אומר?🙂
    (תודה, זו מחווה פשוט נהדרת)

  3. לרועי תודה, אני חולקת איתך את האהבה הזו, מאוד מאוד.
    והחלונות הגבוהים, זה לגמרי פס הקול של תל אביב בשבילי.
    תודה.

  4. הייתי ירושלמי כל חיי עד גיל שלושים ואז עברתי לגור בתל אביב מסיבות פרנסה.
    גרתי בה כחצי שנה בדירה שכורה כשבאתי לביקור בעיר וקפצתי למשפחה החרדית שיש לי שם (לא , אני נולדתי חילוני אבל שומרים על קשר).
    ישבתי שם כמה שעות, האנשים המוסריים האלו שכל החיים ידעתי שהם במובן מסויים טובים ממני החילוני הרקוב ישבו שם והסבירו ששמעון פרס אחראי לרצח רבין (וגם לרצח של מוטה גור שלא באמת התאבד) הביעו תקווה לשחרורו המהיר של עמי פופר ולא הבינו למה הפרקליטות מתעקשת לערער על הזיכוי של מתנחל שהיכה למוות ילד פלשתינאי בן 10 , האם יש להם יצר התאבדות שם בפרקליטות?
    נכנסתי לטרנטה וחזרתי לדירת הרווקים שלי בתל אביב, אני זוכר שיצאתי מהאוטו נשמתי את הערפיח התל אביבי הכבד והרגשתי כאילו פרץ של חמצן טהור מילא את ראותי לאחר המחנק שחשתי באויר ההרים הצלול של ירושלים

  5. עדו,
    התגובה שלך מעלה את השאלה האם אתה יותר אוהב את תל אביב או יותר שונא (אם זו המילה הנכונה) את ירושלים. אני, למשל, לא מאוד אוהב את ירושלים. אלא שהסיבה שאני גר בתל אביב ולא בירושלים היא שאני אוהב את תל אביב ולא שאני רוצה להתרחק מירושלים (כי אז הייתי יכול להסתפק במגורים בקרית אונו).
    ולסיום אציין שאת המועקה הפיזית שיוצר אוויר ההרים הצלול של ירושלים אני מכיר היטב. זו לא עיר נעימה.

  6. אני אוהב את ירושלים אהבת נפש. הבעיה היא שהעיר שאני אוהב כבר לא קיימת יותר.

  7. […] לממש צרכים כאלה ואחרים שלי. הרי אם לא אעבוד, איך אשלם את שכר הדירה? איך אקנה קפה? איך אטוס לרומא? כך, למעשה, אני מסביר לעצמי […]

  8. זו בדיוק בדיוק הסיבה שאני אוהבת את תל אביב: "העיר רוחשת רחש בלתי פוסק של קיום אנושי".

  9. […] במקור, היא מיפו (גם אבא שלי נולד שם, אבל הוא יפואי כמו שאני ירושלמי). כשהייתי ילד קטן, סבתא שלי עדיין חיה בביתה המשקיף לחוף […]

  10. […] הוכיחה שהצדק היה דווקא עם אביה של אשתי. אשתי, כמו שאולי כבר שמעתם, גדלה בנהריה. משמעות הדבר היא שביקורים אצל הוריה […]

  11. […] לכם, היא ממוצא דרום-גרמני, ומשפחתה מתגוררת עד היום בעיירה בווארית ציורית לגדותיו של הגעתון. זמן לא רב לאחר שלקחנו אלינו את מקס, […]

  12. […] שישי האחרון של שנת 2010 נסענו לבית הוריה של אשתי בעיירה הבווארית הציורית שעליה כבר סיפרתי לכם. הדלקנו את הרדיו באוטו וגילינו […]

  13. […] את משה כהן?". אז כשבמקום "יהופיץ" מכניסים את העיירה הבווארית הקסומה שממנה מגיעה אחת שיודעת זה עוד איך שהוא הגיוני, אבל […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: