פורסם על ידי: רועי רוטמן | 15 בדצמבר 2009

פסימיות זהירה

כידוע, החוק הביומטרי עבר בשבוע שעבר בקריאה שניה ושלישית. הצעת החוק עוררה את קצפם של רבים, ומאבק ציבורי נוהל בניסיון למנוע את אישורו. ניסיון זה כשל וכעת יש להניח שהמתנגדים ינסו להביא את עניינם אל בית המשפט העליון בעתירה לביטולו של החוק. כזכור, אך לפני שבועות מעטים קבע בג"צ (זהירות, מפלצת בת 170 עמודים) כי החוק שנועד לאפשר ולהסדיר את הקמתו של בית סוהר פרטי הוא חוק בלתי-חוקתי, ועל כן דינו בטלות. בעקבות פסק הדין הזה, היו שהחלו לטפח תקוות כי בית המשפט יתערב גם בעניין החוק הביומטרי. לדעתי, זו תקוות שווא.

מידה העולה על הנדרש

בחינת חוקתיותו של חוק נעשית במספר שלבים. ראשית, יש לבחון האם זכות המוגנת על ידי חוקי היסוד, ובמקרה זה – על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נפגעה; שנית, יש לבדוק האם פגיעה זו עומדת בתנאיו של סעיף 8 לחוק היסוד, הידוע בשם "פסקת ההגבלה". פסקת ההגבלה מתירה לפגוע בזכות המוגנת על ידי חוק היסוד בתנאי שהפגיעה נעשית בחוק או מכוחו, שהיא נועדה למטרה המתיישבת עם ערכיה של מדינת ישראל, ושהפגיעה אינה במידה העולה על הנדרש. מבחן-משנה שלישי זה, הקרוי "מבחן המידתיות", הוא שעמד במוקד בחינת חוקתיות הקמת בית הסוהר הפרטי, ולדעתי הוא שיעמוד גם במוקד בחינת חוקתיות החוק הביומטרי; שלישית, אם נמצא כי אכן נפגעה זכות כזו וכי הפגיעה אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, יש לבדוק מהו הסעד החוקתי המתאים שעל בית המשפט לתת בשל הפגיעה.

-=-


העתירה לביטולו של חוק בית הסוהר הפרטי נשענה על שני אדנים. הראשון, שהקמת בית סוהר פרטי תביא בהכרח לפגיעה בזכויות האדם של האסירים הכלואים בו, באופן שאינו מתיישב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; השני, שהתפרקות המדינה מסמכות הענישה הפלילית נוגדת את ההסדר החוקתי שבחוק יסוד: הממשלה, לפיו הממשלה היא הרשות המבצעת. בית המשפט לא נזקק לדיון באדן השני, וקבע כי הפרטת סמכויות הענישה הפלילית יוצרות פגיעה בלתי חוקתית בזכויות האדם של האסירים. אולם יש לשים לב לנקודה חשובה: בית המשפט נמנע מלקבוע שהיחס שלו יזכו האסירים או שתנאי הכליאה שבהם הם יוחזקו הם שיוצרים את הפגיעה בזכויותיהם. בית המשפט החליט שלא לתת את פסק דינו על סמך תרחישי אסון קיצוניים.

המטאמורפוזה הזו

בית המשפט קבע כי הפרטה של סמכויות ליבה, כגון סמכות הענישה הפלילית, היא עניין שיש בו כשלעצמו פגיעה בזכויותיהם של האסירים, ואחת היא לאיזה יחס הם זוכים. בית המשפט קבע כי כאשר המדינה שוללת את חירותו של עבריין ומשליכה אותו אל בית הסוהר, ניתן להניח ששיקולים של טובת הציבור בכללותו עמדו לנגד עיניה. הנחה זו היא שמצדיקה את הפגיעה בחירותו של העבריין ומאפשרת לנו, ובמידה מסויימת גם לו, להשלים איתה. מאידך, גורם פרטי שמפעיל בית סוהר לא רואה לנגד עיניו אך ורק שיקולים חברתיים להצדקת שלילת החירות, אלא גם שיקול כלכלי צר של השאת רווחיו. הפגיעה בחירות העבריין הופכת להיות מאמצעי להשגת מטרה חברתית לאמצעי להפקת רווח כספי (או לפחות, לעניין שהרווח הכספי ממלא בו תפקיד מרכזי), והמטאמורפוזה הזו מאיינת את ההצדקה לשלילת החירות.

כאן טמונה הבעיה של מתנגדי החוק הביומטרי. המאבק שלהם מבוסס כולו על תרחישי אסון, שמניחים שהמאגר הביומטרי ידלוף ויגיע לידיהם האמונות של גורמים מסחריים שונים במקרה הרע במיעוטו, או לידיהם הלא פחות אמונות של עבריינים, טרוריסטים וגופי מודיעין זרים במקרים הקטסטרופאליים באמת. בין כל תרחישי האסון האלה לא מצאתי דיון רציני בשאלת הפגיעה בזכויות אדם שיוצר המאגר הביומטרי כשלעצמו, גם אם לא ידלוף. כל דיון שמתחיל בשאלה הזו נגרר מהר מאוד לאותם תרחישי אסון, ומתרחק מסוגיית הפגיעה שיוצרת הקמת המאגר כשלעצמה, גם אם הכל יתנהל כשורה. סוגיה זו היא שתעניין את בית המשפט העליון, אם פסק הדין בעניין בית הסוהר הפרטי הוא אינדיקציה להלך הרוח השורר בו. אני לא בטוח שמתנגדי החוק הביומטרי הצליחו בינתיים להצביע על כך שהפגיעה בפרטיות שלכאורה יוצר עצם קיומו של המאגר הביומטרי היא כזו שאינה עומדת במבחן המידתיות.

סיכויי פסילת החוק, או לפחות פסילתו במועד רלוונטי מבחינת מתנגדיו, קטנים עוד יותר כאשר זוכרים את פרקי הזמן הארוכים שלוקח לבית המשפט העליון להכריע בשאלות כאלו. ההכרעה בעניין בית הסוהר הפרטי לקחה למעלה מארבע וחצי שנים. ההכרעה בעניין גיוסם של בחורי הישיבות נגררת אפילו עוד יותר (יפתח כתב על זה פוסט מעניין). בינתיים, המאגר הביומטרי יוצא לדרך. אם דליפת המאגר היא הדבר שבאמת מטריד את המתנגדים, הרי שגם אם בית המשפט העליון יבטל בעוד שנתיים או שלוש את החוק, זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי.


Responses

  1. אני לא חושב שאנחנו מתבססים על תרחישי אסון, אנחנו מדברים על פגיעה בפרטיות מראש: עצם מסירת המידע, עצם אגירתו, כל זה אינו למטרה ראויה ואינו במידה שאינה עולה על הנדרש. אתה צריך לזכור שעצם ניהול מרשם אוכלוסין הוא בעייתי, לא?

  2. הבטן שלי הנחתה אותי להתנגד לחוק המאגר הביומטרי, אבל אכן לא התרשמתי מהאיומים הפופוליסטיים של המתנגדים הקולניים.
    הבטן שלי, כך נראה, מתרכזת בתחושה הלא-נעימה שצומחת כאשר מפקחים עלינו. בתור איש שנוהג לבהות לא מעט אנשים אני יודע שרוב האנשים חשים אי-נחת גדולה מהעובדה שצופים בהם, גם אם לא נגרם להם כל נזק בעולם האמיתי.
    טול מקרה של מזכירה במשרד שעמדתה מוצבת בדרך שבין חדרך לבית השימוש, ויום אחד היא מעירה לך, "אתה הולך היום הרבה לשירותים. יש לך דלקת בדרכי השתן?"
    הידיעה שמישהו יכול לבדוק כמה פעמים ביום אנחנו פותחים את המקרר, הולכים לשירותים או שותים קפה, או שהוא יכול לבדוק באיזו שעה יצאנו מהעבודה או חזרנו הביתה היא ידיעה מטרידה גם אם אנחנו חיים חיים נורמטיביים לחלוטין.
    אני מייסד כאן את הזכות לפרטיות על תחושות. וקשה לתת הסברים רציונליים לתחושות. אבל אני לא מציע לזלזל בהן. כמובן, התחושות כשלעצמן לא אמורות להצדיק את דחיית חוק המאגר הביומטרי (שלא מעניק למדינה את כל המידע שדיברתי עליו). אבל צריך לתת להן כבוד מסויים.
    אני אישית לא מתנגד קטגורית לחוק, אבל כמו בטירונות: לא הייתה לי בעיה להרים יד כשהיו צריכים מתנדבים, אבל זה היה בתנאי שהיו כמה שהתנדבו לפניי והבנתי מה צפוי לי. שקודם בצרפת ואנגליה יקימו מאגרים כאלה ונלמד מהם. כמו בפרשת בית הסוהר הפרטיים.
    ובכל זאת הערה/תהייה לעניין תרחישים קטסטרופליים ואציג אותה בדרך של לבטים מתחום הגנת הסביבה: נניח שאנו זקוקים לתחנת כוח חדשה ואנחנו מתלבטים איזו תחנה עדיפה: תחנת כוח שפועלת על גז טבעי שתסב באופן וודאי (P=1) נזק סביבתי בהיקף 10,000 יחידות נזק סכמטיות שהמצאתי עכשיו, או תחנת כוח שפועלת על אנגריה גרעינית שתסב באופן כמעט וודאי (P=0.99) נזק סביבתי בהיקף של יחידת נזק סכמטית אחת, כאשר קיימת האפשרות (P=0.01) שתהיה תקלה שתגרור נזק של 999,000 יחידות נזק סכמטיות. איזו תחנת כוח יש להעדיף?
    ובכל אופן, כמו שהשופט מני היה אומר: אני מסכים.

  3. יהונתן,
    השאלה היא לא אם אני חושב שזה בעייתי או לא בעייתי, ואני לא חושב שהפוסט שלי עוסק בדעתי האישית על המאגר (שהיא שלילית לחלוטין, אם כי אני אתקשה בניסוחה הרהוט). אני רק מבקש לציין את העובדה שאני לא רואה סיבה למסיבה ביומטרית בפסק הדין של בית הסוהר הפרטי.
    אני חושש שהשוואה לעצם ניהולו של מרשם אוכלוסין היא השוואה שתוקעת מקל בגלגלי המתנגדים. מרשם אוכלוסין כבר מתנהל כאן. אם לא די בו, המדינה מחזיקה בעוד מאגרי מידע שונים ומשונים אודות אזרחיה (ביטוח לאומי, משרד הרישוי, רשויות המס, מחלקות הארנונה של הרשויות המקומיות השונות, צה"ל ועוד). שירות התעסוקה מחזיק כבר שנים מאגר טביעות אצבע של דורשי עבודה. אם יפתח הזכיר את הרמת היד שלו בטירונות, אני אזכיר שגם צה"ל לוקח את טביעות אצבעותיהם של המתגייסים לשורותיו (אני אישית מניח, אגב, שמשמעות הדבר היא שטביעות אצבעותי הועברו גם לגורמים שלטוניים אחרים). כל זה עבר ועובר בשקט. איש לא עתר לבג"צ בבקשה להשמיד את מרשם האוכלוסין של משרד הפנים או בבקשה לבטל את הנוהג ליטול את טביעות אצבעותיהם של טירונים. ככה שהתפיסה הרווחת בקרב עותרים פוטנציאליים היא שעצם ניהולו של מרשם אוכלוסין כזה או אחר אינה מהווה בעיה אמיתית. ועכשיו יצטרך בית המשפט לשאול את עצמו "אם זה בסדר לנהל מרשם אוכלוסין, ואם זה בסדר לנהל מאגרים ביומטריים מוגבלים יותר כמו זה של צה"ל ושל שירות התעסוקה, אז מה הבעיה לאחד ביניהם?". וזה, כאמור, המלכוד: בלי תרחישי קיצון יהיה קשה מאוד להסביר מה הבעיה. עם תרחישי קיצון העותרים ירימו לשופט לוי להנחתה.

  4. […] לפוסט שכתבתי בעבר על המאגר הביומטרי העיר יפתח, ובצדק, שעצם הידיעה שמישהו […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: