נייר לקמוס

בעונת הכדורגל 2002-2003 היתה מכבי חיפה לקבוצה הישראלית הראשונה שמעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. חיפה הוגרלה לשחק באותו בית בו שיחקה גם מנצ'סטר יונייטד, ולוח המשחקים קבע שמשחקה הראשון של מכבי חיפה בליגת האלופות ישוחק באולד-טראפורד. ההגרלה הזו הציבה אותי בפני דילמה אכזרית: מכבי חיפה היתה הקבוצה האהודה עלי בכדורגל הישראלי (אז עוד היתה תחושה שיש חיה כזו). יותר מכך: אהדתי למכבי חיפה היתה יותר פז"מניקית מאהדתי למנצ'סטר יונייטד (את חיפה אני אוהד מסביבות 1990, ואילו אהדתי ליונייטד החלה לרקום עור וגידים בעונת 1995-1996). התקשיתי מאוד להחליט מי מהשתיים תקבל את תמיכתי במפגש ביניהם, ובסופו של דבר החלטתי שהפז"מ והלוקאל-פטריוטיות גוברים, ושאני בעד חיפה.

חמוש בהחלטה נחושה זה, התיישבתי לראות את המשחק. בדקה השביעית כבש יניב קטן שער והעלה את חיפה ליתרון 1:0. יציעי אולד טראפורד נדמו. גם אני נדמתי. באותו רגע מכונן הסתבר לי באחת שכל ההחלטות הנחושות שבעולם לא תעזורנה, ושאני קודם כל אוהד של יונייטד. את שער השיוויון של גיגס, שלוש דקות מאוחר יותר, עוד חגגתי באיפוק, שעדיין הושפע משרידיה של ההחלטה הנחושה. אבל כשסולשיאר העלה את יונייטד ליתרון בדקה ה-35, כבר לא היה גבול לשמחתי.

בסיום, כידוע, ניצחנו 5:2.