פורסם על ידי: רועי רוטמן | 28 במרץ 2010

אותות ומופתים

לפני כשנה וחצי טסנו, אשתי ואני, לטיול במזרח הרחוק. אחת הארצות שבהן ביקרנו באותו טיול היתה וייטנאם, ובמהלך הטיול בה ביקרנו בשני אתרים המוקדשים למלחמת וייטנאם. האתר הראשון היה מוזיאון המלחמה בהו-צ'י-מין-סיטי והאתר השני היה מנהרות קו-צ'י שבפאתיה של העיר. מדובר ברשת מסועפת של מנהרות שאפשרו ללוחמי הוייטקונג להיכנס ממש אל לב לבו של האזור הנתון לשליטת כוחות דרום וייטנאם וצבא ארצות הברית. המנהרות האלה גורמות למה שקורה ברצועת עזה להיראות כמו שעשוע של ילדים חובבנים. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

אחד הדברים שמשכו את תשומת לבנו בשני האתרים האלה היה הכבוד המיוחד שרוחשים הוייטנאמים כלפי מי שהצליח להרוג אמריקאים. למעשה, נאמר לנו שהן במהלך מלחמת וייטנאם והן לאחריה חולקו עיטורי הצטיינות שונים שהקריטריון לקבלתם היה כמות הקרקפות האמריקאיות שאדם יכול היה לזקוף לזכותו וזהותם של בעליהם המקוריים של אותן קרקפות. כך, למשל, אדם שהרג חמישה חיילים יזכה בעיטור גבוה מאדם שהרג שלושה חיילים, אך בעיטור נמוך מזה שיזכה אדם שהרג שני חיילים וקצין. גם זהותו של בעל העיטור משפיעה על מעמדו: איש צבא שהרג אמריקאים יזכה לפחות כבוד מאשר אזרח שעוולות הכיבוש הגיעו לו עד כאן ושהלך ועשה מעשה. אנשי צוות ההדרכה, בשני האתרים, תיארו את שיטות ההרג ואת ההירארכיה של עיטורי ההצטיינות בחיוכים רחבים ושמחים לאיד. לא אהבנו את זה. למעשה, שמנו בצד את כל הנכונות שלנו לקבל תרבויות אחרות על מנהגיהן השונים והמשונים ובחרנו להיחרד ולהיגעל מצמאון הדם שהעניין הזה שידר. אמרנו לעצמנו "גם אנחנו יודעים מה זה לחיות במדינה מיליטריסטית שעושה לפעמים דברים איומים. אבל ההבדל הוא שאנחנו לפחות לא משוויצים בזה שאנחנו נהנים מזה". והנה, מסתבר שטעינו. אנחנו כן משוויצים בזה שאנחנו נהנים מזה.

סגן לינוי בן-שושן תקבל ביום העצמאות אות הצטיינות מנשיא המדינה. את אות ההצטיינות הזה היא תקבל מכיוון שהיא השכילה להיות החיילת הראשונה שהורגת מחבל, ועוד בלי שום דילמות. וכמו שציין, בנימה טל ברודית, אחד הקצינים שצוטטו בכתבה, היא הראשונה שעושה את זה לא רק בעזה, אלא בכלל. עצם הראשוניות הזו מזכה אותה באות הצטיינות. הסופרלטיבים ששופכים פקודיה ומפקדיה של בן-שושן על ראשה והשמחה מלאת הדמים שבה הם משבחים את מעשיה (והקנאה שחש אחד מהם על כך שהיא זכתה בכבוד ולא הוא) פשוט מחליאים. אין זה משנה אם היה מוצדק לפתוח באש באותו מקרה או לא. גם אם הפתיחה באש היתה מוצדקת (ואני מוכן להניח שזה המצב), צריכים היורים לזכור שהם נטלו חיי אדם. אולי יש לזה הצדקה, אבל זה לא עניין משמח. שמחה חולנית כזו לאידו של אדם שאיבד את חייו היא לא משהו שיש להתגאות בו, אלא להיפך. זה עניין לבושה. אני עדיין זוכר, מימי שירותי הצבאי, כיצד נשמעים צליליה של שמחה לאיד שכזו, כאשר האיד הוא אידי. זה נשמע ברברי. זה לא פחות ברברי כשאני (או המדינה שלי) הם אלו ששמחים לאיד.

-=-

והערה אחרונה לסיום. כאמור, אני לא רוצה להיכנס לדיון בדבר ההצדקה לעצם הירי שירתה המערכת שהפעילה בן-שושן. אני מוכן להניח שהיתה הצדקה כזו. אבל חורה לי שקצינה בצה"ל, מאותם מפקדים ראויים שבידיהם אני מתעתד להפקיד את ילדיי ביום מן הימים, אינה חווה כלל דילמה בעודה מחליטה, ממעמקיו של חמ"ל מאובטח, האם להפעיל רובוט שירה באדם אחר. מעניין מתחת לאיזה כנפיים מרגישים חיילי צבא היבשה את המכה הקטנה.


Responses

  1. מילים כדורבנות.

  2. […] שכמו במקרה של מלחמת לבנון השניה או של האירוע שזיכה את סגן לינוי בן-שושן בצל"ש, אני לא חושב שיש משמעות לשאלת ההצדקה של פעולה […]

  3. […] שכבר סיפרתי לכם פעם, לפני כשנה וחצי טסנו, אשתי ואני, לטיול […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: