פורסם על ידי: רועי רוטמן | 1 במאי 2010

דיני עבודה

היום הוא האחד במאי, חגם של הפועלים. נראה כי בשנים האחרונות איבד היום הזה מחשיבותו. אני אמנם לא כל כך זקן, אבל אני עדיין זוכר שבילדותי, האחד במאי היה יום שבתון. סבי אף לקח אותי, פעם או פעמיים, לתהלוכות אחד במאי בתל-אביב, תהלוכות שצעדו ברחוב ראשי כזה או אחר שנסגר לתנועה לכבוד האירוע (הייתי קטן, אז אני לא זוכר איזה רחוב זה היה. אולי בן-יהודה, אולי אבן-גבירול). אבל היום, האחד במאי כבר לא מעניין אף אחד (כמעט). אז לרגל האחד במאי, מקדיש הבלוג פוסט מיוחד לעבודה.

אחד, במאי

עבודה היא דבר חשוב. השקפתי האישית, שהיא תוצר מובהק של החינוך שספגתי בבית, היא שאדם צריך לעבוד. בכך הוא תורם לעצמו, לסביבתו הקרובה ולחברה, במובנה הרחב והאמורפי יותר. לא פלא, אם כן, שההכרה בחשיבותה של העבודה היא עניין שאינו מאפיין רק קבוצה פוליטית אחת. למעשה, אפילו קבוצות פוליטיות המחזיקות בעמדות עקרוניות שונות לחלוטין האחת מהשניה, לרבות בסוגיית ההסתכלות על המושג "עבודה", מכירות במרכזיותה של העבודה ובחשיבותה. מקס ובר, מאבותיה של הסוציולוגיה המודרנית, כתב על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" ועל כך שהאתיקה הפרוטסטנטית תובעת קיום של צבירה, חסכון, קמצנות ועבודה מאומצת, כמטרות בפני עצמן ולא כאמצעים להשגת דבר מה אחר. ובר רואה כאן דמיון לגישה הקפיטליסטית הבסיסית, שבה, הצבירה השיטתית של הון היא מטרה בפני עצמה. אבל לא רק הימין הכלכלי חושב שצריך לעבוד קשה. גם תנועות שמאל סוציאליסטיות, דוגמת זו שממנה צמחה מדינת ישראל, מחזיקות בעמדה דומה.

אלא שכל העבודה הזו, היא לא עניין קל. זה עניין שוחק, מפרך שרובנו מקטרים עליו השכם והערב (כמובן, אני יוצא מנקודת ההנחה שאני מדגם מייצג של האוכלוסיה, או לפחות של המצב שראוי לה לאוכלוסיה להיות בו). כשיש לנו עבודה, היא קשה מדי, תובענית מדי, לא מספיק מעניינת, לא מספיק מתגמלת. אנחנו יוצאים מהבית מוקדם מדי, חוזרים אליו מאוחר מדי, עובדים, ברוב המקרים, בשביל מישהו אחר שקוצר את עיקר פירות עמלנו (הן כלכלית והן קרדיטית) ומקבלים תזכורות כואבות למקומינו בהירארכיה הארגונית.

כדי להימנע ממצב הרוח הרע שהפסקה הקודמת עשויה להביא אליו, אנחנו משכנעים את עצמנו שהעבודה אינה מטרה בפני עצמה, אלא כלי שנועד לאפשר לי, כעובד, לממש צרכים כאלה ואחרים שלי. הרי אם לא אעבוד, איך אשלם את שכר הדירה? איך אקנה קפה? איך אטוס לרומא? כך, למעשה, אני מסביר לעצמי שאני רוצה לעבוד, כי אני רוצה לשוב בערב הביתה, למשפחתי, כשיש ביכולתי לדאוג לה ולקנות לה דברים, כמו שאמר המשורר הדגול ג'. לנון, לפני למעלה מ-45 שנים.

כשאין לנו עבודה, זה מלחיץ, לא ברור לנו איך נגמור את החודש, אנחנו משתעממים בבית ומטפסים על הקירות . למעשה, לעתים אנו רוצים למצוא עבודה רק כדי שנוכל לברוח קצת מהבית. לפעמים אנשים (לא אני. אנשים אחרים) רואים בעבודה מפלט מהמתחים והקשיים של חיי המשפחה שלהם. מדובר באמת כה כואבת, עד שאפילו ערן צור לא העז לחלל אותה בהתייחסויות בוטות למין.

קארל מרקס זיהה את הבעיה הזו, וראה את הפער שבין האופן שבו אנו מסתכלים על העבודה ובין מהי העבודה באמת. הפער הזה, טען מרקס, הוא התודעה הכוזבת שבה שבוי מעמד הפועלים. מרקס הסביר לנו שכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על העולם ועל מקומנו בו הוא למעשה מצג שווא שהמעמדות העליונים דואגים להציג בפנינו, כדי לשמור אותנו כנועים ומרוצים. נוח להם, לאותם מעמדות עליונים, שהשכיר יראה את עבודתו ככלי להשגת מטרות חומריות. עוד יותר נוח להם, למעמדות העליונים, שהשכיר יראה בעבודה מפלט מאימת היום-יום. רק אם תנותץ התודעה הכוזבת הזו, והפרולטריון יפתח תודעה מעמדית, ייתכנו שינויים בסדרי העולם. אין ספק, שהשיר הבא מראה בדיוק את הקשר הקיים בין עבודה לבין כזב.

זה כבר באמת מדכא. ולא רק שזה מדכא, נראה שאין מהעניין הזה מוצא. זה לא רק עניין של עבודה, אלא של כל החיים והמציאות שלנו. ההבנה הזו נחתה גם על המשורר הדגול ג'. לנון שהזכרתי קודם, והוא הבין שזה באמת לא משנה, ושאפילו התודעה המעמדית שעליה דיבר מרקס תהיה, כנראה, כפופה בסופו של דבר לתודעה הכוזבת שאותה היא באה לנתץ.

אז מה עושים? ובכן, אני לא יודע. אני יכול להגיד לכם מה אני עושה. אני פשוט משתדל לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות, ולזכור שאמנם קשה מאוד להתווכח לוגית עם מרקס (יש משהו מאוד רליגיוזי באופן שבו הטיעון המרקסיסטי תמיד חוזר אל התודעה הכוזבת, כשם שהטיעון של האדם המאמין חוזר תמיד אל אלוהים כשאין לו תשובות), אבל שלא הכל בחיים זה הגיון ושכלתנות. לפעמים, מותר לשמור על אופטימיות ולזכור שבסופו של דבר, מחר יהיה יום חדש.

אז קומו, התנערו.


Responses

  1. יופי של פוסט ושל מוסיקה

  2. למרות שאני לא מסכים עם הפוסט, נהניתי מהקריאה בו.
    הרבה דברים על "מה העבודה לא", אבל מעט מילים על "מה העבודה כן".

    אני, כרגיל, יכול להציע רק את מה שלמדתי מהספר "פעילות אנושית" של מיזס.
    קרדיט על התרגום הולך לפרויקט "מיזס בעברית":
    http://armchairpraxeologist.blogspot.com/2009/08/1-2.html

    אנו קוראים "שבעיות-רצון" או "סיפוק" למצב של בן-אדם אשר אינו יכול להוביל לפעילות כלשהי. האדם הפועל שואף להחליף את המצב המספק פחות במצב המספק יותר. מוחו מדמיין תנאים מתאימים לו יותר , ופעילותו מיועדת להגשמת המצב הרצוי הזה. המניע הגורם לאדם לפעול הוא תמיד סוג של אי-נוחות. האדם המסופק לגמרי עם מצב העניינים שלו- לא יהיה לו תמריץ לשנות דבר. לא יהיו לו רצונות או תשוקות; הוא יהיה מאושר לחלוטין. הוא לא יפעל; הוא פשוט יחיה חופשי מדאגה.

    אבל כדי לגרום לאדם לפעול, חוסר נוחות ותמונה של מצב מספק יותר אינם מספיקים. דרוש התנאי השלישי: הציפייה שההתנהגות היעודית יש בכוחה להסיר או לפחות להקל את האי-נוחות המורגשת. בלא תנאי זה אין כל פעולה אפשרית האדם חייב לשגת בפני בלתי-נמנע. עליו להכנע לגורלו.
    אלה הם התנאים הכלליים לפעילות האנושית. האדם הוא ישות החיה בתנאים אלה. הוא לא רק homo sapiens , כשם שהוא homo agens.

    יש מי שיוצא לעבוד כדי לצאת מהבית.
    יש מי שיוצא לעבוד כדי להרגיש טוב עם עצמו.
    יש מי שיוצא לעבוד כדי לפגוש אנשים
    יש מי שיוצא לעבוד כדי להביא אוכל הביתה.
    יש מי שיוצא לעבוד כדי לממן חצי שנה בדרום אמריקה.
    יש מי שיוצא לעבוד כדי לשלם את החובות שלו
    יש מי שיוצא לעבוד כדי לשלם את המיסים שלו, ולהמנע מכליאה

    אין סיבה אחת לעבודה. הסיבות הן אישיות לחלוטין, והן תלויות בתהליכים שמיזס תאר. אנחנו יוצאים לעבוד, כי אנחנו מאמינים שנוכל לשפר את מצבנו אם נעשה זאת.
    על רקע כך, זה בהחלט מגוחך לראות ב"עבודה" ערך, או משהו ש"צריך לעודד". זה אותו גיחוך אצל אלה שחושבים ש"צריכה" זה ערך או משהו שצריך לעודד, או אפילו אצל אלה שרוצים לכפות זמן מנוחה על אנשים שפסיכולוגית לא מסוגלים לנוח.

    עבודה היא פשוט עבודה. עבור חלק מהאנשים מדובר באמצעי להשגת מטרה מסוימת, עבור אחרים זאת מטרה בפני עצמה.

  3. החלק ממרקס שאני אוהבת הוא הדיון בעבודה כמשהו שמאניש (מלשון אנוש) אותנו. הצורך האנושי בעבודה וביצירה,תפיסה שהיתה קיימת גם בסוציאליזם הארץ ישראלי (דת העבודה-א.ד. גורדון). תפיסה רומנטית ואוטופית אבל בהחלט אפשר להתחבר לרעיןן כשהעבודה שאנחנו עושים מסבה לנו עונג (רגעי, כוזב אולי אך בכל זאת מהנה..)

  4. זה מה שיש לי (בשם דן אלמגור) להגיד על עבודה:
    כמובן שזה פשטני מאד, אבל תודו, יש בזה משהו.

    כִּי מָה עוֹשֶׂה בַּטְלָן לְלֹא פְּרוּטָה?
    שׁוֹכֵב בְּנַחַת עַל הַחוֹף.

    אַךְ לוּ הָיָה יוֹצֵא קְצָת לַעֲבֹד –
    הָיָה סוֹף-סוֹף מַרְוִיחַ כֶּסֶף טוֹב.
    וְאָז יָכוֹל הָיָה אוֹתוֹ בַּטְלָן
    לִשְׁכַּב בַּנַחַת עַל הַחוֹף.

  5. אוסטרי, גלית,
    תודה על התגובות. ניכר בכם שאתם מבינים בנושא שעליו כתבתי הרבה יותר ממני. בכל מקרה, יש לי תחושה ששניכם יותר אופטימיסטיים ממני (ובוודאי שהרבה יותר אופטימיסטיים ממרקס).

    ענת,
    מלכוד 22.

  6. אני חושבת שזה קצת יותר ממלכוד 22 – זה הגדרת המטרות ואיך חיים בהתאם. ומה חשוב ומה לא..

  7. […] This post was mentioned on Twitter by Roee Rotman. Roee Rotman said: http://bit.ly/bhOXyT – פוסט חדש. אחד במאי שמח […]

  8. לא חושבני שמרקס היה הרבה יותר אןפטימי ממני. הוא חשב שהמהפכה בוא תבוא והכל יסתדר. אני שייכת לדור שמנסה לתרץ למה המפכה לא באה. אני חושבת שמרקס עדין רללונטי היום למרות ההשמצות…אולי עכשיו יותר מתמיד. תודה לך רועי על הפןסט המענין המוסיקה ועל ציון היום הנעלם… וגם תודה על הציוצים המשעשעים שגרמו לי להגיע לכאן… 

  9. […] הים, בזכות השירים "אמא ודני" ו"לכבוד הקיץ". גם "שיר העבודה" הנוגה-אך-אופטימי אהוב עלי וגם "קפה בתחתית", שמראה […]

  10. Reblogged this on Roee-geist and commented:

    פוסט שכתבתי לכבוד האחד במאי לפני שנתיים. בקריאה מחודשת שלו, צורם לי מאוד חסרונה של המנטרה הקבועה שמקשטת את הפוסטים שלי בשנה האחרונה. אז בואו נגיד שכתבתי שמלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.

  11. איזה פוסט מוצלח.

    • תודה רבה. הוא מהחביבים עלי בבלוג.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: