פורסם על ידי: רועי רוטמן | 11 ביוני 2010

איש צעיר, בוא לראות גולגלות

בשל טמטום שלא היתה לבלוג שליטה עליו, לא פורסם הפוסט הזה לפני עשרה ימים. באיחור קל, אם כן, פוסט קליל ושמח על קברי אחים, שלטונות אימים, גולגלות אדם ואחד מהספרים האהובים עלי.

-=-

בשבועות האחרונים רגשה הארץ בעקבות פרשת בניית חדר המיון הממוגן בבית החולים "ברזילי" באשקלון. כמו שאתם בוודאי יודעים, בשטח שבו היה אמור לקום חדר המיון הממוגן התגלו קברים, והעדה החרדית קמה בשצף-קצף לדרוש שמנוחתם לא תופרע. בתחילה, נעתרה הממשלה לדרישה זו אך בשל הסערה הציבורית שקמה החליטה לחזור בה מהחלטתה זו ולאשר את הקמת חדר המיון הממוגן בשטח שיועד לכך במקור. זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שהחיבה העזה של בני העדה החרדית לגוויות מגיעה לכדי פרצי אלימות שכאלה. הנטייה הנקרופילית הזו תמוהה מאוד בעיני. עוד תמוה בעיני שזו לא נטייה שמאפיינת רק יהודים אדוקים בדתם.

-=-

כמו שכבר סיפרתי לכם פעם, לפני כשנה וחצי טסנו, אשתי ואני, לטיול בדרום-מזרח אסיה. אתם יודעים שביקרנו בוייטנאם, אבל אתם עוד לא יודעים שביקרנו גם בקמבודיה. ובכן, ביקרנו גם בקמבודיה. קמבודיה עדיין מלקקת את פצעיה מתקופת האימים של שלטון הקמר-רוז' (ולא, אני לא אכתוב את זה עם חי"ת), ולמרות זאת נתקלנו באנשים יוצאי דופן בשמחת החיים שלהם, בהומור שבו הם מתייחסים לתיירים שמגיעים לארצם ובנחמדותם הכללית. הקמבודים היו היפוכם של הוייטנאמים: בעוד שהטראומות שעברו הוייטנאמים ב-45 השנים האחרונות הפכו אותם לאומה חשדנית וקשה, הקמבודים הצליחו איכשהו לצאת מטראומות קשות לא פחות (ואולי יותר) עם חיוך גדול מרוח על פניהם. אבל יש מקום אחד שבו גם הקמבודים השמחים ריכזו מנה גדושה במיוחד של מורבידיות – שדות הקטל שמחוץ לבירה פנום-פן, בהם נרצחו אלפי בני אדם בידי שלטונות הקמר-רוז'. מדובר במעין מחנה מעצר שאליו הובאו אלו שעשו הרע בעיני הקמר-רוז', ושמי שהובא אליו לא יצא ממנו.

וזאת יש לדעת: הקמר-רוז' היו אנשים רעים מאוד. הרוע והברוטאליות שהפגין משטר הקמר-רוז' פשוט אינם נתפסים. לא ברור כמה אנשים נרצחו בידי השלטונות בארבע השנים (כמעט) בהן שלטו אנשיו של פול פוט בקמבודיה, וההערכות נעות בין 740,000 איש ל-4.8 מיליונים. ההערכות המהימנות ביותר נעות בין 1.4 ל-2 מיליונים. לקמר-רוז' לא היו המשאבים והידע שעמדו לרשותם של הנאצים, למשל, ולכן הם לא יכלו לתעש את מסע הרציחות הזה, כמקובל בתרבות המערב. רבבות רבות של בני אדם נרצחו באלות ובגרזנים, כי התליינים חשבו שלירות בקורבנות זה עסק יקר מדי. אין פלא, אם כן, כי קמבודיה של ימינו רואה חשיבות רבה בהנצחת זכרם של הקורבנות. אשתי, שביקרה במחנות המוות הנאציים בפולין, העירה כשביקרנו בשדות הקטל שהתחושות שמעוררים שני סוגי המקומות דומים מאוד. ובדומה לערימת האפר העצומה שנערמה לדיראון עולם במקום בו פעל בעבר מחנה ההשמדה מאידנק, ערמו הקמבודים ערימת גולגלות עצומה בתוך סטופה (מקדש) והציבו אותה במרכז שדות הקטל, למען יראו וייראו.

(קליק להגדלה)

-=-

נראה, אם כן, שגולגלות ועצמות מעניינים את האנושות. יש משהו באבני הבניין הבסיסיות של הגוף האנושי, ששומרות על צורתן גם אלפי שנים לאחר שמי שאת גופו הן הרכיבו מת, שמרתק אותנו. זה נכון בישראל, הנטועה בתרבות המערב, ובקמבודיה, ההינדו-בודהיסטית. מדובר בעניין כה ברור, עד שכבר בסוף המאה ה-19 נדרש לו ג'רום ק. ג'רום בספרו "שלושה בסירה אחת":

בבוקר מופז אחד של יום שמש נשענתי על חומת אבן נמוכה ששמרה על כנסיה כפרית קטנה ועישנתי, גומא בהנאה עמוקה ונלבבת את התמונה הרוגעת והחביבה … המשכתי להיסחף במחשבות העדנה והתום האלה כששרעפי הופרעו בקול צרוד וצורמני שצעק:

"בסדר, בסדר, אדוני! אני, אני בא! זה בסדר גמור, אדוני, אל נא תיחפז!"

הרמתי את עיני וראיתי איש זקן וקרח מקרטע בחצר הקבורה לקראתי, נושא צרור מפתחות ענקי, שהזדעזע וצלצל עם כל תנועה מתנועותיו.

אותתי לו באצילות דמומה להתרחק, אבל הוא בכל זאת התקדם אלי וצווח:

"אני בא, אדוני, אני כבר בא! אני קצת צולע. אני כבר לא חזק כמו שהייתי. בוא דרך כאן, אדוני!"

"לך מפה, זקן מעצבן!" אמרתי.

"אני אגיע, אני כבר מגיע, אדוני!" היתה התשובה. "הזקנה שלי הבחינה בך רק עכשיו. בוא תלך אחרי, אדוני!"

"לך מפה!" שבתי ואמרתי. "הנח לי או שאעבור את הגדר וארצח אותך!"

הוא נראה מופתע:

"מה, אינך רוצה לראות את המצבות?" אמר.

"לך" אמרתי, "אינני רוצה. אני פשוט רוצה לעמוד כאן ולהישען על החונה הישנה והמגעילה הזו. הסתלק מכאן, זקן, ואל תפריע לי. נפשי מלאה מחשבות נפלאות ונשגבות ואני רוצה לעמוד ככה כי זה נותן לי הרגשה טובה ונעימה. אל תבוא אתה ותקשקש לי ותרגיז אותי ותבריח את הרגשתי הטובה והברוכה עם המצבות המטומטמות והשטויות שלך. לך מפה ותמצא מישהו שיקבור אותך בזול ואני אשלם חצי מההוצאות."

הוא היה המום ונרעש לרגע, ושפשף את עיניו ונתן בי מבט ממושך. חיצונית, אני נראה אנושי למדי, והיה לו קשה להבין. הוא אמר:

"אתה זר במחוז הזה? אתה לא גר כאן?"

"לא" אמרתי, "אני לא. לא היית נוהג כך לו הייתי."

"שיהיה כך," אמר, "אתה רוצה לראות את המצבות? את הקברים? קוברים בני אדם – אתה יודע, ארונות מתים?"

"אתה מטריד אותי." אמרתי והסתובבתי, "אני לא מעוניין לראות קברים, בטח שלא את הקברים שלך. בשביל מה לי לראות אותם? ישלנו קברים משלנו, אחוזת קבר משפחתית משלנו. הרי לדודי פוג'ר יש אחוזת קבר שהיא גאוות כל האיזור  בבית הקברות בקנסל; ולסבי יש מערת קבורה עם מקום לשמונה אנשים, ואילו אם דודתי, סוזאן, זכתה באחוזת קבר בנויה לבנים בבית הקברות של כנסית פינצ'לי, ועל המצבה יש תבליט של ספל קפה, וחמישה עשר סנטימטר של אבן שיש משובחת שעולה אלפים סביב סביב. כשאני רוצה קברים אני הולך למקומות ההם ונהנה לי. אין לי צורך בקברים של אחרים. כשיקברו אותך בעצמך אני אולי אבוא לראות את שלך. זה כל מה שאני יכול לעשות למענך."

הוא פרץ בבכי ואמר שלאחת המצבות שלו יש חתיכת שיש למעלה, ויש כאלה שאומרים שזהו שריד מפסל של אדם. ויש עוד אחת שעליה חרוטות מלים שעד עתה איש לא הצליח לפענח. עדיין עמדתי בסירובי הוא אמר בקול העולה מלב שבור ופצוע: "אולי תבוא לראות את חלון המזכרות?" גם את זה לא רציתי לראות, ועתה הוא הטיל את הקלף האחרון. הוא התקרב ולחש בצרידות:

"יש לי כמה גולגלות במרתף למטה." אמר, "בוא תראה אותן. הא, בוא ותראה את הגולגלות! אתה בחור צעיר שמבלה חופשה ורוצה להנות, בוא תראה את הגולגלות!"


Responses

  1. על פי מה שאני שמעתי, אחרי מלחמת העולם הראשונה בה שירת ג'רום ק ג'רום כנהג אמבולנס מתנדב הוא זועזע כל כך מהמראות הקשים שראה עד שהפסיק לכתוב כיוון שלא יכל להוציא יותר טקסטים שנונים ומלאי הומור כבעבר .

  2. נפלא🙂


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: