פורסם על ידי: רועי רוטמן | 20 ביוני 2010

מוות לסירוגין

ספרו של ז'וזה סאראמאגו, "הבשורה על פי ישו", אהוב עלי מאוד. למעשה, זה אחד ממספר מצומצם של ספרים שאנשים, לדעתי, צריכים לקרוא אם הם יודעים מה טוב בשבילם (ואם הם לא יודעים, שיקראו בכל זאת. אני יודע מה טוב בשבילם). ברשימה אקסקלוסיבית זו מצויים גם "אהבה בימי כולרה", "שלושה בסירה אחת" "ההוביט" ו"החייל האמיץ שווייק" (שטרם התייצב לתרום את חלקו לבלוג זה, אבל אני מבטיח שהוא יעשה כן עוד לפני שתגיע השעה שש בערב שאחרי המלחמה). מכאן אנחנו למדים שמותו של סאראמאגו בסוף השבוע האחרון הוא הפעם הראשונה שבה אני צריך להתמודד עם העובדה שסופר אהוב עלי הלך לעולמו ולא יכתוב עוד ספרים לשעשעני (שהרי גבריאל גארסיה מארקס עדיין חי ואילו ג'רום ק. ג'רום, ג'.ר.ר טולקין וירוסלאב האשק מתו לפני שנולדתי, ומעולם לא מצאתי את עצמי מחכה בקוצר רוח לספר הבא שלהם). אלא שכאן בא לעזרתי מחסום השפה. אני, בעוונותי, לא יודע פורטוגלית. המשמעות היא שאני תלוי לחלוטין בתרגומים על מנת להנות מספריו של סאראמאגו. בדיקה מהירה בויקיפדיה גילתה לי שבנוסף ל"מסע הפיל", שמצוי בסטאטוס של "קניתיו אך טרם הספיקותי", כתב סאראמאגו כמה וכמה ספרים שמעולם לא תורגמו לעברית. אפשר לקוות, אם כן, שבשנים הקרובות יתורגמו הספרים הללו ועל ידי כך יגרמו לסאראמאגו להיות, מבחינתי, אדם מת שהוא גם סופר חי ופעיל.


Responses

  1. הבשורה על פי ישו. שנים הוא כאן על המדף. בזמן הזה קראתי את על העיוורון ועוד שניים שלו – אבל אתה יודע מה טוב בשבילי, אז בסדר. נקרא.
    אני חיה בחרדה מהיום שבו מארקס ימות. נראה לי שהעולם יהיה מקום פחות טוב בלעדיו.

  2. מודיע בהכנעה שלא קראתי את הבשורה על פי ישו אבל אני מקווה מאד שיש עוד ספרים ברשימה שלך חוץ מאלו שציינת, למעשה ככל שאני חושב יותר עולים במוחי עוד ועוד ספרים שאולי אני אפילו לא מודע לכך שהם חלק מעולם המושגים שלי. תגיד, את גבעת ווטרשיפ, לא קראת בערך בזמן שקראת את ההוביט?

  3. עדו,

    יש הרבה מאוד ספרים שאני אוהב ושהותירו עלי חותם כזה או אחר. אהבתי מאוד את "ספר הדקדוק הפנימי", את "20,000 מיל מתחת למים", את "עשרה כושים קטנים", את "מר מאני", את "רפסודת האבן", את "העיר והכלבים". לא חסר. העניין הוא שיש מעט מאוד ספרים שאני, פטרנליסט שכמותי, חושב שכולם צריכים לאהוב. אני יכול לחיות עם זה שאנשים לא אוהבים או לא מכירים את "חקירה בשני" או עם זה שאנשים לא קראו או לא התחברו ל"עפיפונים". אבל חמשת הספרים שהזכרתי הם ספרים שהשפעתם עלי היתה כה גדולה וחווית הקריאה הראשונה בהם כה מטלטלת, עד שאני פשוט לא מבין איך אדם יכול להעביר את חייו בלי לקרוא בהם, ויותר מפעם אחת. נדמה לי שרשימה שכזו חייבת להיות רשימה יחסית מצומצמת.
    ואת גבעת ווטרשיפ מעולם לא קראתי.

  4. מודיע בהכנעה שאני מרגיש לגבי גבעת ווטרשיפ מה שאתה מרגיש לגבי 'הבשורה על פי ישו' (למרות שאולי צריך להיות בגיל מסויים כדי לקרוא אותו ולהתרגש מספיק מסיפורה של חבורת ארנבים שיוצאת למסע אחרי שבני אדם החריבו את הארנביה שלהם)
    אבל לגבי 'עפיפונים' , קראתי והתרגזתי כהוגן, ספר כתוב היטב שכולו הכחשת שואה אחת גדולה ויותר מזה – הכחשת שיתוף הפעולה הצרפתי עם הפאשיזם. רק לדוגמה – בונה העפיפונים חוזר בסוף הספר מאושוויץ , הוא לא רדוף טראומות, לא נראה בכלל שהמקום עשה עליו רושם כלשהו , כל דאגתו היא למחבר ולבת זוגו שמא משהו קרה להם, זה לא אדם אלטרואיסט אלא אוטיסט אם הוא היה עד לזוועות אושוויץ והדבר לא הותיר שום חותם בליבו. אגב, ראיתי ונהניתי מ'החיים יפים' של רוברטו בניני ואני מוכרח להגיד שהספר של קובי ניב הפך את דעתי ב180 מעלות, כמו עפיפונים מדובר ביצירה עשויה היטב שכולה עלבון לנרצחים בשואה ולניצוליה.

  5. עדו – גם לי צרם הסוף המתקתק וה"לא-נכון-סטטיסטית" של עפיפונים. ובכל זאת אני חושב שזה ספר יפה. והוא דווקא מציג בצורה מעניינת את החיבוטים הצרפתיים עקב הכיבוש הגרמני, שהם ממש לא פשוטים. אם יורשה לי, התייחסתי לזה קצת כאן – http://mitzidlaw.blogspot.com/2009/11/blog-post_14.html.
    לא קראתי מספיק את רומן גארי כדי ללמוד על השקפת עולמו הכוללת, כאשר יתכן ויהיה בקרית מכלול יצירתו (או לפחות 'חינוך אירופי' שמתייחס לאירועים הללו) כדי ללמד על מקומו של "עפיפונים".

  6. מסכים איתך לגבי הבשורה על פי ישו. זה הספר הראשון שלו שקראתי והוא גרם לי להתאהב בכתיבתו. אף ספר אחר שלו שקראתי לא הגיע לשיא הזה – אבל כולם היו נהדרים, מלאים בחכמה, בהומור ובאנושיות מחממת לב.

  7. […] כששואלים את אבא שלי מה הוא אוהב בספרים שהוא קורא, הוא משיב "אגדות". הכוונה שלו אינה לסיפורי ילדים דוגמת "שלגייה ושבעת הגמדים" או "סינדרלה", אלא לספרים שיש בהם מימד פנטסטי, ספרים שבהם המציאות מצייתת לחוקים קצת שונים. כשמבקשים מאבא שלי לתת דוגמאות, הוא מזכיר את גבריאל גארסיה מארקס ואת מאיר שלו, ותמיד-תמיד מקפיד לומר "לך, תקרא את בורחס" (עד עכשיו, אני מודה, לא קיימתי מצוות כיבוד הורים בהקשר זה). וריאציה מסויימת של החיבה הזו לספרות פנטסטית עברה גם אלי, ונדמה לי שכך ניתן להסביר את המשיכה העזה שלי, כילד, ל"הוביט" של טולקין ואת האהבה שלי כאדם מבוגר לכתיבתם של גבריאל גארסיה מארקס וז'וזה סאראמאגו. […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: