פורסם על ידי: רועי רוטמן | 4 ביולי 2010

הירארכיה ב'

את ירח הדבש שלנו בילינו, אשתי ואני, באיטליה. ערב לפני הטיסה באו הוריי לבקר אותנו, לאחל לנו טיול מהנה ולוודא שארזנו מספיק סוודרים. לפני שהם הלכו, נזכר אבי בדבר מה, הכניס ידו לכיסו והוציא משם שטרי-כסף. הוא הושיט לי את השטרות ואמר: "יש פה לירטות. בארץ כבר אי אפשר להמיר את זה לשום דבר, אבל אולי באיטליה זה יהיה שווה משהו. קח, שיהיה לכם לקפה". אמרנו יפה תודה ותחבנו את השטרות לאמתחתנו. למחרת בצהריים נחתנו ברומא, התארגנו במלון ויצאנו לתור את העיר. במהלך שיטוטינו נכנסו למקום של חלפנות כספים, ותהינו מה אפשר לעשות באותן לירטות שקיבלנו. החלפן הסביר לנו שדוכני החלפנות והבנקים המסחריים כבר אינם מורשים להתעסק עם לירטות, ושיהיה עלינו ללכת אל הבנק המרכזי של איטליה ולבצע שם את ההמרה. רצה המקרה, והבנק המרכזי של איטליה שוכן לא הרחק מהמלון שבו התגוררנו, ועל כן שמנו פעמינו אליו מיד בבוקר המחרת.

מבנה הבנק המרכזי של איטליה הוא לא מבנה קטן. יש לו מספר כניסות, ואנחנו לא ידענו לאיזו מהן עלינו לפנות. ליד הדלת הקרובה ביותר עמדו שני שוטרים במדים מגוהצים לעילא ולעילא, והחלטנו שדרך פעולה נבונה תהיה לגשת אליהם ולשאול. שני השוטרים עמדו בעמידת נוח ליד הדלת. התקרבנו אליהם, וכשהם הבינו שאנחנו באמת מתכוונים לפנות אליהם, הם קפצו לדום מתוח. פניתי אליהם ושאלתי אם הם יודעים איפה אני יכול להמיר לירטות ביורו. המבוגר מבין השניים מתח עוד יותר את עמידת הדום שלו, הצדיע לי הצדעה שלא היתה מביישת שום קצין פרוסי ואמר לי שהדלת הבאה היא הדלת שאנחנו צריכים. הודיתי לו, והוא הצדיע לי שנית. השניים נשארו בדום מתוח עד שהתרחקנו, ואז חזרו לעמידת נוח.

את כל זה אני מספר לכם כדי שתבינו שיש מקומות בעולם שבהם ברור לכל לובש מדים שהאזרח הקטן מצוי מעליו בהירארכיה, אפילו אם הוא אזרח של מדינה אחרת. לובש המדים האיטלקי יודע היטב שהוא זה שאמור לשרת את האזרח (ואת החברה האזרחית), ולא האזרח (או החברה האזרחית) צריכים לשרת אותו. אצלנו, כמו שכולנו יודעים טוב מאוד, די ברור לכולם שלובשי המדים, ובמיוחד הצבא, חשובים יותר מהאזרחים.

-=-

הטריגר לכתיבת הפוסט הזה הוא המצעד שצועד בימים אלו ממצפה הילה לירושלים, בקריאה לממשלת ישראל לעשות הכל לשחרורו של גלעד שליט, שנפל לפני קצת יותר מארבע שנים בשבי החמאס. להבדיל מנעדרים אחרים של צה"ל בשנים האחרונות, די ברור ששליט נפל בשבי כשהוא בחיים וסביר מאוד להניח שהוא בחיים גם כיום. למעשה, הדוגמא היחידה מהשנים האחרונות לישראלי שמצא עצמו בידי אויבי ישראל כשהוא בחיים הוא אלחנן טננבוים. אלא שבעוד שביחס לגלעד שליט גורסת העמדה הקונצנזואלית שיש לעשות הכל כדי לשחררו, הרי שביחס לטננבוים העמדה הרווחת (שהיא במידה רבה עמדה בדיעבדית) היא שהמדינה אינה חבה דבר לסוחר סמים תאב בצע שהמיט את אסונו על ראשו בעצמו. דעתי שונה: בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, בין המדינה לבין חייליה אין חוזה שמחייב את החייל, מחד, להתגייס ואתה מדינה, מאידך, לעשות הכל כדי להחזיר אותו הביתה בריא ושלם. חיילים מתגייסים לצבא כדי לעמוד בסכנות ובסיכונים, וזאת על מנת שאזרחים לא יאלצו לעמוד בסיכונים האלה. למעשה, אם כן, המדינה חבה לאלחנן טננבוים יותר משהיא חבה לגלעד שליט (או לרון ארד, אהוד גולדווסר ואלדד רגב). אני לא אומר שיש לוותר על כל פעולה לשחרורו של שליט, אבל דעתי היא שיתכן ועניינו של גלעד שליט אינו העניין הדחוף והחשוב ביותר שנמצא על סדר יומה של המדינה.


Responses

  1. רועי, אני לא מסכימה איתך, ולא רוצה לגלוש לדמגוגיות לכן לא אנסה להסביר מדוע. אבל בלי קשר לנושא הפוסט, אתה כותב מצוין!

  2. אין שום קונצנזוס לגבי זה שצריך לעשות הכל כדי לשחרר אותו, אני לא מבין מאיפה אתה מביא את זה.

  3. אלא שמ"י מחייבת את אזרחיה להתגייס.
    ועדיין אני מסכים שבכיר החיילים צריך להמצא מתחת לאחרון האזרחים.
    ודעתי היא שצריך לסרב להתגייס אם אין ברצונך לשמש בשר תותחים.

  4. אני מצטטת:

    "בין המדינה לבין חייליה אין חוזה שמחייב את החייל, מחד, להתגייס ואתה מדינה, מאידך, לעשות הכל כדי להחזיר אותו הביתה בריא ושלם. חיילים מתגייסים לצבא כדי לעמוד בסכנות ובסיכונים, וזאת על מנת שאזרחים לא יאלצו לעמוד בסיכונים האלה…"

    ואני שואלת: הדרך היחידה לא להסתכן בנפילה בשבי, אם כן, היא לסרב להתגייס?

  5. נו, ברור שלובש המדים האיטלקי יודע היטב שהוא זה שאמור לשרת את האזרח. הרי הוא מלצר

  6. ענת,
    בדיוק. המשמעות של הגיוס לצבא היא לא רק הכפפתו של אדם למשמעת הצבאית והפקעת זמנו היקר לטובת צרכי המדינה. להיות חייל, ובמיוחד חייל קרבי, משמעו חשיפה לסיכון של שבי, פציעה, נכות ומוות. המדינה אינה יכולה להתחייב בפני חייליה שהם יחזרו הביתה בריאים ושלמים, מכיוון שהמשמעות המעשית של התחייבות כזו היא עטיפתו של הצבא בצמר גפן וסירוס מוחלט של תפקידו – לשמש חוצץ בין החברה האזרחית לבין שדה הקרב. חלק ניכר מהכשלים שהתעוררו בשתי המערכות האחרונות שניסה צה"ל לנהל (מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה) נבעו מהעובדה שהצורך למנוע פגיעה בחיילים עמד במקום גבוה מדי ברשימת סדרי העדיפויות של צה"ל.

    שי,
    זה נכון שהמדינה מחייבת את אזרחיה להתגייס. כאן דווקא כן קיים סוג של חוזה בין המדינה לבין האזרחים (ולא החיילים). זה חלק מהמחיר שבני אדם משלמים כדי שתהיה מדינה (כמו גם, למשל, מס הכנסה, ביטוח לאומי וביבי נתניהו).

    סתם אחד,
    אני קורא עיתונים. אני רואה איך מעריב וידיעות אחרונות מנסחים את הכותרות שלהם, ואני מניח שהם פונים למכנה המשותף הרחב ביותר. יתכן שאני טועה, אבל התחושה שלי היא שאני לא. חלק ניכר מהציבור הישראלי אומר שהוא מוכן לעשות הכל (או כמעט הכל) כדי שגלעד שליט יחזור לביתו, בדרך כלל, כך נראה לי, בלי לחשוב יותר מדי על משמעותה של המילה "הכל".

    ליידי דיליי,
    אפשר להתווכח גם בלי דמגוגיה. אבל את צודקת, אני לא מרשה פה דמגוגיה שאינה הדמגוגיה שלי. וברוכה הבאה.

    יפתח,
    בעוד שצבא המלצרים האיטלקי מגיש לך אספרסו, הצבא הישראלי דוגל בקפה "הנשיא". לעולם לא נהיה באמת חלק מאירופה.

  7. יש גם חוזה בין האזרח והמדינה שקובע שאזרח לא אמור להכניס סמים למדינה, אם הוא קצין בכיר בצה"ל אז על אחת כמה וכמה, שלא לדבר על זה שכקצין בכיר הוא אמור להיזהר בדיוק מדברים כאלו.
    גלעד שליט לעומת זאת גוייס בלי ששאלו לרצונו, ביצע את תפקידו כפי שהוטל עליו נפל בשבי, אני גם כן לא אומר שצריך לשלם 'כל מחיר' בשבילו אבל אחרי שהמדינה מתקפלת בכל נושא , מברית הזוגיות ועד המצור (המיותר) על עזה אז דווקא על חשבונו להפגין זיקפה לאומית?

    • אני מוסיפה על דבריך תיקון קל שאלחנן טננבוים היה קצין גבוה "במילואים" לא איש קבע כך שבעצם הוא היה אזרח שניצל את המדינה לצרכיו האישיים בעוד שליט עשה רק את חובתו,והמדינה חייבת לו הרבה יותר מאשר לאזרח שלא כיבד שום חוק ואת אף אחד עלמנת לדאוג לאינטרסיים האישים האנוכיים שהיו בעיקבות הימוריים וחובות .

  8. בלי דמגוגיה אך אנו עם של שכחנים.שליט בחור צעיר סובל בלי אשמה בכלל שהיה בזמן הנכון במקום הלא נכון, חייל בסדיר ילד שהוא בין הכסאות של הפוליטיקאיים היום.
    אלחנן טננבוים היה מילויימניק בוגר עם תכנונים ורצונות אישיים ברוריים אשר סיבב על אצבעו את כלל המעורביים. אז רועי למי חייבים יותר לאותו בחור צעיר שכיבד את העם,הצבא,המדינה והוא חייל או אלחנן טננבוים שלא כיבד את אף אחד לא יתיחס לאף אחד וגרם רק נזק ולא לשכוח הוא כבר לא היה חייל מין המינין אלה אזרח.

  9. אבל, רועי, יש חוזה המחייב להתגייס – יש חוק.

    • ענת, נכון. יש חוק שמחייב להתגייס. אבל איפה כתוב שהצד השני של המטבע הזה הוא שהמדינה מתחייבת לשמור על שלמותם של המתגייסים ומתחייבת להחזיר אותם הביתה בשלום?
      החוק אינו החוזה בין המדינה לאזרחיה, אלא תוצר של החוזה הזה. אני, כאזרח, מבקש מהמדינה שתגן עלי ותתן לי שירותים משירותים שונים, והמחיר שאני משלם על כך הוא בהענקת סמכות למדינה לכפות עלי כל מיני דברים (למשל, תשלום מסים או שירות בצבא). כשם שפקודת מס הכנסה לא מציינת מה המדינה צריכה לעשות עם הכסף שהיא מקבלת ממני, כך גם חוק שירות ביטחון לא קובע מה המדינה צריכה לעשות עם החיילים שהיא מגייסת. אני לא טוען שאין למדינה אחריות על חייליה ועל שלומם, אבל אני בהחלט חושב שמהאחריות הזו לא נגזרת חובה מוחלטת לשמירה על שלומם של חיילים ולפדייתם מהשבי. לחובה כזו יש מחיר שאני סמוך ובטוח שאף אחד מאיתנו לא באמת מוכן לשלם.

  10. אני לא בקיאה בלשון החוק. אבל יש את רוח החוק. ואיך אתה יודע שלא נגזרת חובה מוחלטת? ודרך אגב, אני מכירה הרבה אנשים שמוכנים להחזיר את גלעד בכל מחיר (ואני מוסיפה – קחו גם את השטחים!!)

    • אני יודע שלא נגזרת חובה מוחלטת כי אין חיה כזו. אני לא יכול לחשוב על שום חובה או זכות שהן מוחלטות. תמיד יש סייגים. אפילו לזכות לחיים או לחובה שלא להרוג אדם אחר יש סייגים. ואם רוח החוק היתה מכוונת לחובה של המדינה לשמור על בריאותו של כל מתגייס, היו היום הרבה מאוד משפחות שכולות שהיו תובעות את המדינה בסכומי עתק על שהמדינה לא הצליחה לשמור על בריאותם הטובה של יקיריהם, וכל מפקד שמי מחייליו היה נהרג בקרב היה מועמד לדין.
      ולעניין המחיר: אני לא מכיר אפילו אדם אחד שבאמת מוכן להחזיר את גלעד שליט בכל מחיר. אם אפשר היה לשחרר את גלעד שליט בפעולה צבאית נרחבת בעזה שמחירה הוא 50 חיילים הרוגים, 150 חיילים פצועים ונזק רב לרכוש בישובים שסביב הרצועה כתוצאה מרקטות, זה עדיין מחיר הגיוני? ואם המחיר היה ננקב בכסף, ולא באסירים – האם המדינה היתה מוכנה לשלם על גלעד שליט כל מחיר, גם אם זה אומר שהיכולת שלה לספק שירותים אחרים לאזרחיה תיפגע עד מאוד? הרי גם לאותם אזרחים המדינה חייבת דבר או שניים. העניין הזה של "כל מחיר" הוא עניין שקל מאוד להסכים לו, כי בעצם אף אחד לא מדבר על "בכל מחיר". לא אנחנו ולא החמאס.

  11. אני חושבת שבינתיים, כשמדברים על "בכל מחיר " מדברים רק על כמה ואיזה אסירים.
    ברור שזה מסתבך אם מדברים על מחירים אחרים.
    ועדיין יש הבדל בין נפילה בשבי בגלל מחדל – כמו שקרה עם גלעד, ואז, על מחדל משלמים.. ובין נפילה בשבי או מוות כתוצאה מלחימה. אלו שני מצבים שונים.

    • אני לא יודע איזה מחדל היה כששליט נחטף. אם מדובר בכשל מודיעני או מבצעי כזה או אחר, אז זה חלק מהעניין. אני מניח שיש לא מעט חללים, פצועים, נכים ושבויים ב-62 השנים האחרונות שלא היו הופכים לחללים, פצועים, נכים ושבויים אם לא היה איזשהו מחדל מודיעיני או מבצעי שקשור במותם. גלעד שליט שירת כחייל קרבי במוצב על גבול רצועת עזה. זה מציב אותו בסיכון לעמוד תחת התקפה ולהיפגע או ליפול בשבי. זה אכן מצער, אבל אלו חייו של חייל קרבי בצה"ל. מלחמת יום הכיפורים, למשל, היא מחדל. אלפי אנשים שילמו על המחדל הזה בחייהם. אלפי אנשים אחרים שילמו על המחדל הזה בשלמותם הגופנית. אלפי אנשים שילמו על המחדל הזה בבריאותם הנפשית. וכשהם התגייסו לצבא, הם היו מודעים לזה שזה חלק מהמחיר שגובה המדינה מאזרחיה.

  12. זה שאנו מודעים למחיר שיש לשלם עדיין לא אומר שלא מצפים מהשלטונות לעשות כל מה שביכולתם על מנת להתיר את הסבך.
    דרך אגב, מה הפתרון שלך?

    • אני לא בטוח שיש לי פתרון. אישית, ליבי יוצא לשליט ולמשפחתו. אני מאוד מבין את הניסיונות של המשפחה להשאיר את העניין על סדר היום הציבורי ולנסות לגייס את דעת הקהל להפעלת לחץ על קובעי המדיניות. אני די בטוח שאני הייתי מתנהג באופן דומה לו היה מדובר במישהו מהיקרים לי (ואז, כמובן, עולה השאלה האם פעולותיה של המשפחה לא תורמות להעלאת המחיר, אבל זה באמת מסובך מדי בשבילי). העניין הוא שאני לא מצפה מקובעי המדיניות לחשוב סנטימנטלית. השיקולים שלהם צריכים להיות הרבה יותר קרים. אני לא בטוח שאני יכול לחשוב ככה. בנוסף, העובדה שאני חושב שהמחיר שהחמאס דורש הוא מחיר סביר פחות או יותר מקשה עלי עוד יותר לתקוף את מי שמנסה להפעיל לחץ על המדינה לשלמו.
      יתכן שיש מקום להבהיר – אין בפוסט הזה משום מתיחת ביקורת על קיום הצעדה. הביקורת היא על זה שנראה לי שהעמדה הרווחת בציבור היא שבשל היותו של שליט חייל, על המדינה לצאת מגדרה עבורו יותר משהיא אמורה לצאת מגדרה עבור מי שאינו חייל. אני רואה בכך סממן נוסף של המיליטריזם של החברה הישראלית, שחלחל כה עמוק לתודעה של כולנו עד שאיש אפילו לא מדבר עליו (טוב, חוץ מכמה אנשים שדעותיהם נחשבות חריגות במיוחד).

  13. כל מה שכתבת כאן הגיוני לגמרי, מה שלא הגיוני הוא ששירבבת את טננבאום לעסק, האיש הפר בצורה גסה את החוזה שיש לכל אזרח עם המדינה (ולא חוזה בלתי כתוב, הוא עבר על חוקים מפורשים) וכמו שכבר כתבתי , בהיותו קצין בכיר זו חוצפה כפולה (רק תאר לך כמה חיילים מבריח הסמים הזה העניש כי לא חבשו כומתה או משהו כזה) וגם רשלנות כפולה כי הוא אמור להיזהר במיוחד. אם גלעד שליט היה מעשן סמים בעמדה, עובר את הגבול בשכרונו ונופל לידי החיזבאללה תיהיה בטוח שלא היתה התגייסות כזאת לטובתו.

  14. ניסחה את זה יפה גאולה כהן, כשהתנגדה לעסקת חילופי שבואים, ונשאלה מה היה קורה לו היה זה בנה. היא ענתה "מה זאת אומרת? אני בתור אמא היסטרית הייתי הופכת עולמות כדי לשחרר את הבן שלי … אני רק מקוה שראש הממשלה שישב אז לא יקשיב לתחנונים של אמא היסטרית".

    במאמר מוסגר, כמובן שלו בנה היה נחטף, אני לא חושב שאף אחד היה דורש להחזיר אותו.

  15. שי,
    אם בנה של הגברת כהן היה הנחטף, האמא ההיסטרית היתה אמו של החוטף, מתחננת שנסכים לחלץ את בנה. וכמובן, יש לקוות שראש הממשלה לא היה מקשיב לתחנונים של אמא היסטרית.

    • איזה שטויות, נראה לך שיש אירגון פלשתינאי כל כך מטומטם שיחטוף את צחי הנגבי?

  16. עדו, אתה צודק. אין פרטנר.

  17. נושא נפיץ בחרת.
    בגדול אתה צודק, אבל זו אחת הדילמות שלהיות צודק לא עוזר בה.
    מה שכן, הצעדה הזו לא תגרום לשום שינוי בעמדות אחד מהצדדים – מושמץ ככל שיהיה, השלטון שלנו ומצב החמאס מבחינה מדינית הם הגורמים שיקבעו את גורל העסקה ולא דעת הקהל הישראלית (זה טוב? זה רע? לא יודעת, אבל ככה זה).
    אבל – לצעדה הזו יש חשיבות סופר קריטית אחרת בכלל: הבעת תמיכה במשפחה שנפל בחלקה גורל מר, ממקום של הזדהות שבו זה היה יכול להיות הבן, האח, החבר של כל אחד ואחד מאיתנו.

    • יעל,
      כן, הנושא קצת נפיץ. החלטתי לא להיות עבד לאלוהי הרייטינג ולשיקולי המפרסמים🙂

      זה נכון שהשלטון הישראלי הוא זה שיקבע את גורל העסקה, אבל אני לא בטוח שזה נכון לומר שלדעת הקהל לא תהיה השפעה על זה. לדעת קהל יכולה להיות השפעה (אולי מוגבלת, אבל בכל זאת). יצירת דעת קהל חיובית חזקה בעד עסקה ובעד תשלום מחיר גבוה במסגרתה יכולה להבהיר למקבלי ההחלטות שמדובר פה בהחלטה שהם יכולים לקבל בלי לסכן יותר מדי את ישבניהם ואת הכסאות שעליהם הישבנים האלה מונחים.
      עם עניין ההזדהות אני בכלל לא מתווכח. כאבה של משפחת שליט מובן לי (עד כמה שהוא יכול להיות מובן למי שלא חווה דבר דומה מימיו). כמו שכתבתי באחת התגובות, יתכן שההזדהות הלאומית הזו פוגעת באינטרס של שליט ומשפחתו בכך שהיא מעלה את המחיר שתדרש ישראל לשלם במסגרת עסקה כלשהי, אבל אני לא חושב שיש לי את הכלים לברר אם האפשרות הזו היא אפשרות סבירה.

  18. רועי,
    הלכתי הביתה וחשבתי על שיחתנו.
    ואז נזכרתי בסיפור הידוע על ג'ורג' ברנרד שואו (ותודה לתמר שמצאה לי אותו באיטנרנט):
    Anecdotal dialogue
    GBS: Madam, would you sleep with me for a million pounds?
    Actress: My goodness, Well, I'd certainly think about it
    GBS: Would you sleep with me for a pound?
    Actress: Certainly not! What kind of woman do you think I am?!
    GBS: Madam, we've already established that. Now we are haggling about the price.

    כלומר – הויכוח הוא על המחיר. לא על האם בכלל לשלם אותו?
    ואני אומרת, כל עוד זה רק להחזיר מחבלים – החזירו את כולם. כך נרוויח:
    א. יוסר מעלינו הנטל הכלכלי שבהחזקתם
    ב. לא יהיה לאף אחד על מה להתמקח.

  19. […] נכנס לחיינו לפני קרוב לארבע שנים, זמן קצר אחרי שחזרנו מירח הדבש האיטלקי שלנו. אחותי שמעה במקום העבודה שלה על מישהו שמחפש בית […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: