פורסם על ידי: רועי רוטמן | 21 ביולי 2010

חמש דקות הפסקה

בשבוע שעבר הגיע לסיומו המאכזב המונדיאל, ולפתע פתאום הסתבר לי שאנחנו מצויים בלבה של התקופה שהיתה ידועה, כשהיינו צעירים, בשם "החופש הגדול". החופש הגדול (בדומה למונדיאל) משתרע על פני פרק זמן ידוע וקבוע מראש, שנראה ארוך מאוד בתחילתו וקצר מאוד, קצר מדי, בסופו. ישנה נקודת דמיון נוספת בין החופש הגדול לבין המונדיאל: ברגע שהוא מסתיים, מתחילה ספירה קדחתנית לאחור, לקראת חזרתו של האירוע. אלא שלעתים ההמתנה הארוכה מקשה מאוד על הממתינים, ואז הם קמים בבוקר, מפברקים כאב בטן ונשארים בבית (אם הם ממתינים לחופש הגדול. אם הם ממתינים למונדיאל הם מפברקים את אליפות אירופה בכדורגל). ומה הם עושים, הממתינים, כשהם נשארים בבית? נכון מאוד: הם רואים טלוויזיה.

כשאני הייתי נשאר בבית בתקופות ההמתנה שבין חופש גדול אחד למשנהו זה היה, תמיד, בשל מקרה חירום רפואי*. מעולם לא קרה שפיברקתי מחוש או כאב. אלא שגם אדם כמוני, שמצפונו נקי מכל רבב, חייב להעביר את שעות היום איכשהו, ולעתים קורה שהוא עושה זאת באותה צורה שבה בחרו המפברקים להעביר את יומם. זו הסיבה שגם אני צפיתי בטלוויזיה כשהייתי נשאר בבית, חולה וקודח, ולא הולך לבית הספר. וכמו שיכול לספר לכם כל תלמיד שנשאר בבית בשנות השמונים העליזות, בשעות הבוקר לא היה הרבה מה לראות מעבר לתכניות לימודיות שונות בטלוויזיה החינוכית. ואם אותו תלמיד משנות השמונים ניחן בזיכרון טוב, אולי הוא יזכור גם את השקופיות שמילאו את המסך בפרק הזמן שבין תכנית לתכנית, ובישרו לו מה תהיה התוכנית הבאה שבה יזכה לצפות. מכיוון ששקופיות כך סתם הן משעממות, הצמידו פרנסי הטלוויזיה החינוכית קטעי מוזיקה לאותן שקופיות. אחד הקטעים היה נעימה ג'אזית שלמדתי לאהוב מאוד במהלך כל אותם מקרי חירום רפואיים אמיתיים שמנעו ממני ללכת לבית הספר.

ברבות השנים רכשתי לי מעט השכלה מוזיקלית, ובין היתר התחלתי להאזין לשידורי תחנת הרדיו 88FM. באחת השבתות (או החגים), ערכה התחנה מצעד של קטעי הג'אז הגדולים של כל הזמנים. כשהגיע תורו של המקום הראשון, הופתעתי עד מאוד לשמוע כי מדובר באותה נעימה שליוותה את שקופיות ילדותי. אז קחו לעצמכם חמש דקות, ותקשיבו לזה.

-=-

*ט.ל.ח


Responses

  1. אכן מהנעימות הממכרות בעולם. ראוי גם לציון הסרט Pleasantville, החמוד בפני עצמו, שיש בו סצנה שלמה שמצולמת, ללא דיבורים, תחת הקטע הנ"ל.

  2. אני חייבת לציין שאני לא זוכרת את זה.
    אני הכרתי את הקטע הזה בשעורי המוזיקה בבית הספר………..

    • אפרת, ברוכה הבאה.

      איכשהו, בשיעורי המוזיקה בבית הספר שלי הקפידו ללמד אותנו אך ורק משירי ארץ ישראל הישנה והטובה. יותר משיעורי מוזיקה, אלה היו שיעורים שהכינו אותנו לערבי שירה בציבור עם שרה'לה שרון (או, לפחות, לטקסים השונים במהלך השנה).

  3. הפרט הבולט ביצירה הזו הוא כמובן היותה בחמישה רבעים (ומכאן שמה) – משקל חריג ליצירה מוזיקלית. ילדי שנות השמונים שנותרו בבית במהלך שנת הלימודים (או בחופשה הגדולה) וצפו בטלוויזיה היו עשויים להתקל ביצירה מוזיקלית מפורסמת נוספת שנכתבה במשקל חמישה רבעים. התדעו מהי?

    • יובל,
      אתה מסקרן אותי. זו לא הטוקטה והפוגה של באך, שליוותה את הפתיח של "היה היה". זו גם לא נעימת הפתיחה של "רחוב סומסום" (שיוני רכטר הלחין, ולכן אפשר לצפות למורכבות). הקהל מבקש רמז.

    • משימה בלתי אפשרית כמובן

  4. אני זוכרת את הנעימה הזו מאיזו תכנית רדיו נשכחת שקטע ממנה שימש נעימת הפתיחה.

    אחד הקטעים הכיפיים והאהובים🙂

    • הווטרינרית המשוגעת,

      תכניתו המיותרת של נתן זהבי ברדיו האזורי 103FM, "זהבי עצבני", עשתה שימוש ב-Take Five כנעימת פתיחה. הגאון שחשב על הקונספט הזה חשב שזה יהיה רעיון טוב להוסיף גם קולות של סירנות של ניידות משטרה ליצירה.

  5. ברמזים אני נורא חלש. תמיד אני נותן רמז מעורפל מדי או ברור מדי. בכל זאת אנסה – מלחין ארגנטינאי.

  6. מעולם לא האזנתי לזהבי עצבני, ולא ידעתי שהיה שם דבר נוראי כמו שאתה מתאר.

    אני מדברת על משהו נשכח הרבה יותר, קרוב יותר לשנות השמונים מאשר לתחנות האזוריות, אבל זה לא ממש משנה, אני לא זוכרת אפילו באיזו תחנה זה היה.

  7. יובל, אני מודה שרימיתי. הלכתי לויקיפדיה, בדקתי את קטגוריית המלחינים הארגנטינאיים, וברגע שראיתי את שמו של שיפרין הבנתי על מה אתה מדבר. האמת, הייתי בטוח שהוא אמריקאי.

    • אכן לנעימה זו התכוונתי (הפתרון בלחיצה על הלינק).
      אני, מסיבות שאין לי מושג מהן, הייתי בטוח שהוא הונגרי (!) ולמזלי בדקתי בויקיפדיה לפני שפרסמתי את הרמז. עכשיו אני מנסה להזכר מי אמר לי שהוא הונגרי.

  8. פוסט יפה (מפברקים את אליפות אירופה – LOL). אני דווקא לא זוכר את קטעי הג'אז שאתה מדבר עליהם. הזיכרונות החזקים שלי מהחופשים ומימי הפיברוק הם תכניות החשבון והאנגלית בשחור לבן, אח"כ נעימת הטלטקסט, טלטקסט, ובעיקר רואים 6/6.
    בדיעבד אני יכול להגיד שחיבתי לתכנית הזו,ובעיקר למימד האינטראקטיבי שבה, ניבאה את השעות שאשרוף שנים אחר כך באינטרנט.

    • הטלטקסט, אותה הוכחה נפלאה שאפשר לבנות את הקומה השלישית לפני שבונים את הקומה השניה. תודה על התזכורת.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: