פורסם על ידי: רועי רוטמן | 25 באוגוסט 2010

גילוי נאות

כשהייתי קטן, שמענו מוזיקה באמצעות פטיפון ותקליטי ויניל. אחד התקליטים האהובים עלי היה אלבומה הראשון והמצוין של להקת "גזוז". האלבום נפתח בשיר "תשע בכיכר", ואלבום שמתחיל בשיר לכבודו של מספר כל כך יפה כמו תשע אינו יכול להיות אלבום רע. האלבום גם אחראי לחלק ניכר מהאופן שבו אני תופס את מהותו של חוף הים, בזכות השירים "אמא ודני" ו"לכבוד הקיץ". גם "שיר העבודה" הנוגה-אך-אופטימי אהוב עלי וגם "קפה בתחתית", שמראה שגם פסימיזם אובדני יכול להיות מאוד שמח. אבל דווקא אחד השירים הפחות מוצלחים באלבום הוא השיר שעליו אני רוצה לדבר כאן.

תקליטי ויניל, כידוע, הם עניין רגיש. כל שריטה עלולה להקפיץ את המחט ולגרום להפרעות בשמיעה. מכשיר הפטיפון הספציפי של הורי נהג, לפעמים, להתמודד עם שריטות שכאלה באמצעות הרמת המחט מעל פני התקליט והחזרתה לתחילתה של הרצועה הראשונה. לעתים קרה דבר דומה בסיומה של הרצועה האחרונה, כאשר משום מה הפטיפון לא הבין שעליו לסיים את ההשמעה, והחזיר את המחט להשמעה חוזרת של הצד כולו. זו הסיבה שהנחתי במשך זמן רב ששמו של השיר הבא, האחרון בצד ב' של האלבום הראשון של "גזוז", אינו למעשה שם של שיר אלא הודאה של יצרן התקליט בקיומה של בעיה, וחשבתי שזה מאוד יפה מצדו שהוא טורח להזהיר אותי מפניה.


Responses

  1. מה זה פטיפון?

    • עוגה קטנה המוגשת כקינוח בסיום הארוחה (היה לך למנ"ר).

  2. פטיפון אוטומטי? משוכללים הייתם.

    • זה היה פטיפון שמצפה את עצמו בשוקולד ומגיש את עצמו לשולחן. היה קצת לא נעים לאכול אותו. בכל זאת, כמעט יצור תבוני.

  3. למעשה, מכיוון שהוא שר, בטח שלא יכולתם לאכול אותו.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: