פורסם על ידי: רועי רוטמן | 10 בנובמבר 2010

ציפור קלאסית

אלו מכם שמכירים אותי קצת, יודעים ששמורה בלבי פינה חמה ליענים. מאז התקופה שבה עבדתי בספארי והתוודעתי לעופות הכה מטומטמים האלה, הפכה דמותה של היען למעין מסיכה שאני לובש כשאני מתחבר לאינטרנט. עם הזמן, אמנם, מסיכות מהסוג הזה הפכו לנדירות אבל גם היום, אחד המקומות שבהם אני מבלה יותר מדי מזמני המקוון הוא מקום שבו כאשר מדברים על "היען", הרבה אנשים מבינים שהכוונה היא אלי.

אבל, יתכן שהחיבה ליענים היא עניין שמקורו בפרק מוקדם יותר של חיי. הסרט פנטזיה, שכבר הזכרתי בעבר את העובדה שיצא לי לצפות בו כמה פעמים כילד קטן (ועוד לא מעט פעמים כילד יותר גדול), זכור בעיקר בשל תפקידו של מיקי מאוס כשוליית הקוסם והצמדת הסימפוניה השישית של לודוויג ואן-בטהובן לסצינות מהמיתולוגיה היוונית. אלא שבקטע נוסף, לצליליו של "מחול השעות" מאת אמילקארה פונקיילי, מציג בפני הצופה יענים שרוקדות בלט בחינניות שאין כמותה. לא הייתי פוסל את האפשרות שהקטע הזה, שלחלוטין נשתכח ממני עד שנתקלתי בו במקרה לאחרונה, ישב לו, רדום, בתת המודע שלי והקל על יעני הספארי להותיר עלי את הרושם הכביר שהותירו עלי.


Responses

  1. משם הפוסט הייתי בטוח שהוא יעסוק בצ'רלי פרקר.

    ואם אני כבר כאן: הצפיה בפנטזיה בקולנוע ("חן" ברחובות, עוד לפני שהוא היה 'רב-חן', והוא הורכב מאולם אחד ענקי), היא אחת מחוויות הילדות המכוננות שלי. כמובן שמיקי מאוס המפקד על גלי הים ואחר כך נאבק במטאטאים הוא הקטע שנחרת בזכרוני בצורה החדה ביותר, אבל רק קצת פחות ממנו זה "לילה על הר קרח" של מסוגורסקי. האימה שאחזה בי אז היתה מהסוג המפתה, כשאני מכסה את העיניים בידיים אבל נהנה מאוד מהאפשרות להציץ ולפחד. העובדה שאני *נהנה* מלהרגיש פחד זכורה לי כמשהו מהפנט כמעט.
    אני מניח שזה לא חדש או מפתיע – קישון פעם כתב על רפי בנו שהוא "יצא לגינה כדי לפחד מחתולים" – ושההתמודדות עם פחד בסביבה מוגנת ובחברת ההורים היא צורך פסיכולוגי מוכר.

  2. יובל, אכן צריך מתישהו להתייחס גם לפארקר. נראה מה אפשר לעשות.

    עניין הפחד הוא באמת מעניין. פנטזיה, כשאני חושב על זה, הוא סרט רווי בסצינות שעלולות להיות מפחידות. "לילה על הר קירח" הוא המקרה המובהק ביותר, אבל גם מאבקיו של מיקי מאוס במטאטאים יכולים לעורר פחד, ובפוסט קודם הזכרתי את העובדה שבאחת משלוש הפעמים שראיתי את הסרט בקולנוע נאלצנו לצאת באמצע כי אחי נבהל מהטירנוזאורוס רקס ב"פולחן האביב". ובטח יש עוד כמה סצינות ששכחתי.

  3. סילוף מרושע מצידו של יובל 'רפי יצא לפחד משבלולים' בשם החתולים אני מוחה!

    • עדו – מילא החתולים, "לפחד משבלולים" הרבה יותר מצחיק מאשר הגרסא שאני הצעתי. אתה צריך למחות בשם קישון.
      (תודה על התיקון, כמובן)

  4. מ"פנטזיה" אני זוכר רק את המטאטאים. נדמה לי שאיכשהו פספסתי קצת את הסרט הזה.
    הפוסט גרם לי לחשוב על נושא שמעסיק אותי מדי פעם, והתגובות על הפחד חידדו את זה: שריטות ילדות. יש דברים שאני זוכר מהילדות ככאלה שהיה לי נורא קשה להבין ולהכיל, ואני מרגיש שהם ממש השאירו לי שריטות כאלה, שעד היום מפתיעות אותי לפעמים עם איזה גירוד לא צפוי.
    השריטות האלה הם בד"כ סרטים (הסרט "יער האיזמרגד" למשל), והקטע המוזיקלי שהכי זכור לי ככזה הוא "פטר והזאב".
    המשפט של קישון ענק.

  5. ניר, מעניין שאתה מזכיר דווקא את "פטר והזאב". הכרתי פעם מישהי שהיתה מתחילה ממש לבכות מפחד כשהיא היתה שומעת את היצירה. הכרתי אותה כשהיא היתה בת 17, ולסיפור הזה נחשפתי בערך כשהיא היתה בת 20. כנראה שפרוקופייב ידע דבר או שניים על פסיכולוגיה של ילדים🙂


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: