פורסם על ידי: רועי רוטמן | 12 בנובמבר 2010

אגדות ילדים

כששואלים את אבא שלי מה הוא אוהב בספרים שהוא קורא, הוא משיב "אגדות". הכוונה שלו אינה לסיפורי ילדים דוגמת "שלגייה ושבעת הגמדים" או "סינדרלה", אלא לספרים שיש בהם מימד פנטסטי, ספרים שבהם המציאות מצייתת לחוקים קצת שונים. כשמבקשים מאבא שלי לתת דוגמאות, הוא מזכיר את גבריאל גארסיה מארקס ואת מאיר שלו, ותמיד-תמיד מקפיד לומר "לך, תקרא את בורחס" (עד עכשיו, אני מודה, לא קיימתי מצוות כיבוד הורים בהקשר זה). וריאציה מסויימת של החיבה הזו לספרות פנטסטית עברה גם אלי, ונדמה לי שכך ניתן להסביר את המשיכה העזה שלי, כילד, ל"הוביט" של טולקין ואת האהבה שלי כאדם מבוגר לכתיבתם של גבריאל גארסיה מארקס וז'וזה סאראמאגו.

בעזרת הפרויקט היפה "סיפור חוזר" התגלגל לידי לפני כמה זמן הספר "הסיפור שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית",  ובו כמה סיפורים קצרים מאת גבריאל גארסיה מארקס (אשר לאחד מהם התייחסתי בפוסט הזה). נדמה שבסיפוריו הקצרים שינה מארקס מעט את התמהיל הרגיל של פנטזיה ומציאות שבו נהג להשתמש, והרשה לעצמו להפליג למחוזות פנטסטיים עוד יותר מהרגיל. הסיפורים האלה נטועים בעולם שנראה כמו השתקפות מעוותת של ארץ דרום-אמריקאית, אשר לגיאוגרפיה שלה אין קשר אמיתי לגיאוגרפיה של קולומביה, בה חי מארקס. העולם בסיפורים האלה מציית גם לחוקי טבע שונים, ומלאכים ממורטי כנפיים מופיעים בו לצד סבתות זקנות שאינן מתות גם באוכלן עוגה מלאת רעל, והים פולט ניחוחות של ורדים כששטות עליו ספינות רפאים. שאבתי מהספר הנאה מרובה מכיוון שהוא ניתק אותי כמעט לחלוטין מהעולם המוכר לי והטיל אותי לעולם שאת כלליו אני לכאורה מכיר, אלא שלכל אחד מהם יש איזשהו טוויסט בלתי צפוי.

לאחרונה, בחסותם של האוטובוסים אל העבודה וממנה, סיימתי את קריאתו של הספר "משפחת יאסין ולוסי בשמיים", שכתבה דניאלה כרמי. הספר היה מונח בערימת הספרים המחכים לתורם להיקרא כשנה וחצי, מאז שקיבלתי אותו בחינם בדוכני הוצאת "עם עובד" בשבוע הספר של 2009. איכשהו, העובדה שהוא ניתן לי בחינם גרמה לי לחשוב שההוצאה לא ממש מאמינה בספר והרתיעה אותי מלנסות ולקרוא אותו. אלא שבערך 10 עמודים אחרי שהתחלתי לקרוא, נפלתי לתוך העולם הכי מארקסי שמצאתי מחוץ לספריו של מארקס. הספר מורכב משתי נובלות (אם אני לא טועה בשימוש במושג) שבבירור מתרחשות בישראל. אבל זו ישראל מופשטת, חסרת גיאוגרפיה מוגדרת (להוציא ירושלים) ונטולת הקשר של זמן ותקופה. איכשהו, ההתעלמות מכל הקשר כזה יוצרת תמצית מזוקקת יותר של הישראליאנה, וזה הצליח לדבר אלי. וכמובן, העובדה שאחת מהנובלות האלה מרפררת לביטלס על ימין ועל שמאל בוודאי שתרמה את חלקה.


Responses

  1. חברות האוטובוסים אכן צריכות להתחיל לשווק את עצמן בתור "נותנות החסות לספרות". הכי זמן איכות עם ספר (אם כי לאוטובוסים פנימיים עדיף לי קובץ סיפורים קצרים על פני רומן)

  2. בעצם, יותר עדיף שחברות מסחריות לא יתנו חסות לספרות. אבל, נו, הבנת.

    • אני חולקת עלייך. אני חושבת שחברות מסחריות צריכות לעשות שתפ"ים עם הספרות (לא לתת חסות, כי די כבר להיות בעמדת הקבצן שזקוק לנדבה). להן יש את הכסף. לספרות יש את הערך – שני הצדדים יוצאים נשכרים והכי חשוב – הציבור.

  3. אני לא יודע מה עמדתי בסוגייה הזו. אני כן יודע שהשמעת תשדיר פרסומת ברדיו בזכותו של ספר כזה או אחר (בדרך-כלל, איכשהו, זה בקריינותו של אלכס אנסקי) מהווה שיקול מכריע נגד רכישתו של אותו ספר.

    • הממ.. האם התחלת לבזבז חשמל בפראות בעקבות התשדירים עם קובי מידן? כי הם די דומים, מין טון אבהי שגורם לך להרגיש שאתה לא בסדר אם לא תקנה את הספר(אנסקי) או תחסוך בחשמל(מידן) אבל אם כן תעשה מה שאומרים לך אז אתה ממש ילד טוב.

  4. התגובה האוטומטית נגד פרסום רדיו מוכרת אבל נטולת הצדקה. פרסום ברדיו לא מעיד דבר על ספר. יש ספרים שמקבלים קמפיין כי מישהו במשפחת הסופר קשור למישהו שיכול לקבל מחיר ממש טוב, ורוב האחרים מקבלים קמפיין כי הם מכרו מספיק כדי לממן אותו. חלקם ספרים טובים, אחרים גרועים. זה פשוט חסר משמעות.
    אפשר בהשאלה את הספר ההוא של כרמי?

  5. רוני,
    אני יודע שאין מישהו שיושב ובוחר בכוונה רק את הספרים הרעים לעשות להם פרסומות ברדיו. אבל העניין הוא שכל שלושת או ארבעת הספרים שקראתי ושפורסמו ברדיו היו ספרים מחורבנים. אז פיתחתי רתיעה.
    ואת הספר של כרמי אני אשמח להשאיל. פני בצינורות הפחות פומביים לתיאומים וקביעות.

  6. לי דווקא לא הייתה התנסות ספציפית עם ספרים מפורסמים (מלשון פרסומת, כמובן).

    רק שהתחושה מבחינתי היא שברגע שזה קיבל את קולו של אנסקי (קול נעים, יש לומר), המשמעות היא שמדובר בבסט סלר במובן הרע של המילה (למשל – "לאכול, להתאהב, לאהוב", הנורא).

  7. אה, ובלי קשר – רונן דורפן שינה גירסה. הוא כבר לא 2.1 (בסילבוס, משמאל).

  8. איל, צודק. המחדל תוקן (יש לציין שזו לא אשמתי. בשנה וחצי שהבלוג שלי מתנהל, דורפן התקין גירסה חדשה כבר פעמיים. קשה לעקוב).

  9. קשה לעקוב, נקודה. האתר החדש מעייף. ההתלהבות הראשונית התהפכה לתחושת עומס יתר, התלהבות מוגזמת של הכותבים ומעורבות יתר של אחד, בקרמן.

    • עד כמה שזה המקום לנהל דיון על בלוגים שאינם הבלוג שלי, אגיד שאני מסכים. זו הסיבה שאני לא עוקב אחרי כל מה שקורה בדה-באזר, אלא רק אחרי שלושה כותבים שאחריהם עקבתי גם לפני שהאתר עלה לאוויר (דורפן, עמית לוינטל ודורון קרמר). מבין השלושה, רק לוינטל שינה משמעותית את אופי הכתיבה שלו בהשוואה לכתיבתו העצמאית (יש פחות הומו-אירוטיקה ויש יותר כדורגל. וגם יש תחושה שקצת עורכים אותו, ולוינטל זקוק לעורך. הוא הרוויח מאוד מהמעבר).


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: