אסטרונומיה למתחילים

אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני מי שמתגייס לצבא הוא הלם הבקו"ם. המפגש הראשון של המגוייס הטרי עם מערכת המשמעת הצבאית ועם מחיקת הזהות האינדיבידואלית והחלפתה במספר אישי ובמדים אחידים. הרגשת האפסות שחש החייל יכולה לטלטל אותו מאוד, וככל שימצא מהר יותר דרכים להתמודד עמה, כך ייטב.

רצה הגורל, ואת סוף השבוע הראשון של הטירונות שלי ביליתי בבית. ביום שישי בבוקר היה איזשהו מסדר, בדקו שאנחנו מגולחים ומצוחצחים למשעי, העבירו לנו תדרוך יציאה ושלחו אותנו באוטובוס אל התחנה המרכזית של תל אביב. השמחה על היציאה הביתה התערבבה בתוגה על השבוע הקשה שעבר עלי ובעייפות רבה. כשהגעתי לתחנה המרכזית חשבתי שהרווחתי בזיעת אפיי את הזכות לפנק את עצמי במתנה, ונכנסתי לחנות דיסקים (סופר זאוס. לא החנויות שמוכרות דיסקים מזוייפים. אני לא כזה). אחד הדיסקים שרכשתי היא אוסף משירי מונטי-פייתון, שעד אז לא הייתי מודע לפועלם המוזיקלי (הכרתי את Always Look on the Bright Side of Life ועוד שיר או שניים, אבל לא מעבר). במהלך סוף השבוע האזנתי לדיסק, וגיליתי בו נחמה קטנה. אמנם, הצבא עשה כל שביכולתו על מנת להראות לי עד כמה אני קטן בהשוואה לצבא, אבל אחד השירים בדיסק הזכיר לי שכשמסתכלים על התמונה הכוללת, הצבא ואני נמצאים במקומות הרבה יותר קרובים זה לזה על הסקאלה שבין "קטן עד כדי אפסות" לבין "גדול וחשוב עד מאוד".

וכמובן, הצבא שלנו הוא אחת הסיבות שיש להתפלל לקיומם של חיים תבוניים אי שם בחלל.