פורסם על ידי: רועי רוטמן | 12 בינואר 2011

מגדל השן

המדור "שיר אחד בשבוע", שזמן רב לא התפרסם, בניסיון קאמבק. לא מבטיח שזה יחזיק מעמד.

-=-

ביום שישי האחרון של שנת 2010 נסענו לבית הוריה של אשתי בעיירה הבווארית הציורית שעליה כבר סיפרתי לכם. הדלקנו את הרדיו באוטו וגילינו שבגלגל"צ משדרים את המצעד השנתי לסיכום השנה. לבקשתה של אשתי, לא העברתי תחנה והמשכנו בנסיעה תוך שאנו מאזינים למצעד. הצטרפנו לשידור באמצע השיר שהגיע למקום השמיני. לא הכרתי את השיר, אז המתנתי בסבלנות לשיר שהגיע למקום השביעי. גם אותו לא הכרתי. כשהגיע השיר שהגיע למקום השישי, גיליתי שהוא שיר שאני לא מכיר. אני מניח שאתם מתחילים לזהות את הדפוס, שחזר על עצמו גם בשירים שהגיעו למקומות החמישי והרביעי. להפתעתי, גיליתי שאת השירים שהגיעו למקום השלישי והשני דווקא כן הכרתי (שניהם שירים שנכפו עלי: האחד הוא שיר המקפלות שאי אפשר היה לברוח ממנו והשני הוא איזה משהו של, מסתבר, ליידי גאגא שבסטודיו שבו אני עושה פילאטיס אוהבים להשמיע למתעמלות בשיעורי אירובי), אבל את השיר שזכה במקום הראשון לא הכרתי. ופתאום הבנתי: איכשהו, יוצא שאני לא מאזין למוזיקה עכשווית. מאז "שירים ליואל" של רונה קינן לא שמעתי אלבום חדש שהצליח לתפוס אותי ולגרום לי לנסות ולהכיר אותו כמו שצריך. פה ושם אנשים, בעיקר בטוויטר, מציגים בפני מוזיקה שלא הכרתי, אבל אני מודה שגם כשמדובר במוזיקה שהיא לטעמי, אני לא מקדיש את המאמץ לנסות ולהכיר אותה יותר לעומק.

באחת  השיחות שניהלתי בעבר עם יפתח דיברנו על הטעם המוזיקלי שלנו. ליתר דיוק, דיברנו על זה שאנשים בגילנו כבר לא באמת משנים את טעמם המוזיקלי, וממשיכים לאהוב את הדברים שאהבו עד, נניח, סביבות גיל 25 או דברים מאותו הסוג שאהבו עד אז. בזמנו לא ממש הסכמתי עם הרעיון הזה, ואני מניח שגם היום אני יכול למצוא דוגמאות לאנשים שהכלל הזה לא חל עליהם. אבל רוב האנשים שאני מכיר, ובכלל זה אני עצמי, כנראה שבאמת מתקבעים בטעמם המוזיקלי בשלב, יש להודות, מוקדם יחסית של חייהם. ההאזנה למצעד השנתי של 2010 העמידה אותי בפני עובדה מעציבה מאוד: התקבעות הטעם שלי הפכה לקיבעון, שבתורו הוליך לניתוק, קצת סנובי, מהמוזיקה שעושים היום. עקרונית, הייתי אומר שמדובר בעניין עצוב מאוד, ושחבל לי שהסקרנות המוזיקלית שהייתה בי לפני עשור שנים לא השתמרה. אבל אז אני נזכר בזוועות המוזיקליות שהאזנתי להן במצעד השנתי הזה, נזכר שסוג המוזיקה הזה הוא ערימת השחת שבתוכה אני צריך לחפש מחטים של מוזיקה ששווה את טרחתי, נכנע וחוזר אל דל"ת אמותיו של ארון התקליטים היעני.


Responses

  1. הטעם המוזיקלי שלי התגבש בערך בגיל עשר, היות ואימא שלי הייתה מאזינה קבועה לרשת א' אז חוה אלברשטיין זה פחות או יותר שיא ההתפרעות מצידי. אבל גיליתי שאני יכול להנות משירים שנכתבו גם לפני עשרים שנה היום, כלומר בעוד עשרים שנה חלק מהשירים ששומעים היום ברדיו יתחילו למצוא חן בעיני אז לא צריך להתייאש.

  2. אני רק רוצה לתקן משהו – את השיר שהיה במקום השני הכרת לא רק בגלל הסטודיו, אלא גם בגלל המונדיאל.

    • אחת שיודעת, זה לא מדויק. כשתיארו את השיר לפני ההשמעה ואמרו שהוא היה שיר המונדיאל (ואני לא בטוח שזה השיר שהיה במקום השני) אמרתי "אה, אני בטח אכיר אותו". ואז כשהוא התנגן גיליתי שאני בעצם לא מכיר אותו.
      ואני חושב שלאט לאט אנשים פה יתחילו לחשוד בזהותך.

  3. אנשים לא יתחילו לחשוד בזהותי, כי זהותי נחשפה ולא במקרה על ידי ודי בכוונה כבר לפני מספר פוסטים.

    • העיקר שהוא נוזף בי כשאני מנהל שיחות עם יפתח למרות ששנינו לא חולקים את אותו מרחב מחוץ לאינטרנט.

  4. עדו, אני לא נוזף בך. אני מאיץ בכם לקחת לעצמכם חדר. אני רוצה לעזור לכם, לא לנזוף בכם.
    ומה לעשות שההמלצה הזו קצת מיותרת במקרה הזה, כי אחת שיודעת היתה מספיק נחמדה כדי לקחת איתי דירה שלמה, ולא רק חדר.

  5. אתה עושה פילאטיס?
    מתי בדיוק עברת השתלת שחלות???

    • אחד שלא יודע,
      כמה שעות אחרי הזמן שבו אתה התעוררת באמבט קרח במלון נידח באיסטנבול וגילית תפרים לא מאוד מקצועיים בשיפולי בטנך.

  6. ההבנה הזו היכתה בי כשגיליתי שאני לא מכיר את שיר השנה *הישראלי* של לפני שנה או שנתיים (דואט שקראו לו משהו עם דבש). מאז הגעתי לשתי מסקנות אחרות:
    1. זה לא שאני לא מעודכן כמו שאני לא מקשיב לגלגל"צ.
    2. בעקבות הערה נכונה של ה"אחת שיודעת" שלי* (שמה המלא הוא מ"ם) – עם הזמן יש לי ולה דווקא יותר ויותר סבלנות לשמוע דברים חדשים, במובן המעניין יותר של "חדש". פעם הייתי מכיר הרבה יותר שירים עדכניים אבל כשהייתי שומע משהו שנשמע קצת אחר הייתי מעביר תחנה. עכשיו אני הרבה יותר פתוח לסגנונות שלא הכרתי. מה שכן, לשמוע עוד שיר שטאנצי של ליידי גאגה/קישה/פטרישה, זה כבר הרבה פחות מעניין אותי.
    *כשאני חושב על זה לגברים רבים יש בבית "אחת שיודעת", שזה כנראה קיצור של "אחת שיודעת יותר ממך".

  7. יש כל כך הרבה מוזיקה מצוינת חדשה. בדרך כלל היא לא מגיעה למצעדי הפזמונים או גלגלצ

  8. מצעד השנה של גלגל"צ זה גם לא בדיוק המקום בו "הצעירים" מחפשים את המוזיקה הטרייה שלהם. אני מניח שגם אני לא הייתי מזהה שם יותר משניים-שלושה שירים, ולא אוהב אותם.

    חשבתי שאני מקובע מוזיקלית. היו לי 6 דיסקים של The Who, שבעה של דייויד בואי ועוד כמה מהסוג הזה, וחשבתי שיספיק לי. ואז הגיע קיץ 2010; אני חושב שבחודשים מאז שמעתי 50 אלבומים חדשים, שרובם יצאו השנה, ואהבתי 20. לגבי חמישה מהם כבר הבטחתי לעצמי שאותם אשמיע לילדים שלי בבוא היום, כמו שאבא שלי עשה בזמנו עם התקליטים שיצאו כשהוא היה בגילי.

  9. יש דברים שאכן חלחלו בגיל מוקדם ומשפיעים על הטעם שלי עד היום – החיבה לצלילים ממחוזות הניו-ווייב של ילדותי באייטיז, למשל.
    אבל מעבר לכך, דווקא יש לא מעט דברים שאהבתי בגיל העשרה וכיום אין לי שום עניין להאזין להם, ודווקא מאז גיל 25 והלאה נפתחתי לשמוע עוד ועוד אמנים חדשים וסגנונות מוזיקליים אחרים.

    ועם כל זאת, גם אני לא מכירה את רובם המוחלט של השירים בגלגלצ. זה לא כי הטעם שלי מקובע מדי מכדי להקשיב למשהו חדש, אלא כי הטעם של עורכי גלגלצ הוא מקובע, משעמם ודלוח מכדי שאצליח להאזין לתחנה ליותר מעשר דקות ברצף. אני פשוט מחפשת את המוזיקה החדשה שלי במקומות אחרים.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: