פורסם על ידי: רועי רוטמן | 20 בינואר 2011

שאלות שלא שואלים

לפני כשבועיים, הרגו חיילי צהל את עמאר קואסמה, תושב חברון בן כ-65. כוח של צה"ל נכנס לביתו של קואסמה באישון ליל בחיפוש אחר מבוקש, וכשקואסמה המבוהל קפץ ממיטתו, הוא נורה ונהרג (התיאור הזה מניח שגרסת צה"ל לאירוע היא נכונה. לא בטוח שזו הנחה אינטיליגנטית. הפלסטינים טוענים שקואסמה נורה במיטתו). הבוקר התפרסמו ממצאי התחקיר שערך צה"ל בעקבות האירוע, שהרי צה"ל הוא גוף שאין לו שום בעיה לבקר את עצמו (טוב, למעשה צה"ל הוא גוף שמתעקש שרק הוא יכול לבקר את עצמו, אבל למה להיות קטנוניים?). הממצאים קובעים כי החייל שפתח באש ראשון פעל בהתאם להוראות הפתיחה באש, ולכן לא נפל בפעולתו כל דופי. נקבע שהוא חשש לחייו, ושעובדה זו הצדיקה את הפתיחה באש.

חייל נוסף, שהבחין בחייל הראשון פותח באש והצטרף אליו, לא יצא כל כך בזול. ממצאי התחקיר העלו שהוא היה צריך להפעיל קצת יותר מחשבה, ולא לקפוץ ולעזור לחייל שחושב שהוא במצוקה. לכן, קובע התחקיר, לא יוארך שירותו של איש הקבע הזה (ולא ברור לי אם המשמעות היא שהוא ישוחרר מיידית מהצבא, או שפשוט לא יחדשו איתו את החוזה בבוא העת). חשוב לשים לב לאחד המשפטים בתחקיר, הקובע שהסנקציות כלפי איש הקבע ננקטות למרות שיתכן ומעשיו לא השפיעו על התוצאה הסופית. מכאן אפשר להסיק שהיורה הראשון הפגין מיומנות משביעת רצון בתפעול נשקו.

יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהתחקיר הזה. הדבר הראשון הוא שצה"ל מעודד חיילים להגן על עצמם, ומוכן לתת לחייל שחש סכנה לחייו את הקרדיט שהוא לא הוזה. אבל את זה, כמו שכתב יוסי גורביץ, כבר ידענו.

דבר נוסף שאפשר ללמוד הוא שהיחס שמקבל איש הקבע בסיפור הזה הוא כבר יותר מוזר, ובעצם מצביע על כך שהצבא אינו מעודד מחיילים להגיש סיוע לחבריהם לנשק. התחקיר בעצם אומר לאיש הקבע: "זה שאנחנו נקבע, כשנעשה תחקיר במשרדינו הממוזגים (או בחפ"קנו המאובק. היינו הך), שהחייל היורה באמת חשש לחייו לא אומר שאתה, בלהט הפעולה המבצעית, יכול להגיע למסקנות כאלה. אז תעשה טובה, תנצור את הנשק".

אבל את כל הדברים האלה אנחנו לומדים רק אם אנחנו מניחים מראש שהנהלים של צה"ל הם נהלים ראויים, ושמי שפועל לפיהם פועל כראוי. אבל אולי יש צורך שנשאל את עצמנו האם נהלים, שמוליכים לסיפור כמו זה של עמאר קואסמה או כמו הסיפור שעליו כותב יוסי גורביץ בפוסט שאליו קישרתי אך לפני שתי פסקאות, הם אכן נהלים ראויים, או שמא זה מקרה נוסף שבו אנחנו אומרים לעצמנו "אם צה"ל אומר שזה בסדר, צה"ל בטח יודע".


Responses

  1. ממה שאני הבנתי מהפרסומים, מה שהיה שם זה רצח. פשוט רצח.
    בין אם הנרצח היה ישן, בין אם הוא סתם שכב ובין אם הוא "קפץ בבהלה", הוא היה במיטה. הוא לא היה חמוש, הוא לא היווה איום בשום שלב. ולכן, מה שקרה שם היה פשוט רצח.
    את זה שאנחנו נותנים לגיטימציה לרצח כבר עשרות שנים, את זה שהעונש הוא לא על הרצח אלא על כך שהחייל השני "לא פעל נכון", ואת זה שהעונש – על רצח – הוא חופשה מוקדמת בהודו או בדרום אמריקה, את זה קשה לשאת עוד.
    אני מאשים את החיילים אבל הם האשמים הקטנים בסיפור הזה. לא יודע מה הייתי עושה במקומם, כשאני עם מחסנית בקנה, בתוך בית של "מבוקש", במתח שיא, כש(נניח) מישהו קופץ ממיטתו בבהלה. מי שאשם פה יותר הוא מי ששם אותם שם. ומי שהכי אשם פה זה אני, ואנחנו, שכבר עשרות שנים מאפשרים בתמיכתנו השקטה (ולעיתים הקולנית) למצב המטורף הזה להימשך. אנחנו רוצחים אנשים, מדי שבוע, ברחובות, בהפגנות לא אלימות, בתוך בתים. אנשים לא חמושים, אנשים חפים מפשע. ילדים. אנחנו רוצחים אנשים כל הזמן, ואנחנו כבר לא יכולים לגלגל עיניים ולהגיד שאנחנו לא יודעים מזה.

  2. אני לא יודע אם כבר כתבתי את זה פה אבל היה פעם מקרה של קצין בכיר שדעתו נשתבשה עליו קצת, הוא ראה מכונית מוכרת ברחוב, החליט שעוקבים אחריו וירה בגלגלים שלה, למחרת היום כבר התפרסם איזה מכתב למערכת ב'ידיעות' שקבע ש'זכותו וחובתו של קצין בכיר לנקוט באמצעים אם הוא מרגיש מאויים..' או משהו בסגנון.
    הייתי מצפה שאחרי מלחמת יום כיפור אנשים כבר יפנימו את האמת על הצבא שלא לדבר על זה שרובנו שירתנו בו ויודעים מה הוא שווה באמת אבל לא, אם החייל ירה הוא 'חש מאויים' ולא פשוט 'היה בפאניקה'.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: