פורסם על ידי: רועי רוטמן | 26 בינואר 2011

למה בכלל לענות לטלפון?

לפני כמה זמן ביקשה נועה, ממני ומעוד ציבור אנשים מכובד, שנספר איש-איש מהי הנעימה שמתנגנת מרמקולי הטלפון הסלולרי שלו עת מתקשר אליו מישהו (מה שקרוי בפי העם, כך מוסרים לבלוג מקורותיו, "רינגטון"). לצערי, בימים אלו אני נאלץ להשתמש בטלפון סלולרי עתיק יומין, אשר אמצעי החיבור שלו למקורות מוזיקליים חיצוניים אינם קיימים למעשה, ולכן הרינגטון הנוכחי שלי הוא די בנאלי. וזו הסיבה שלא נדבר על הרינגטון הנוכחי שלי, אלא על הרינגטון ששימש אותי בשמונה השנים האחרונות (ושבמהרה בימינו יחזור לשמש אותי).

אי שם בשנת  2003 גיליתי, לייט-אדופטר שכמותי, שהטכנולוגיה הסלולרית הגיעה למצב שמאפשר לי לגלוש לאתר של חברת הסלולר שבה אני מנוי, לאתר שם נעימות שונות ומשונות (או, יותר נכון, גרסאות מידי של שירים מוכרים) ותמורת תשלום פעוט לשלוח מי מהן אל מכשיר הטלפון האישי שלי ולהגדירה כרינגטון שלי. אלא שמה לעשות, ורובן המוחלט של הנעימות היו זבל מוחלט שלא הייתי מוכן לשמוע כל פעם שמיטב קרוביי וחבריי מתקשרים אלי. נברתי באתר חזור ונבור, עד שגיליתי סקציה בה אוגדו כמה עיבודי מידי נוראיים לקטעי ג'אז שונים. רוב הדברים היו לא מאוד מעניינים, אבל היה שם קטע אחד של ג'ון קולטריין, שפחות או יותר באותה תקופה התחלתי להבין שאפשר ליהנות מהמוזיקה שלו. הקטע הזה, שכבר אז מאוד אהבתי אותו, נקרא Mr. P.C, על שמו של פול צ'יימברס, הבסיסט המצויין שניגן עם קולטריין עוד מימי חברותם המשותפת בחמישייה של מיילס דייויס (ושסימן ההיכר שלו היה בכך שבעת סולואי הבס הוא לא הסתפק רק בפריטה על המיתרים באצבעות, אלא עשה שימוש רב בקשת). שילמתי, הקטע נשלח אל המכשיר שלי והחל לשמש כרינגטון הקבוע שלי.

כשנתיים לאחר מכן, פינינו, אשתי ואני, דירה נוראית ששכרנו בתל-אביב. כמו שיודע כל מי שמכיר את שוק השכירות התל-אביבי, משמעות הדבר היתה שמצעד של שוכרים פוטנציאליים הפך את הדירה שלנו לתחנת רכבת בכל שעות היממה. אחד מאותם שוכרים פוטנציאליים היה הסקסופוניסט אלי דג'יברי. הוא נכנס לדירה, העיף מבט על מדף הדיסקים עמוס אלבומי הג'אז ונד בראשו לאות הערכה. ואז הטלפון שלי צלצל, והוא כרכם פניו ונזף בי: "קולטריין? ככה אתה שומע קולטריין?".

אני מקווה שדג'יברי ישמח לדעת שברבות הימים הגיעו לחזקתי מכשירים סלולריים מתוחכמים יותר, והתחלתי לשמוע את הרינגטון שלי בגרסה קצת יותר קרובה לזו שאליה התכוון המשורר (קצת. בכל זאת, רמקולים של טלפון).


Responses

  1. שבע דקות של תענוג הקולטריין הזה, אה – גם כתבת משהו מעל? לא שמתי לב😉
    אתה צריך לכתוב לעיתים יותר תכופות. יכול להיות שהפכת מספר לא מבוטל של אנשים למומרי ג'ז בזכות הפוסט הזה.

  2. זאת בדיוק הסיבה שאין לי רינגטון לטלפון, אם הרינגטון מוצלח אז אתה לא רוצה לקטוע את הצילצול באמצע.

  3. איזה פוסט מקסים.
    אני השתמשתי ב"ג'ון, אנ'רק רוקד פה" של דויד בואי. עכשיו הנייד לא מוכן לוותר על שטחי אכסון בזכרון שלו.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: