כל הזמן שבעולם

לפני ארבעה שבועות פוטרתי ממקום עבודתי. מאז אני יושב בבית, מחנך את שירה ומחפש עבודה. מכיוון שתהליך חיפוש העבודה הוא תהליך די פסיבי שלא גוזל זמן רב (שולחים קורות חיים, מחכים, מחכים עוד, קובעים ראיון, דוחים, קובעים מחדש, שולחים עוד קורות חיים), ומכיוון שלא זו בלבד ששירה ישנה לפעמים, אלא שגם אחת שיודעת חולקת עמי את הנטל הזה, לא פלא שיש לי די הרבה זמן פנוי. וכשיש זמן פנוי, מספיקים לעשות הרבה מאוד דברים. הנה, למשל, רשימת הדברים שהספקתי לעשות בכל הזמן הפנוי שלי בארבעת השבועות האחרונים:

• לקרוא 5 פעמים את העמוד הראשון של "ענבי זעם", בלי להתקדם לעמוד השני.
• לכתוב שישה פוסטים (כולל זה שבקריאתו אתם שקועים כעת).
• לראות שלושה פרקים של "היפה והחנון".
• לראות שלושה פרקים של "האוס".
• לראות ארבעה משחקים של יונייטד (מאזן עלוב של ניצחון, תיקו ושני הפסדים).
• לשחק אנגרי-בירדז.
• לצייץ בערך 1,500 ציוצים (כלומר, בערך 3 ציוצים לשעת ערות).

אני חושב שאני מאתר כאן בעיה.

-=-

ומכיוון שהיום יום רביעי, ומכיוון שכבר הרבה זמן לא היה פה פוסט מוזיקלי, רק מתבקש שאשמיע לכם את שירם של דודי לוי ואהוד בנאי, "כל הזמן שבעולם". השיר הזה, ששוחרר להשמעה באמצע 1997, היה חלק מהפסקול הקבוע של הבקרים בבסיס ההדרכה הצבאי שבו למדתי שיעורי מבוא בקוסמטיקה. מדי בוקר, בסביבות השעה 07:20, היתה תחנת הרדיו שאחד מחבריי לחדר נהג להאזין לה, משמיעה את השיר. אולי היינו מסוגלים ליהנות ממנו יותר, לולא היתה שעת ההשמעה הקבועה הזו מגיעה בדיוק 10 דקות לפני מסדר הבוקר, כשאנו מנקים את החדר, המסדרון והשירותים כאילו אחזו אותנו הן התזזית, הן הבולמוס והן האמוק.