פורסם על ידי: רועי רוטמן | 28 במאי 2011

פוסט לא קוהרנטי על כדורגל

כשאהיה גדול וילדיי ישאלו אותי "אבא, איזה שחקן כדורגל גדול אתה ראית משחק?", אני חושש ששמותיהם של מסי, רונאלדו (השמן), זידאן וכריסטיאנו רונאלדו לא יעלו כלל במוחי. אני אגיד ישר "רונאלדיניו".

-=-

לידתו של צאצא גורמת למבוגר האחראי עליו לחשוב מחדש על סדרי העדיפויות שלו בחיים. פתאום יש פחות זמן, וצריך לחשוב טוב יותר מה לעשות בו. אצלי, באופן טבעי ובלי שהקדשתי לזה מחשבה מודעת, הצטמצמה מאוד צריכת הכדורגל שלי. עד ששירה נולדה עקבתי די באדיקות אחר משחקיה של יונייטד (כמובן) ואחרי חלק ניכר ממשחקי הליגה של ברצלונה (ואחרי משחקי ליגת האלופות שלה, כשהם לא התנגשו עם משחקיה של יונייטד). אחרי ששירה נולדה החלטתי, בלי שנתבקשתי, להישאר אך ורק עם יונייטד ולנטוש כמעט לחלוטין את בארסה (להוציא מפגשים מול ריאל מדריד ואת שלבי הנוק-אאוט בליגת האלופות, ככל שאינם מתנגשים באלה של יונייטד). מבחינתי, אם כן, בארסה היא עדיין הקבוצה של דקו, אטו וכמובן, רונאלדיניו.

-=-

אנשים מתלהבים בשנתיים-שלוש האחרונות מהאופן שבו משחקת ברצלונה כדורגל. מסירות קצרות, נגיעה אחת, אסתטיקה. וכמובן, הישגים. אלא שאני אישית לא מתרשם. הקבוצה הנוכחית של ברצלונה היא באמת קבוצה טובה. יש שיגידו, הקבוצה הכי טובה כיום. יש שיגזימו ויגידו "הכי טובה מאז ומעולם" (אבל הם כנראה עובדים בערוץ הספורט, אז נתעלם מהם). ראיתי העונה כ-10 משחקים שלה, ולמרות שאני מסכים שמדובר בקבוצה טובה מאוד, מצויינת אפילו, שיודעת לעשות דברים מאוד יפים, אני פשוט לא מצליח לפתח רצון לראות אותה יותר מפעם בחודש. אבל כשרונאלדיניו שיחק שם, הצלחתי לפתח רצון, אחרי משחק אחד בלבד שבו צפיתי בקבוצה, לראות אותו ואותם שוב ושוב ושוב ושוב.

-=-

כמעט בכל קבוצת כדורגל גדולה, היכולת האישית של השחקנים השונים משועבדת לטובת המשחק הקבוצתי. אלא שקבוצות רבות יודעות לאפשר לאלו משחקניהן שהתברכו בכשרון רב במיוחד לשבור, מפעם לפעם, את התבנית הקבוצתית ולעשות משהו שרק הם יכולים לעשות. מנצ'סטר יונייטד של כריסטיאנו רונאלדו (ואולי גם ויין רוני) היא דוגמא לכך. גם ברצלונה של רונאלדיניו היא דוגמא לכך. ברצלונה, כמו שחלקכם אולי יודעים, מקפידה שכל קבוצות המועדון, מילדים ועד בוגרים, ישחקו באותה שיטת משחק. השיטה מאוד חשובה למועדון, ובכל זאת רונאלדיניו קיבל את האישור לעשות מה שהוא רוצה על המגרש. כמובן, פה ושם יש קבוצות שבהן אין לשחקנים שום חופש, ושבהן תוכנית המשחק הקבוצתית היא בבחינת תורה מסיני. בשנים האחרונות נתקלתי בשלוש קבוצות כאלה: צ'לסי, אינטר וריאל מדריד. המשותף לשלושתן הוא, כמובן, ז'וזה מוריניו. בשנתיים האחרונות נדמה שיש גם קבוצה רביעית כזו, ברצלונה.

-=-

הפוסט הזה נכתב, ומפורסם, לפני משחק גמר ליגת האלופות הערב. הפוסט הזה גם מתעלם מהעובדה שיש עוד שחקן, להוציא רונאלדיניו, שעליו אספר בעיניים מלאות פליאה לצאצאיי. נקווה שהוא ינצח היום.

-=-

אכן, לא קוהרנטי. אבל זה כדורגל, לכל הרוחות.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


Responses

  1. דווקא מאד קוהרנטי, יש לך ילדה קטנה ועדיין אתה רואה כדורגל, תשמור טוב טוב על זאת שיודעת.

  2. אני מבין למה אתה מתכוון (בכל ההיבטים).

    רק שמסי מקבל את אותו חופש גם בבארסה. גם בפוזיציה החופשית שבה הוא נמצא לעומת כל היתר וגם בדברים שהוא מרשה לעצמו לעשות. אני לא חושב שמסי נופל מרונלדיניו בדברים היצירתיים שהוא יכול לעשות ושנותנים לו לעשות.

    לדעתי ההבדל אצל רונלדיניו היה החיוך ובשיניים הדביליות האלה (אין אורתודנט בסביבה?). הוא נתן תחושה כאילו זה ילד שנתנו לו להשתעשע בכדור ושעושה צחוקים על החוף. כשאתה משלב את זה בתוך המסגרת של קבוצה מקצוענית זה נראה כמו איזה פלא שאינו קוהרנטי עם שאר הקבוצה.

    אצל מסי ההברקות הן בתוך המסגרת של השיטה, ולכן זה אולי פחות בולט, אבל הוא יצירתי לא פחות מרונלדיניו.

  3. 90 דקות בין תהילה לטיפשות . ועדין אני לא מבין את המושג 'קוהרנטיות '

  4. אבי, זה באמת מושג עמום. למרבה השמחה, זה פוסט לא קוהרנטי, אז אפשר להסתדר גם בלי הבנת המושג הזה.

  5. […] גם זו חלק מהסיבה שאני כבר לא עוקב אחרי משחקיה של […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: