פורסם על ידי: רועי רוטמן | 3 באוגוסט 2011

בין ערביים

סוגיית הפוליטיזציה של מחאת האוהלים מסרבת למות. בסוף השבוע, לקראת ההפגנות של מוצ"ש (עדיין לא סיימתי לאסוף את הלסת שלי מהרצפה, אז אני לא אתייחס אל ההפגנה התל-אביבית שבה השתתפתי) החלו, טיפין-טיפין, להישמע קולות הקושרים בין המחאה החברתית לשאלות שנחשבות לקלאסיקה של הדיון הפוליטי בישראל – ובראשן הכיבוש. מכאן קצרה היתה הדרך להעלאת טענות כאילו השמאל הפוליטי המסורתי משתלט על המחאה. יש מי שטוען שהמחאה היא מלכתחילה מחאה של השמאל המסורתי, שמנסה להחביא אותה מאחורי אצטלה על-מפלגתית. רוני גלבפיש, למשל, אומרת שלא צריך לעסוק בשאלות של ביטחון וכיבוש כדי למצוא את המשאבים לטיפול בבעיות שהביאו לפריצתה של המחאה החברתית הזו.

ואני חושב קצת אחרת.

ותודה ל@בירנית_גורן

נכון, מדובר במחאה שדרישותיה הן דרישות שמאל קלאסיות. מה לעשות, וסוגיות של צדק חברתי הן סוגיות שמעסיקות בעיקר את השמאל. צריך להיות מאוד תמים כדי להיות מופתע מזה שגוף כמו חד"ש ימצא עצמו קשור למחאה. המחאה הזו קוראת למה שהוא הלחם והחמאה של שמאל כלכלי – התערבות ממשלתית ורגולציה של השוק. בארץ, יצא איכשהו שהשמאל הכלכלי והשמאל המדיני חופפים זה לזה במידה רבה (אך כמובן, לא מלאה). באמת ציפיתם ממישהו מהחבר'ה של בנימין נתניהו, נסיך ההפרטה, השוק החופשי והיד הנעלמה, יקום ויקרא לרגולציה של המדינה על תוכנם של חוזי שכירות?

מה שיפה במחאה הזו הוא שזו באמת מחאה על-מפלגתית. עשרות אלפי אנשים (על פי הערכות פסימיות) יוצאים לרחוב, לא בשל העובדה שהמחאה היא יוזמה של המפלגה שזכתה בקולם בקלפי. הם יצאו לרחובות כי לא מעניין אותם מי יזם את המחאה ולאיזה ענף של הקרן החדשה לישראל הוא חייב את הפלוס שלו בעובר ושב. הם יצאו לרחוב כי מה שמשנה להם הוא המסר, ולא השליח שנושא אותו. אנשים גיבשו את תמיכתם במחאה לגופו של עניין, ולא לגופו של פרזנטור (מעניין לציין אגב, שמתנגדי המחאה עשו בדיוק את המהלך ההפוך – ודי להזכיר את "השמאל הקיצוני" של מירי רגב ואת אזכור העובדה שדפני ליף גדלה בכפר שמריהו).

וגם על עניין הצבא, הביטחון והכיבוש יש לי מה לומר. המחאה הזו היא מחאה חברתית במובן העמוק ביותר של המילה. כמו שכתב נדב אייל, מה שהמחאה הזו מחפשת זה חוזה חברתי חדש: ערבוב וחלוקה מחדש של כל הקלפים. זה ניסיון להביא לשינוי מהותי בסדרי העדיפויות של המדינה. סדר העדיפויות הזה מוכפף, כמעט מאז ומעולם, לשיקולים של צבא וביטחון. אם רוצים לעשות שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות של ישראל, חייבים לזרוק לקלחת גם את העניין הזה. המיליטריזם הישראלי הוא אולי לא הגורם-בלעדיו-אין לבעיות שהולידו את המחאה, אבל הוא חלק מהבעיות האלה. הוא שותה תקציבים בלי פיקוח, כל אזכור של שיקולי ביטחון גובר באופן כמעט אוטומטי על שיקולים אחרים, והוא נמצא כבר הרבה מאוד שנים בראש סדר העדיפויות החברתי הישראלי. אי אפשר לשנות את סדר העדיפויות הזה בלי להתייחס לפיל שתופס את רובו של החדר.

-=-

בעיני, מטרתה של המחאה אינה להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו. הפלת הממשלה היא אמצעי בדרך להשגת מטרתה של המחאה. בנימין נתניהו אינו מסוגל, לדעתי, להשתנות בגילו המתקדם (גם אם היה רוצה). ממשלתו אינה הממשלה שמסוגלת, אידיאולוגית, להתחיל ולבצע את קביעת סדר העדיפויות החדש. זו הסיבה שגם אנשי ימין שמצטרפים למחאה הזו צריכים, אם הם באמת רוצים בהצלחתה, להצטרף לאמירה הבאה: ומלבד זאת אנחנו סבורים שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


Responses

  1. אני לגמרי מסכימה שהטיפול של הממשלות בארץ, משני קצות הקשת הפוליטית, הוא תמיד אך ורק בבעיה המדינית-בטחונית. כשהימין בשלטון – מתרכזים בהגנות, כשהשמאל בשלטון – מתרכזים בלהכשל בנסיונות לעשות שלום. ואף אחד לא דואג לחיים עצמם ולרווחת התושבים. לא כי הם לא רוצים. כי הם עסוקים מדי בדברים "קיומיים". (ובתור ימנית: אתה כל כך רחוק מלשכנע אותי ואני מבקשת אותך – תשאיר את המחאה של כולנו, כדי שנשיג משהו. תודה)

    מי ששותה תקציבים לא פחות מתקציב הבטחון הוא תקציב החרדים. אולי, אם נחזיר את שינוי, נוכל להעיף מהממשלה את המפלגות החרדיות, להחזיר תקציבים של מיליארדים לטובת האנשים שבאמת משלמים את כל הכסף הזה למס הכנסה, ולפתור את הבעיה.
    כמו כן הבעיה עצמה גם היא לא נראית לי בעיה של תקציב. הגברת ההיצע בשוק הדירות היא זו שתגרום להורדת מחירים, וזה לא אמור לעלות למדינה כסף אלא בעיקר שינוי מדיניות, אם יכריחו את חולדאי לבנות בת"א גם עבור בני אדם, ומצידי גם בלוד, חולון, גבעתיים, ר"ג וכל איזור המרכז. ולבנות לגובה. פלוס חניה כמובן. זו לא שאלה של תקציב מטעם הממשלה. לקבלנים ישתלם גם אם הם ירוויחו פחות.
    גם נושא של מעונות יום, אני לא בעד שהם יהיו בחינם לגמרי, אבל שיהיו מסובסדים וכן שיחשבו הוצאה מוכרת לצרכי מס. זה יעודד נשים שלא משתלם להן לצאת לעבודה בתנאים הקיימים, להשאר במעגל העבודה, וכך יהיו עוד עובדות במשק, יהיה יותר ייצור והתל"ג יעלה. הצעד הזה לא אמור להיות צעד של "תמיכה" ב"נזקקים" אלא צעד שהוא גם משתלם כלכלית, בטווח הקצר והארוך, עבור המדינה.
    (זה ששטייניץ אדיוט ורואה רק כמה כסף הוא מוציא ולא כמה הוא יכניס בעקבות זה, זה לא קשור. ואת שטייניץ אני לגמרי בעד להפיל)

    • קצה,
      אני לא מבין את הבקשה "להשאיר את המחאה של כולנו", כשהיא באה מיד לפני דרישה לפגוע בציבור גדול הרבה יותר מציבור המתנחלים (וציבור שהצטרף למחאה הזו הרבה לפני המתנחלים). ההערכות לגבי מספר החרדים בישראל נעות בין 400,000 ל-800,000. הערכות של הלמ"ס מדברות על קצת יותר מ-730,000 חרדים שחיו בישראל בשנת 2010. מנגד, מתנחלים יש פחות מחצי, בערך 327,000 (גם, נכון ל-2010). כלומר, הדרישה לקחת מהחרדים ולתת לשאר היא דרישה שהופכת את המאבק מ"מחאה של כולנו" ל"מחאה של חילונים וכיפות סרוגות". כמובן, זה לגיטימי להחזיק בעמדה הזו, אבל יש להודות ביושר שזו העמדה.
      ושימי לב, אני לא טוען שצריך להוציא את החרדים מהמשחק. אני טוען שצריך לשנות את כל הסיסטמה. צריך לבחון את הכספים שהולכים להתנחלויות, לחרדים, למערכת החינוך, למשטרה, לתחזוקת כבישי מע"צ, לפרויקט הרכבת הקלה (המטומטם) בתל אביב, לפרויקט הרכבת הקלה (האידיוטי) בירושלים, לבריאות הציבורית, לדיור הציבורי, לחקלאות ובעצם – למה לא. הכל-בכל-מכל-כל.
      עוד דבר, לעניין היעדר הצורך בתקציב כדי לפתור את הבעיה. ראשית, ככל שחלק מהפתרון הוא מערכת של דיור ציבורי, היינו דיור שהמדינה דואגת לבנות ולשכן בו אנשים, הרי שיש לזה מחיר תקציבי. זו גם הסיבה שמשרד האוצר דוחה זה שנים, באמצעות חוק ההסדרים, את יישום חוק הדיור הציבורי שעבר לפני 13 שנה. החוק, שהיה אמור לאפשר למי שכבר חי בדירה בדיור הציבורי לרכוש את דירתו במחיר נמוך יחסית, מבטיח מענק רכישה שיכול להגיע ל-500,000 ש"ח לכל דירה. זה הרבה מאוד כסף.

  2. יש בלבול עם "סוגיית הפוליטיזציה של המחאה" שאתה נוגע בו אבל לדעתי לא ממש מבהיר אותו. אם המחאה קוראת להורדת מחירי הדירות (והדלק והקוטג' וכו') אפשר לומר שהיא איננה פוליטית ולא אידיאולוגית. אדם יכול לתמוך בליכוד או בחד"ש, בליברליזם תאצ'ריסטי או סוציאליזם חיימוביצ'יסטי, ויחד עם זאת לקרוא להורדת מחירים או לשיפור החינוך או אפילו לאיזון שונה בין מסים עקיפים לישירים, או בין תקציב הביטחון לתקציב הבריאות.

    אבל זה קצת מצחיק לומר גם (א) שהמחאה דורשת צדק חברתי וגם (ב) שצדק חברתי מעסיק רק את השמאל (הכלכלי) וגם (ג) שזו איננה מחאה פוליטית. ראשית מפני ש (ב) איננה נכונה שהרי גם ליברלים מתעניינים בצדק חברתי – הם רק חושבים שהליברליזם צודק יותר מהסוציאליזם. ושנית, אפילו אם (ב) הייתה נכונה, היא עוסקת בשאלה אידאולוגית-פוליטית (אם כי לאו דווקא מפלגתית) ולכן (ג) איננה נכונה. בקיצור, אי אפשר לומר שהמחאה מקדמת את האידאולוגיה של חיימוביץ' וחד"ש ועם זאת היא איננה מחאה פוליטית. כל זמן שהמחאה קוראת לתיקון ביוקר המחיה היא מחאה על פוליטית, כשהיא קוראת ל"צדק חברתי" ומתכוונת לסוציאל דמוקרטיה או "מדינת רווחה", היא פוליטית.

    גם העניין עם הביטחון מוזר – הרי לא מזמן היינו בסרט הזה. באמצע שנות ה-2000 אחרי שקט בטחוני של חמש שנים, נשמעו בדיוק אותם קולות והורידו תקציבי אימון והצטיידות, הזניחו את הימ"חים והתרכזו הנושא "החברתי". אפילו את תיק הביטחון נתנו למנהיג פועלים. אבל ב-2006 כשנפלו טילים על רוב מדינת ישראל, אמרו שהמדינה נכשלת במילוי תפקידה והיא לא מצליחה להגן על אזרחיה מפני כנופיה של 3000 מחבלים.

    נכון שהביטחון הוא חבית ללא תחתית, אבל כדי שהמחאה תהיה רצינית (ולא פוליטית) היא צריכה להיות יותר ספציפית בעניין הזה: האם לוותר על כיפת ברזל? האם לוותר על מיגון מבנים בעוטף עזה? האם לצמצם את פיקוד העורף? האם להתעלם מסוגיית הגרעין האיראני?

    • שי,
      אני לא בטוח שאני מבין את תגובתך. אם אתה טוען שאני חושב שהמחאה אינה פוליטית, פשוט לא הבנת אותי (ולא קראת פוסטים קודמים שכתבתי בנושא). המחאה הזו היא האם-אמא של המחאות הפוליטיות. בעיני היא הרבה יותר פוליטית ממחאות בסוגיית הכיבוש או גיוס חרדים או מה שלא תרצה. כי המחאה הזו, כמו שכתבתי הן בפוסט והן בתגובתי לתגובתה של קצה, באה לערער את אמות הספים.
      לא אכנס כאן לוויכוח הביטחוני לגופו. אחזור, עם זאת, על דברים שכתבתי בתגובתי לפוסט של רוני גלבפיש שהזכרתי בגוף הפוסט: אין לי שום בעיה עקרונית עם זה שאחרי שיערבבו ויחלקו מחדש את חפיסת הקלפים, הכיבוש והצבא ימשיכו להיות בור בלי תחתית. יש לי כ-20 שנה של ניסיון בלהחזיק בעמדת המיעוט לפיה העניין הזה הוא פסול, ואני אהיה בהחלט מסוגל להמשיך לנהל את הויכוח הזה גם ב-20 השנה הבאות. כל שאני אומר הוא שעכשיו יש הזדמנות להתייחס לכל הסוגיות שעל השולחן, לא רק בהיבט המוסרי שלהם, אם תרצה, אלא בהיבט הכלכלי. עכשיו יש הזדמנות, בפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי, להעלות באופן אמיתי את השאלה "מה אתם מעדיפים: עוד טייסת של F-15 או העלאת שכר למורים ולרופאים?" (וכן, אני יודע שאני מציג את זה בצורה קצת פשטנית ואולי פופוליסטית בניסוח השאלה ככה, אבל העקרון עדיין תקף).

  3. ורק להגיד שנדרשת הפלת הממשלה ולאו דווקא של ביבי נתניהו אלא של ממשלת ימין. כל ממשלת ימין.
    כי זה שינוי סדר העדיפויות והפיכתו לאזרחי.
    כי המחאה היא בעצם נגד המדיניות והאידיאולוגיה הימנית שבאה לידי ביטוי בממשלה הזו אבל גם בכל קודמותיה, ונלך אחורה עד 77 (לבד מהתקופה הקצרה והמאושרת של בין 92-95 שנסתיימה בשלושה כדורים בגב).

    וכמובן שנתניהו הוא מייצג הקיצון של האידיאולוגיה הזו, אבל אם הציבור לא יבין שמדובר כאן במאבק בין שתי השקפות עולם. הימנית – שאלו תוצאותיה, והשמאלית – ששמה את האזרח במרכז – לא עשינו כלום.

  4. ואני כמצביע מר"צ מסתכל ושואל – איפה היו כולם כשניסינו להפסיק את הכיבוש שזולל בין היתר את משאבי הארץ (וגם את המוסר והצדק, קצת קשה לי לרחם על מי שמשלם שכר דירה גבוה אם אין לו בעיה להחזיק מיליוני אנשים תחת כיבוש) . איפה היו כולם כשהסברנו שהכפייה הדתית מסכנת את קיומה של ישראל ושהמוני אברכים שאין להם שום כישורים חוץ מללמוד גמרא יפלו עלינו כנטל שלא נוכל לעמוד בו לבסוף. כמה לגלגו על השמאל ההזוי שמאמין לערבים ועכשיו אריק שרון, המובהק שבאנשי הימין, פינה את גוש קטיף, אולמרט מודה ש35 שנים נלחם על הרעיון הלא נכון וביבי מדבר על 2 מדינות ל2 עמים.
    הרי אם היינו יוצאים מהשטחים לפני 40 שנה, רוב הסיכויים שמצוקת מעמד הביניים לא הייתה קיימת או שלפחות לא הייתה כזו בלתי נסבלת.

  5. רועי,
    אמנם לא קראתי פוסטים קודמים שלך. והצבעתי על בלבול אחרי שקראתי את הפוסט הזה. אבל אחרי תגובתך אני עוד יותר מבולבל. כי בפוסט אמרת (בין היתר) שמה שיפה במחאה הזאת זה שהיא על-מפלגתית, אבל יחד עם זה אתה אומר שהיא האמ-אמא של המחאות הפוליטיות כי היא באה לערער את אמות הסיפים.

    אולי זה מקור הבלבול: באיזה אופן "לערער את אמות הסיפים"? למיטב הבנתי, אלו שסוברים שהמחאה מערערת את אמות הסיפים מתכוונים – וחלקם אומרים בפירוש – שהמחאה מבקשת להחליף ניאו-ליברליזם (או קפיטליזם חזירי) בסוציאל-דמוקרטיה (או מדינת רווחה).

    אז זהו, שאם המחאה מקדמת סוציאל-דמוקרטיה במקום ניאו-ליברליזם אז היא מחאה פוליטית וגם מפלגתית, משום שיש לנו בכנסת מפלגות שדוגלות באידאולוגיות הללו. כלומר המחאה מקדמת את האג'נדה של אחת המפלגות ומנוגדת לאג'נדה של המפלגות האחרות, ולכן היא לא "על-מפלגתית".

    אני לעומת זאת חושב שהמאחה הזאת (בעיקרה ובמקורה) באמת איננה פוליטית ובאמת הייתה על-מפלגתית. כי היא התחילה בדרישה ל"דיור בר השגה" ולא למהפכה. אם וכאשר היא הפכה לאידאולוגית, בניסיון "לערער את אמות הסיפין", היא גם הפכה למפלגתית. זה כמובן לגיטימי. אבל צריך להכיר בזה. וכאשר יכירו בזה, התמיכה במחאה תרד פלאים.

    • שי,
      ראשית, פוליטי ומפלגתי אינם היינו-הך. יכולה עמדה להיות פוליטית אך לא מפלגתית. שנית, טענתי היתה שמדובר במחאה "על-מפלגתית", לא "אל-מפלגתית". היא נתמכת על ידי בוחרים של כמעט כל המפלגות. בפיד שלי בטוויטר מסתובבים מצביעי ליכוד, ויתכן שאף ימינה מכך, ומביעים תמיכה במחאה, למרות ההשתייכות המפלגתית שלהם. סקרים מדברים על תמיכה של מעל ל-85% במחאה: אתה לא מגיע לתמיכה כזו בלי בוחרי ליכוד, קדימה, ישראל ביתנו וש"ס. זו הסיבה שאני אומר שהמחאה אינה מפלגתית. היא אינה מפלגתית כי ההתנגדות האמיתית היחידה לה לא מגיעה ממפלגה כזו או אחרת, אלא מסיעה בכנסת (והאמת? הרושם שאני קיבלתי מרובי ריבלין אתמול הוא שאפילו לא כל הסיעה חושבת שהמחאה ערה).
      ואחזור שוב: המשמעות של ערעור אמות הסיפים אינה החלפת הקפיטליזם החזירי במדינת רווחה. המשמעות היא שהציבור אומר לנבחריו שצריך לבחון מחדש את סדרי העדיפויות, ולעשות את זה כאן ועכשיו (ולא לחכות לבחירות, למשל). עצם קבלת הדרישה הזו היא מהפכה, כי השלטון מבין שהוא יהיה חייב מעתה לתת דין וחשבון לציבור לא רק בקלפיות. אם העם תנקע רגלו, העם ידרוש הסברים על אתר.
      ולבסוף: לא, זו לא מחאה על דיור. הדיור היה טריגר. איש כבר לא באמת סבור שזו המחאה. ברור לכולם שמדובר במשהו גדול בהרבה, וצריך להבין את זה.

  6. […] כתבתי פוסט ארוך, מנומק וצודק ביחס לשאלה מדוע יש להכניס את סוגיות הכיבוש בשטחים […]

  7. […] רוטמן, בבלוג שלו "רועי-גייסט", כותב בטור בשם "בין ערביים" את מחשבותיו על המחאה ובעיקר על העירוב הפוליטי במחאה. […]

  8. רועי,
    תודה על ההבהרות.

    – אין עוררין על העובדה האמפירית שבמחאה משתתפים גם תומכי קדימה, ליכוד וימינה מכך.

    – יש מחלוקת באשר לפירושה של העובדה הזו. הפרשנות שלי היא שחלק גדול מהמוחים (מכל המפלגות) מכוון לבעיה נקודתית (דיור וכו') וחלק קטן יחסית משלה את עצמו בתקוות שווא שצל הרים הם הרים ומשהו משתנה מעבר לנקודתי.

    – אין מחלוקת גם לגבי העובדה שאופן ההשתתפות הפוליטית משתנה, לאור שינויים טכנולוגיים וחיקוי מהפכות בסביבה – אם המצרים יכולים לעשות פוליטיקה בפייסבוק, גם אנחנו לא פריירים.

    אני שותף לחתימת הסיום שלך בפוסט אחר שלך, בסגנון קאטו הקשיש:
    "מלבד זה דעתי היא שמן ההכרח להחריב את קרתגו" (ולהפיל את נתניהו). אבל זו רק הוכחה שהמחאה הזו לא שינתה כלום והחברה הישראלית עדיין עסוקה בלנצח אחד את השני.

  9. וכמובן שמשבר הדיור לא קשור בכלל להקפאה בשטחים.
    וכמובן שכל מה שאכפת לך זה פתרון משבר הדיור עד כדי כך שלמענו את לא מוכן להקריב בניה של רבע דירה באריאל.בעצם לא ממש אכפת לך….

  10. […] דרישה מהותית, שאינן מנת חלקו של פלח אוכלוסיה ספציפי, לשינויו של סדר העדיפויות החברתי והלאומי של המדינה. דרישה כזו היא לגיטימציה מובהקת לאופוזיציה לנסות […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: