פורסם על ידי: רועי רוטמן | 28 בנובמבר 2011

לא חראם?

בעוונותיו, נוטל בעל הבלוג הזה חלק בעריכת הבלוג "המדרון החלקלק". לרוב מדובר בעבודה מדכאת, מייאשת, מתישה ולא מתגמלת. וגם לא מקבלים זכויות סוציאליות. או שכר, למען האמת. מה שכן מקבלים זה ויכוחים, לפעמים בלתי נגמרים, בין העורכים השונים בשאלה האם ידיעה מסויימת צריכה לעלות למדרון או לא. ידיעות גבוליות עולות לפעמים (בדרך כלל, למורת רוחי) לא כי הן מתארות משהו נורא ואיום, אלא כי הן עוד טיפת מים קטנה שמטפטפת על הסלע הדמוקרטי הישראלי.

-=-

לאחרונה, החליטו בכנסת ובממשלה להמחיש לי את השפעתן של טיפות מלים שמטפטפות על סלע. שורה של הצעות חוק, גרועות יותר וגרועות פחות, התקבלו לאחרונה על ידי הכנסת. חלק מההצעות האלה הן הצעות שלא הייתי מקדיש להן יותר מדי מחשבה בימים כתיקונם. השאלה האם השופט אשר גרוניס יוכל או לא יוכל לכהן כנשיא בית המשפט העליון אינה מדירה שינה מעיני. גם החלטה להחליף מגישה של תכנית טלוויזיה שלא סובלת מעודף רייטינג היתה, כנראה, עוברת מעל ראשי לו היתה מתקבלת לפני שנה. בדומה, אני לא חושב שלפני חצי שנה הייתי מתרעם במיוחד על הצעת חוק שבאה להכפיל פי 6 את הסכום המקסימלי שיהיה מוסמך בית משפט לפסוק, ללא הוכחת נזק, לזכותו של פלוני, שיטען כי אלמוני הוציא דיבתו רעה. אלא שהדברים לא קרו לפני שנה. הם קורים עכשיו, בזה אחר זה.

תיקון מס' 10 לחוק איסור לשון הרע (זהירות, PDF) שהתקבל בשבוע שעבר בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, עושה שני דברים עיקריים: האחד, כמו שכתבתי, הוא הכפלתו פי 6 של סכום הפיצויים הסכום המקסימלי שיהיה מוסמך בית משפט לפסוק, ללא הוכחת נזק, לזכותו מי שמישהו פרסם עליו לשון הרע. הדבר השני הוא חיובו של כלי תקשורת לפרסם את תגובתו של אדם שהוצאה כנגדו לשון הרע, וזאת ללא כל הגבלה. האינסטינקט הראשוני של מי שקורא את הצעת החוק הוא למשוך בכתפיו ולומר שאדם שמוציא את דיבתו של חברו, מן הדין ש(א) ישלם ו(ב) יאפשר לחברו להעמיד את הקהל הרחב על עובדת היותו של הפרסום בגדר לשון הרע.

אלא שיש לזכור שהצעת החוק לא נולדה בחלל הריק. היא אינה נטולת הקשר, ויש להזכיר מהו ההקשר הזה. אנחנו חיים במציאות שבה ערוצי טלוויזיה נדרשים, הן על ידי השלטון והן על ידי מקורביו, להתאים עצמם לרוח הנושבת ממסדרונות לשכת ראש הממשלה. עיתונאים מנוסים ומוערכים נדרשים להפסיק להביע את עמדותיהם, ולהפוך למשהו שאינו הרבה יותר מקרייני רצף או מבזקנים. חלקם מוצאים את עצמם מודחים מתפקידיהם השונים. ארגוני זכויות אדם נתקלים לפתע בחקיקה שכל תכליתה היא לסתום את פיותיהם ואם אפשר, גם להרעיבם למוות. זה הרקע שכנגדו יש לראות את תיקון מס' 10. עוד ניסיון של השלטון להערים קשיים בפני מי שעשויים להעביר עליו ביקורת.

איום בתביעה בסך של 300,000 ש"ח אינו דבר של מה בכך. בימים אלו, שבהם ערוץ 10 עומד בפני התרסקות כלכלית, עיתון יומי נחשב אחד מתפרנס מהשכרת חדר הדפוס שלו לביטאון של השלטון ועיתון יומי חשוב אחר כמעט ושבק (ונקנה ברגע האחרון על ידי איל הון, שסימן את "הארץ" כיריב שיש להוציא מהשוק), איום כזה, או חשש מאיום כזה, הם עניין די רציני. וזו, לדעתי, מטרתו האמיתית של תיקון מס' 10. התיקון לא נועד, כמו שחושבים רבים בבלוגוספירה הישראלית, לסתום את פיותיהם של בלוגרים. השלטון אינו חושש מהבלוגרים האלה, שהשפעתם לא באמת חורגת nדל"ת אמותיה של הבלוגוספירה. גם בלוגים חשובים ומשפיעים שידועים בלשונם המשתלחת (נניח, "החברים של ג'ורג'") לא זוכים לרבע מהרייטינג שלו זוכים רביב דרוקר או קרן נויבך. הבלוגים האלה אינם איום על השלטון, ולא בהם רוצה השלטון לטפל. בנוסף, רבים מהבלוגרים האלה הם אנשים שמבחינתם, הברירה בין נטילת הסיכון שיחוייבו לשלם 50,000 ש"ח לבין נטילת הסיכון שיחוייבו לשלם 300,000 ש"ח משולה למשחק ברולטה רוסית שבו יכול השחקן לבחור האם לטעון את  האקדח בכדור 9 מ"מ או בכדור שקוטרו רק 5.56.

התיקון לחוק לשון הרע נועד להפוך את החוק לכזה שיאיים לא רק על האיש הקטן עם המקלדת, אלא גם לחוק שיקרוץ לכלי התקשורת הממוסדים ויגיד להם "פרצוף יפה יש לכם. לא חראם?"

-=-

הפוסט הזה עולה בחלק ממחאת הבלוגרים שמארגן אתר "סלונה" כנגד התיקון לחוק איסור לשון הרע.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


Responses

  1. אני מסכים.
    ואבקש לנצל את הפלטפורמה הזאת כדי לומר למה לדעתי התיקון לחוק לשון הרע הוא בעייתי (ומי שקרא את דבריי ברשתות החברתיות – אפשר להמשיך הלאה). הרבה אנשים לא מבינים מה לא בסדר בחוק, והרי אם העיתון פרסם דיבה מן הראוי שהוא ישלם בגינה. התשובה היא בכך שהסכנה לא באה מכיוונן של תביעות הנשענות על יסודות איתנים, אלא מכיוונן של תביעות סרק, שלא נועדו אלא להלך אימים. (אוסיף שמהבחינה הזאת הצעת החוק תגן על חברות מסחריות איתנות, ולא תגן על פוליטיקאים, שממילא ממעטים להגיש תביעות לשון הרע, ובדרך כלל לא זוכים בהן.
    אז מהו האיום?
    כאמור החשש בעיני הוא מתביעות סרק ולכן אניח לצורך העניין שעיתון פירסם ידיעה באופן חוקי, כאשר התביעה שהוגשה בגינו היא תביעת סרק. העיתון מחזיק תקציב שנתי לתביעות סרק, כי אין מה לעשות – זה חלק ממהלך העסקים הרגיל של עיתון. העלות שיש לייחס לתביעת סרק אחת היא שכר טרחת עורכי הדין של העיתון, סכום התביעה כפול מקדם סיכון מסויים (נניח 15%), פחות ההוצאות שייפסקו לטובת העיתון אם זה ינצח. אם כיום תביעה כזו עומדת על 50,000 ש"ח (וחלק ניכר מהן כיום מועמדות על סכום זה, המקסימלי ללא הוכחת נזק), התקציב שיש להפריש עבורה הוא בערך 30,000 ש"ח. אם התביעה תעמוד על 300,000 ש"ח, הסיכון יגדל לכ-55,000 ש"ח, כמעט פי 2 זה אומר שהעיתון יצטרך להכפיל את ההפרשות שלו עבור תביעות שהן -תביעות סרק-, או לחילופין הוא ייזהר יותר בפרסומן של -ידיעות אמת-. וזאת בעיה

    • יפתח,
      תצטרך למצוא אסמכתאות למספרים האלה. לפי המספרים האלה, כשהתביעה עומדת על 50,000, רכיב הסיכון בהפרשה הוא 7,500 ש"ח, ויש עוד 22,500 ש"ח שהולכים לעורך הדין (כדי להגיע להפרשה כוללת של 30,000 ש"ח). לעומת זאת, כשהתביעה עומדת על 300,000 ש"ח, רכיב הסיכון בהפרשה הוא 45,000 ש"ח, מה שמשאיר לעורך הדין כ-10,000 ש"ח בלבד.

  2. באיזה חלק של המדרון החלקלק אנחנו כבר ?

    • עדו,
      אנחנו בחלק שבו, ויסלחו לי עוקביי בטוויטר שכבר קראו את דבר החידוד הזה, מישהו פיזר על המדרון שברי זכוכית.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: