פורסם על ידי: רועי רוטמן | 5 ביולי 2012

כולם מפסידים – על אגרות הסנגוריה הציבורית

בחודש אוקטובר האחרון חתם שר המשפטים על תקנות חדשות (זהירות, PDF), הקובעות שהסנגוריה הציבורית תגבה אגרה מנאשמים ומערערים אותם תייצג. התקנות נכנסו לתוקפן בסוף חודש אפריל, ומאז גובה הסנגוריה אגרה בסכום שיכול לנוע בין 300 ל-1,200 ש"ח, בהתאם לסוג ההליך המשפטי. התקנות קובעות שהזכות לייצוג על ידי הסנגוריה לא תותנה בתשלום האגרה, אבל שמי שלא ישלם את חובו יסתכן בהליכי גבייה שיופעלו כנגדו על ידי המרכז לגביית קנסות של מערכת בתי המשפט. יש לציין כי התקנות מסמיכות את הסנגור הציבורי הארצי לקבוע כללים למתן פטור מתשלום האגרה, אלא שפטור זה יוגבל למקרים חריגים בלבד. למרות טענותיו של הסנגור הציבורי הארצי, כאילו המהלך הזה אינו פוגע בזכותם של נאשמים לייצוג משפטי, אני חושב שזה רעיון רע מאוד, שיכולות להיות לו השלכות רעות אפשריות, הן על הנאשמים, הן על הסנגוריה והן על מעמדה של הזכות לייצוג משפטי.

הנאשמים

העול הכלכלי הישיר

הרציונל שעמד מאחורי הקמתה של הסנגוריה הציבורית הוא ההכרה הן בחשיבותה של זכותו של נאשם לייצוג משפטי בהליכים פליליים המתנהלים כנגדו והן בעובדה שלא תמיד יכול אדם להרשות לעצמו לשכור את שירותיו של עורך דין. מסיבה זו קבע המחוקק שנאשמים ועצורים שהם מחוסרי אמצעים יהיו זכאים לייצוג על ידי הסנגוריה הציבורית. משמע, חלק בלתי מבוטל מלקוחותיה של הסנגוריה הציבורית הם, א-פריורית, אנשים שלא מסוגלים לשלם לעורך דין. לולא היו כאלה, לא היו מגיעים כלל לפתחה של הסנגוריה הציבורית. וכאן אולי המקום להגיד כמה דברים על הקריטריונים לזכאות לייצוג מטעמים של מחסור כלכלי.

לאחרונה הגישה הסנגוריה הציבורית למשרד המשפטים את הדו"ח הדו-שנתי שלה (זהירות, PDF). הדו"ח סוקר באריכות ובהרחבה את פעילותה של הסנגוריה, ומייחד פרק לייצוגם של נאשמים בבתי משפט. בין היתר נכתב בדו"ח כי שיעור הנאשמים שאינם מיוצגים בהליכים פליליים הוא עדיין גבוה מהרצוי, ובבתי משפט מסויימים מגיע לכדי 73%. את הגורם לתופעה הזו תולה הדו"ח בעובדה שהקריטריונים לזכאות לייצוג מטעמים של מחסור כלכלי הם קריטריונים מיושנים שלא עודכנו מזה עשרות שנים, המסתמכים על הקריטריונים לזכאות לסיועו של האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים. על פי הקריטריונים האלה, הרף המקנה זכאות כלכלית לייצוג ציבורי, עומד כיום על הכנסה חודשית ברוטו של 5,692 ₪ למשפחה בת 3 נפשות, היינו כשני שלישים מהשכר הממוצע במשק. הדו"ח מותח ביקורת על הרף הזה, ומציין כי מדובר ברף נמוך מדי אשר ברור כי גם משפחות שהכנסתן גבוהה ממנו אינן יכולות להרשות לעצמן שכירת שירותיו של עורך דין פלילי מהשוק הפרטי. אלו הם האנשים שעליהם רוצים עתה משרד המשפטים והסנגוריה הציבורית להשית עול כספי נוסף בדמות אגרת ייצוג.

העול הכלכלי העקיף

התקנות החדשות, כאמור, קובעות כי הייצוג המשפטי לא יותנה בתשלום האגרה. אדם שיזכה לייצוג מטעם הסנגוריה ולא ישלם את האגרות במועד שקבעו התקנות, יזכה לכך שחובו יועבר לטיפולו של המרכז לגביית קנסות של רשות האכיפה והגבייה. סמכויותיו של המרכז כוללות, בין היתר, את הסמכות לעקל ולתפוס את רכושו של החייב. כאן המקום להזכיר שבמציאות הישראלית, הליכי גבייה מהסוג הזה נוטים להביא לתפיחתו הבלתי הגיונית של החוב בגינו הם הופעלו מלכתחילה, הן בשל תשלומי ריבית והפרשי הצמדה והן בשל העובדה שלפני שמשלמים את החוב צריך לשלם את עלויות הליכי הגבייה (שלעתים קרובות הופרטו ומתבצעים על ידי חברות גביה מהשוק הפרטי). התוצאה היא, אם כן, שנאשמים שזכאים לייצוגה של הסנגוריה עשויים למצוא את עצמם לא רק כאסירים מורשעים, אלא גם כבעלי חוב כספי למדינה.

חשוב גם להזכיר קריטריון נוסף ונפרד לזכאות לשירותי הסנגוריה הציבורית, והוא הקריטריון של הסיכון שההליך הפלילי יסתיים בהשתת מאסר בפועל על הנאשם. כשלוקחים בחשבון את שיעורי ההרשעה הגבוהים במערכת המשפט הפלילית הישראלית – בשנת 2007 עמד שיעור ההרשעות על 99.9% (זהירות, PDF) – מגיעים למסקנה המתבקשת שאנשים שזכו לקבל ייצוג מהסנגוריה הציבורית הם אנשים שבסיומו של ההליך בעניינם ימצאו את עצמם בתא המאסר. אנשים כאלה, מטבע הדברים, אינם משתכרים למחייתם. נכון הוא שהם אינם צריכים לשלם את חובם לסנגוריה עד לאחר שישתחררו מהכלא, אבל עדיין – מדובר באנשים שעשויים להתקשות למצוא עבודה עם שחרורם (ויש לזכור – מלכתחילה הם לא עבדו בעבודה שהיא מציאה גדולה) וקיים סיכוי שהוא יותר מסביר שלא יהיה להם מאיפה לשלם את האגרה גם לאחר שחרורם.

הסנגוריה הציבורית

הסנגוריה הציבורית מתוקצבת בחסר. הסנגורית הציבורית הראשית לשעבר, עו"ד ענבל רובינשטיין, אמרה בעבר בריאיון שעל מנת לצאת משנים ארוכות של תת-תקצוב ולהצליח לעמוד בתקציב השנתי, נאלצה הסנגוריה לקצץ 30%(!) משכרם של עורכי הדין החיצוניים שהיא מעסיקה. מדי פעם בפעם עולה גם האיום לקיצוץ נוסף בתקציבה של הסנגוריה. למעשה, ההצעה לגבות אגרות מלקוחות הסנגוריה היא הצעה שהועלתה בתגובה לניסיון של משרד האוצר לקצץ את תקציבה של הסנגוריה ב-10% (קיצוץ שמשמעותו העברה של הסנגוריה למצב של תקצוב חסר מובהק: על פי שני הדו"חות הדו-שנתיים האחרונים של הסנגוריה, בארבע השנים האחרונות עמדה הסנגוריה בתקציבה ממש "על הקשקש"). מה שקורה בפועל, אם כן, הוא תחילת העברת האחריות לתקציבה של הסנגוריה הציבורית מאוצר המדינה אל הנזקקים לשירותיה. החשש הוא שמדובר במדרון חלקלק שיאפשר לאוצר לייבש עוד ועוד את זרימת התקציבים מקופת המדינה לקופת הסנגוריה, לצד הגדלה זוחלת של סכומי האגרות שיצטרכו לשלם אלו שיזדקקו לשירותי הסנגוריה (ואולי גם הגדלת מספרם של סוגי ההליכים שבגינם יותר לסנגוריה לגבות אגרה). למעשה, הסנגוריה הציבורית תפסיק להיות, במידה רבה, גוף ציבורי שבאמצעותו מספקת המדינה שירות חברתי לאזרחיה.

אם אכן יתממש החשש הזה, הסנגוריה תהפוך לתלויה יותר  ויותר בתשלום האגרות, ולמעשה לא  תהיה לה כל ברירה אלא להתנות בפועל, גם אם לא דה-יורה, את הטיפול המשפטי בתשלום אגרה. ההתניה הזו תביא לתעדוף פנימי של הטיפול בתוך הסנגוריה, כך שיותר משאבים יוקצו לטיפול באותם הליכים שמניבים לסנגוריה הכנסות. בניגוד לדברים שכותב אבי חסון, אני חושש שהסנגוריה תאלץ לזנוח ניסיונות לחנך רשויות כמו המשטרה  בדבר חובתן להודיע לעצירים על זכותם להיוועץ בעורך דין, מכיוון שניסיונות אלו יחייבו השקעת משאבים שלא בהכרח יחזירו את עצמם. למעשה, ייווצר לסנגוריה אינטרס כלכלי מובהק בגיבוש כתבי אישום נגד עצירים שאולי היו מצליחים להימנע מכתב אישום או מישיבה במעצר ממושך לו היו מיוצגים בשלב ראשוני של ההליך. במובן מסוים, עלולות התקנות החדשות להעמיד את הסנגוריה הציבורית במצב של ניגוד עניינים מתמיד  בין האינטרס שלה ובין האינטרס של חלק מלקוחותיה.

הזכות לייצוג משפטי

הזכות לייצוג משפטי בהליכים פליליים היא, ואני מצטער על הפומפוזיות, זכות שקשה מאוד להפריז בחשיבותה לנאשם. המחוקק לא קבע הוראות-חוק המחייבות את בתי המשפט לוודא שבמקרים מסויימים נאשם שניצב לפניהם אינו ניצב יחידי ושעמו ניצבים כך-וכך סנגורים כי הוא קם בבוקר על הצד הנכון של המיטה. המחוקק לא הקים את הסנגוריה הציבורית כדי לייצר עבודה לעורכי דין פליליים. השמירה על קיומה של הזכות הזו צריכה להיות עניין שמדריך את המחוקק, את שר המשפטים ואת הסנגוריה הציבורית כשהם באים לבחון שינויים באופן פעולתה של הסנגוריה. ההחלטה לגבות אגרות היא החלטה שאינה לוקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות הזו. אם אכן יתממש החשש שלי ויווצר תעדוף דה-פקטו של טיפול בתיקים נושאי-אגרות, תפגע זכות הייצוג של מי שעניינו אינו כפוף לתשלום אגרה. קיים גם סיכון שנאשמים שימונה להם סנגור ציבורי יסרבו לשתף פעולה עם המינוי, בניסיון לחמוק מחובת התשלום ויעדיפו להתעקש שלא להיות מיוצגים. דברים מסוג זה כבר קרו בעבר כשעמותות סיוע משפטי ניסו לגבות סכומי כסף זעירים בעבור שירותיהם, וגילו שהלקוחות הפוטנציאליים הפסיקו לפנות אליהם.

ומה שהכי מתסכל? זו לא רק דעתי. גם גורמים בתוך הסנגוריה עצמה חושבים ככה, שלא לייחוס.

-=-

פוסט זה מתפרסם במקביל, ובנוסח מעט שונה, גם בבלוג המשפטי "הטרקלין". אני מציע לכם לקרוא גם את הפוסטים שפרסמו שם איילת עוז ואבי חסון בנושא.

-=-

ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.


Responses

  1. השאלה היא האם שוב האוצר מנזה לחסוך על חשבון החלשים או שיש אינטרס שאנשים לא יהיו מיוצגים. אחרי הכל, אם עו"ד בכיר היה מייצג כל נאשם הדיונים היו ארוכים בהרבה. היו פחות הרשעות והיה צריך לתגבר גם את התביעה וזה עוד כסף.

  2. פוסט מעולה. קודם.

  3. מצד אחד, אתה צודק (ואגב, הנתון של 99.9% הרשעה מאוד מטעה – כפי שמוסבר במאמר אליו קישרת – לדעתי שווה לסייג אותו ולהסביר למה בעצם הכוונה). מצד שני, הסניגוריה ממומנת מכספי המיסים כך שלציבור יש אינטרס שהיא תהיה יעילה ורזה, לכן הקיצוצים המתמשכים.
    אני חושב שהפתרון הוא איזון בין תקציבי הסניגוריה ותקציבי התביעה – אם אין כסף לסניגורים לא צריך להיות כסף לקטגורים: שיצמצמו במטותא את מספר התביעות, ובמקום לחפש "מקסימום הרשעות" שיתמקדו בעבירות הקשות יותר.

    סתם בתור דוגמא, נראה לי שאפשר לצמצם מאוד את העומס על הסניגוריה (ועל בתי המשפט) אם יורדת הוראה מלמעלה להפחית ב-50% את מספר התביעות שמגיש מס הכנסה כנגד נישומים, ולהכריח את הפקידים להגיע לפשרות ביתר המקרים. הרבה יותר יעיל והרבה יותר אנושי מאשר לגבות אגרה מאנשים עניים שזקוקים להגנה מפני המדינה.

    • יאיר,
      אני לחלוטין לא מסכים עם ההנחה ששירות ציבורי שממומן מכספי המסים הוא שירות שלציבור יש אינטרס שיהיה רזה. יעילות אין משמעה מערכת רזה ומצומצמת, בוודאי כשמדובר בשירות מעין טיפולי. כמובן, העמדה הזו שלי היא נגזרת של התפיסה הערכית שלי ביחס לתפקידה של מדינה. יעילות של המדינה נמדדת בכך שהיא מצליחה למצוא את המשאבים להענקת שירותים לכל מי שנזקק להם, ולא בכך שהיא משנה את הקריטריונים להענקת שירותים כדי להתאים למסגרת התקציבית (ועוד מסגרת תקציבית שלי אישית ברור שעוסקת בחלוקה מאוד לא נכונה של המשאבים).

      העניין הזה של קשר בין תקציב הסנגוריה לתקציב הפרקליטות עלה במקביל בכמה מקומות שבהם קיבלתי התייחסויות לפוסט הזה, ואני מודה שאני מתקשה להבין את הגיונו. אני גם לא בטוח שאני אוהב את הרעיון של הנחיית הפרקליטות לא לעסוק באכיפת עבירות מסויימות. המדינה חושבת שאין צורך לאכוף עבירות כאלה או אחרות? שתתכבד הכנסת ותתקן את החוק ככה שהעבירות האלה יימחקו מספרי החוקים.

  4. מערכת רזה פירושה נקייה משומנים. כשכל התקציב הולך לשכ"ט אז הכל בסדר; אבל אם משרדי הסניגוריה ממוקמים באזור יקר ואפשר לחסוך כסף על ידי העתקתם, למה לא? אני חושב שזה אינטרס של הציבור לצמצם את ההוצאות, כמובן מבלי לפגוע באיכות השירות.

    לגבי הקשר בין התביעה להגנה – אם נרחיב את זה לכלל מערכת אכיפת החוק, נראה שגם ככה המדינה לא בדיוק מגיעה ל-100% אכיפה. הרבה עבירות לא נחקרות, הרבה חקירות נזנחות, הרבה תיקי חקירה לא הופכים לכתבי אישום, הרבה כתבי אישום מסתיימים בהסדר טיעון, הרבה עונשים מומתקים; השאלה היא איך משיגים מקסימום צדק במצב הזה. השיטה הקיימת של צמצום תקציבים ללא הנחיה, בוודאי לא מוכיחה את עצמה.

    בנוסף, תמיד יש מקום למחוק ולתקן חוקים. אני לא מצליח להבין למה יש "מס שבח ופטור ממס שבח לדירה יחידה" במקום "מס ריבוי דירות"; תקנה 45 לתקנות התעבורה – "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית" – הופכת כל מי שחונה ברוורס לעבריין, אלא אם הצליח להוכיח שהיה צורך בכך (ואני מכיר מישהו שחטף שלילה על סמך הסעיף הזה, כשחנה בחניון). זו אכן עבודה של הכנסת ואני מצר על כך שהיא לא עושה אותה.

  5. כדאי להדגיש שהמוטיבציה של הסנגוריה בכל העניין הוא להפחית את העומס שבו היא מצויה דווקא כי השירות שהיא נותנת הוא באמת טוב. כל כך טוב, שאפילו מי שלדעתם יכול להרשות לעצמו ייצוג פרטי מעדיף להיעזר בסנגוריה. אז מה עושים? מטילים אגרה, שכמובן עדיין זולה בהרבה מייצוג פרטי, ולכן היחידים שיורתעו ממנה הם חסרי האמצעים ולא אלה שלכאורה יכלו להימנע משימוש בשירות הציבורי. יכול להיות יותר אידיוטי מזה?

    אגב, אני כבר רואה את המשטרה מאמצת את הפטנט הזה כאמצעי להפחתת העומס. במקום למגר את הפשע נטיל אגרה על כל פנייה ואז אנשים יחשבו פעמיים לפני שהם מטרידים את השוטרים. ככה יהיה להם יותר זמן לשמור על הבנקים.

    • האמת היא שיש כאן בעיה מבנית. קח כל גוף ציבורי שהוא (למשל בתי חולים) שהוא יעיל, אכפתי ופותר כל בעיה שניצבת לפתחו. מטבע הדברים כולם ירצו שהגוף הזה יטפל להם בבעיה ואז הוא יהיה עמוס מאד והשירות יתחיל להידרדר. מצד שני ככל שהגוף נותן שירות מחורבן יותר כך הוא יסבול פחות מעומס ויעבוד פחות קשה.
      לדעתי אין דרך לפתור את זה ואף פעם לא תהיה. מאותה סיבה ככל שאתה אדם טוב יותר כך יהיו לך חיים קשים יותר – בהגדרה.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: